שוב הדיסקו כאן: האם "וייניל" עומדת בציפיות?
על מנת להכריע אם "וייניל" של סקורסזה וג'אגר אכן עומדת בציפיות, נתנו לשני מבקרים לחוות את דעתם עליה. להתרשמות, כמה מפתיע, שני צדדים, בדיוק כמו תקליט משנות השבעים
"וייניל" של סקורסזה וג'אגר הוכתרה כסדרת הדגל הבאה של רשת HBO חודשים לפני שעלתה לאוויר, וצברה עוד ועוד באזז עם כל יום שחלף.
עוד כותרות ב-nrg:
• הכוכב הבא: האם הודלפה רביעיית הגמר?
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• שקרים והתערבות של ההפקה: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם חשבתם שאחרי שידור הפרק הראשון אפשר יהיה להכריע אם כל הבאזז הזה מוצדק, טעיתם. אמרי סדן, חושב שיש סיבה טובה שבגללה הדיסקו מת. אפרת מלטר, לעומתו, חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז שנות השבעים.
סדרת דגל אחת, שתי ביקורות ותשובה חד משמעית של מלטר בנוגע לשאלה שמטרידה את כולנו כבר חצי שנה.
התשובה היא: כן. הפרק הראשון עומד איתן בפני צונאמי הציפיות שהשמות הגדולים הקשורים להפקת הסדרה העלו. התכוננו למלא ב"וייניל" את חור שנפער בחייכם מאז ש"מד מן" ו"שובר שורות" עזבו אותנו. זה, גבירותי ורבותי, הדבר האמיתי.
הפרק הראשון הוא למעשה פרק כפול של שעתיים, פרק שהיה יכול לעמוד כסרט באורך מלא בפני עצמו. בתפקיד הגבר שחייו מתרסקים מול עיננו ניצב הפעם ריצ'י פינסטרה (בובי קנאבלי), הבעלים והמנהל של לייבל תקליטים בשם אמריקן סנצ'רי. עם פתיחת הפרק פינסטרה יוצא לטריפ שמחזיר אותו לא רק לכל מה שהשתבש בחייו בחמישה ימים בשנת 1973, אלא גם מעניק מבט מפוכח על העבר שלו בתעשיית המוזיקה, עם הצצה קטנה למה שיכול לקרות בעתיד.
פינסטרה נמצא על סף המכירה של חייו, כשהלייבל שלו יעבור לידיה של חברת פוליגרם הגרמנית. כדי שהעסקה תתבצע, צריך לשכנע את הגרמנים שהכל בסדר בחברה, ולצורך העניין גם אין שום היסוס להשתמש בקצת רגשי אשמה של אחרי המלחמה. אבל בחזרה בניו יורק, לא רק שהחוזה בה' הידיעה של הלייבל עם לד זפלין נמצא בסכנה, גם היחסים עם איש תקשורת שהוא הבעלים של מספר תחנות רדיו עולה על שרטון, מה שעלול לסכן את השמעות הרדיו של כל האמנים החתומים בחברה. בנוסף, מחלקת פיתוח אמנים לא מצליחה למצוא את הדבר הבא, רק ללעוג ללהקה שוודית מוזרה בשם אבבא. פחחח. אבבא.
בעוד שהדמויות הראשיות בסדרה וחברת התקליטים פיקטיביים, הסדרה מנסה לשמור על נאמנות לכל יתר מאפייני התקופה. אם זה בניים דרופינג אין סופי של מוזיקאים ואנשים בתעשייה, הופעה משוחזרת של לד זפלין, וכמובן באמצעות המוזיקה שמלווה את הפרק ומדי פעם תובעת את כל תשומת לב לעצמה.
כמו כן נוכחת שם במלוא כיעור שנות השבעים העיר ניו יורק עצמה. אנשי מחלקת הארט עשו מלאכתם נאמנה בפיזור שקי זבל ומזרקים כדי לתת לנו תחושה אותנטית ככל האפשר של התקופה, ומתווספים לכך לבגדי הפוליאסטר, פלטת הצבעים הצהובה-כתומה והצילום המגורען.
