הדיסקו מת מזמן: האם "וייניל" עומדת בציפיות?

על מנת להכריע אם "וייניל" של סקורסזה וג'אגר אכן עומדת בציפיות, נתנו לשני מבקרים לחוות את דעתם עליה. להתרשמות, כמה מפתיע, שני צדדים, בדיוק כמו תקליט משנות השבעים

קטעים נוספים

"וייניל" של סקורסזה וג'אגר הוכתרה כסדרת הדגל הבאה של רשת HBO חודשים לפני שעלתה לאוויר, וצברה עוד ועוד באזז עם כל יום שחלף.

עוד כותרות ב-nrg:
• הכוכב הבא: האם הודלפה רביעיית הגמר?
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• שקרים והתערבות של ההפקה: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אם חשבתם שאחרי שידור הפרק הראשון אפשר יהיה להכריע אם כל הבאזז הזה מוצדק, טעיתם. אפרת מלטר חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז שנות השבעים. אמרי סדן, לעומתה, חושב שיש סיבה טובה שבגללה הדיסקו מת.

סדרת דגל אחת, שתי ביקורות ושבעים דקות לתוך הפרק עד שסדן הבין מה הכי מפריע לו בגרסה האמריקאית הזו ל"אסקימו לימון".

אפשר היה לעשות את זה יותר טוב. מרטין סקורסזה על הסט של ''וייניל'' צילום: באדיבות יס

תקליט חורק

אני משתייך לסוג האנשים שמאמינים ש-HBO זה הדבר הכי טוב שקרה לאנושות מאז המצאת נורת החשמל. אני מעריץ את סקורסזה ומכיר שיר או שניים של מיק ג'אגר. היי, אני אפילו שומע תקליטים ישנים בפטיפון שגנבתי מההורים שלי, בחיי. ולמרות כל זה, לא הצלחתי ליהנות מהפרק הראשון של "וייניל", הסדרה החדשה והמדוברת שעוסקת בתעשיית המוזיקה בארה"ב בשנות השבעים של המאה הקודמת.

אפרופו ההורים שלי, מתברר שהם היו די מגניבים פעם: בבוידעם שלהם מצאתי אלבומים של פינק פלויד, ביטלס, סימון וגרפינקל ועוד "שלאגרים" שכאלו. אתם יודעים, אלו אלבומים מפעם, אותנטיים. זה הרי מה שאנחנו רוצים היום: לחזור לעבר הטוב יותר, הקלאסי, האסתטי, האיכותי. לפני כל הפלסטיק והאיקאה והמטאליות של העולם הפוסט פוסט פוסט מודרני.

אין ספק שהסבנטיז, אחד העשורים הגדולים של המוזיקה בכל הזמנים, הוא נקודה טובה לשאוף אליה. ה"וייניל", התקליט שחוזר עכשיו למדפים אחרי שהבנו שדיסקים זה פשוט עלבון לאזניים, הוא שם טוב לסדרה שתתאר את התקופה הזו. טרנס וינטר ("סופרנוס", "הזאב מוול סטריט") חוזר לשתף פעולה עם סקורסזה, אחרי "אימפריית הפשע" שלא זכתה למספיק כבוד בארץ, ואליהם מצטרף הזמר ואיל הקוק מיק ג'אגר. עד כאן - מתכון לגאונות משולשת. מה בכל זאת הפריע לי? למה ביקורת שלילית? ובכן.

בדיחה של פקיד מס. בובי קנאבלי ב''וייניל'' צילום: באדיבות יס

"וייניל" היא סדרה שמבקרי תרבות חייבים לאהוב. שחזור תקופתי מתוחכם שלא אומר שום דבר במפורש ומשאיר לכם להבין את המסרים שלו מהניואנסים הקטנים שפרושים לאורך הפרק. זאת סדרה על תקליטים, על מוזיקה משובחת, והכי קל להיסחף בצלילים שכבר הוכחו כממכרים. אבל מה עומד מאחורי עשן המריחואנה המתקתק והמוזיקה המענגת? מתברר שמדובר בסדרה שבנויה מכל כך הרבה מרכיבים מעניינים – עד שאף אחד לא טרח לבדוק אם היא באמת עומדת בסטנדרטים של HBO, ויתרה מזאת - אם היא באמת עובדת.

רשימת התלונות, לצערי, לא קצרה. הדמויות לא משכנעות, השחזור ההיסטורי נראה כמו קריקטורה של שנות השבעים, הסמים לא מספיק חזקים, ובעיקר – אין מספיק מוזיקה טובה.

סדרה כזאת צריכה לקחת את הזאב מוול סטריס ולזווג אותו עם "וודסטוק". היא צריכה להיות שילוב של "פחד ותיעוב בלאס וגאס", "החומה" (של פינק פלויד) ו"כמעט מפורסמים". זאת צריכה להיות חוויה אורגזמתית רצופה שגורמת לך לרצות לקנות מכנס פדפלון, להאריך שיער ולראות קליפים של יזהר כהן. במקום זה, אנחנו מקבלים שילוב מרדים במיוחד של "מד מן" (האהובה כן? שלא תחשבו שלא אוהבים איכות בבית הזה) ושל גרסה אמריקאית ל"אסקימו לימון".

אבל זה היה רק לקראת סוף הפרק, כשהבנתי מה הכי מפריע לו בו: הכוכב הראשי.

בובי קנאבלי הוא שחקן מוכשר מאוד. ב"אימפריית הפשע" הוא הרשים וב"יסמין הכחולה" של וודי אלן הוא המשיך לתת בראש. אבל התפקיד הראשי בסדרה כמו "וייניל" פשוט לא מתאים לו. כשקנאבלי עושה קוק הוא לא נטרף כמו שהיינו מצפים ממנו, הוא נראה כמו בדיחה של פקיד מס. כשהוא מקשיב למוזיקה הוא מעביר תחושה כאילו הוא שומע מבזק חדשות של רשת ב' בשלוש בלילה בנסיעה מחולון לבת ים. הוא לא מפגין בקיאות במוזיקה, לא מצטייר כאיש חכם במיוחד ומשדר סקס אפיל של דוכן קסטות בתחנה המרכזית הישנה. בכלל, הפרק הראשון די מוציא את החשק לחזור לאותה תקופה. אין שם אפילו רגע נוסטלגי אחד שמאפשר להתרפק על העבר – וזה מסדרה שבנויה בעיקרה על געגועים לרוק המקורי של פעם.

"וייניל" היא סדרה שאמורה להיות טובה, מכורח נסיבות העשן והצלילים. היא תוצר של מצב הדור ורוח האומה. היא סדרה שתשמעו שצריך לראות אותה. אבל בעצם היא בנויה על דבר אחד: נוסטלגיה. אותו רצון לשוב לאותה תקופה מופלאה של הרוקנרול.

כמו הניסיון הכושל והמחפיר להחיות את "מלחמת הכוכבים", גם היא מתבססת בעיקר על מה שאנחנו חושבים כשאנחנו שומעים כשיש סדרה כזו, שבעצם די מחווירה לעומת המקור שלה. אם יש מסר אחד שהיא כן מצליחה להעביר הוא המסר הבא: מתגעגעים לסבנטיז? תחשבו שוב. לא בטוח שהיה שם כזה כיף.