וזה בדיוק העניין, אין כאן שום כוונה ליפות את המציאות. לא את התעשייה הדורסנית ותאבת הבצע, ולא את העיר ניו יורק. אין כאן שום רומנטיזציה, סקס סמים ורוקנ'רול הם לא סיסמה של חופש ונעורים, אלא סחורות הנסחרות בבורסה המנוהלת על ידי ציניקנים. רוקנ'רול הוא אותו מוצר שצריך לארוז בוייניל ולמכור בכמויות לבני נוער. סקס וסמים הם השמן לסיכוך גלגלי התעשייה, ולא משנה מי נמחץ בין הגלגלים האלה. זה המקום לציין את זיקת הסדרה לסרטים אחרים של סקורסזה, ובראשם "הזאב מוול סטריט".
זהו שיתוף הפעולה השני של סקורסזה וג'אגר כבמאי ומפיק, הקודם היה סרטו של סקורסזה על האבנים המתגלגלות, Shine a Light, מ-2008. בנוסף לתסריטאים במשקל כבד טרנס וינטר ("סופרנוס", "הזאב מוול סטריט") וג'ורג' מסטראס ("שובר שורות"), מי שאחראי על הסיפור עליו מבוססת הסדרה הוא ריץ' כהן, שכתב, אגב, לא רק מספר ספרי עיון על תעשיית המוזיקה, אלא גם על זהות יהודית בארה"ב.
עלילת הסדרה היא גלגול של תסריט שהעבודה עליו החלה עוד ב-2007, כשסקורסזה וג'אגר החלו להשתעשע ברעיון לעשות סרט ביחד על עולם המוזיקה. הסרט הפך לסדרה, והתחקיר המעמיק שביצע כהן ניכר כמעט בכל רגע ורגע בפרק הראשון, אם זה בכבוד שניתן לבו דידלי, מחלוצי המעבר מסגנון הבלוז לרוקנ'רול המסחרי (שעליו כתב ספר שלם), או בהתייחסות של הפאנקיסט המתחיל לאיגי פופ כסוג של גלגל שלישי בלהקת הסטוג'ס. הפרטים הקטנים האלה מצילים את הסדרה מלהפוך לעוד דרמה אנושית המתרחשת בענף כלשהו, הפעם במקרה בתעשיית המוזיקה, כך שמתקבלת תמונה רחבה ומרתקת הרבה יותר - התייחסות רצינית ועמוקה להיסטוריה של הרוק, משורשי הבלוז ועד העתיד (במונחים של 1973) שהוא הפאנק, ההיפ הופ והפופ.
הפרק הראשון אמנם מתמקד בדמותו של פינסטרה, ובובי קנאבלי מחזיק את רוב הפרק על כתפיו בהצלחה, אבל גם דמויות המשנה מעוררות עניין, בתקווה לראות גם אותן מתפתחות בהמשך העונה. בהן לסטר גריימס (אטו אסאנדו) כזמר בלוז שאותו ייצג פינסטרה בתחילת דרכו ושכנע אותו להקליט מוזיקה מסחרית יותר תחת השם ג'ימי ליטל. דבון (אוליביה ויילד), אישתו של פינסטרה, שמגיעה מעולם הזוהר הניו יורקי והאנדי וורהולי עליו ויתרה לטובת הבית בפרברים. ג'יימי ויין (ג'ונו טמפל) כעוזרת צעירה ונחושה להתקדם במחלקת פיתוח אמנים שמגלה את הדבר המוזיקלי הבא, שהוא במקרה גם הבן של מיק, ג'יימס ג'אגר, פאנקיסט צעיר בתחילת דרכו. ריי רומאנו, מקס קאסלה ופי ג'יי בירן כמנהלים בחברת התקליטים, מוסיפים לכל התוכן הכבד הזה גם הומור, הדבר היחיד שחסר היה כדי להכריע שמדובר בסדרה האיכותית ביותר שעלתה לאוויר מאז ירידת "שובר שורות".
"וייניל", ימי שני בשעה 22:00, שידור מקביל לארה"ב בשעה 04:00 בבוקר, בערוץ yes Oh ובחינם ב-yesVOD
אקו"ם