ראשי » תרבות » במה

מסר וקיפוח מאחורי הקלעים של סיפור הפרברים

יפתח מזרחי לקח הפסקה מלונדון, גלעד שמואלי מתמודד עם גזענות, רונה לי שמעון שמחה על ההמולה סביב פרשת איבגי וחיים סלע מסביר למה להתעקש ולעשות מחזות זמר על אף הביקורות. ביקרנו מאחורי הקלעים של "סיפור הפרברים" וגילינו את הסיפור האמיתי

מספר ימים לפני עליית "סיפור הפרברים", המחזמר החדש של הקאמרי שכולם כבר מדברים עליו,  הזדמנתי לחדר החזרות של הבמאי צדי צרפתי, ומיד נשאבתי לאותו עולם של חבורות רחוב במגרש הכדורסל ובשכונה באמריקה של הסיקסטיז: עיצוב המחוות הערסיות בשכונה, הקודים של החבורות, הקללות וקרבות הרחוב.

עוד כותרות ב-nrg:
• דרמה ב"הישרדות": הקהל יצביע לזוכה?
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• שקרים והתערבות: גילי המודח פותח פה על האח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בקלות יכולתי לדמיין אותנו עכשיו בחצר המתנ"ס של דימונה, התנגשות בין חבורת נערים אתיופים לחבורת נערים רוסים. גם כאן, קאסט של לבנים מול שחורים, אשכנזים מול מזרחיים. תוסיפו לזה את המוזיקה הנהדרת של המחזה הנודע, שירים כמו "מריה", ו"אני רוצה לחיות באמריקה", הכוריאוגרפיה שנובעת בקלילות מתוך הסצנה, והקולות היפיפיים של השחקנים הצעירים - כמו תמיד בבימוי של צרפתי, כל אלה יחד מציירים תמונה מרהיבה, שופעת חיים ואסתטיקה של אצילות וחירות בתוך הסלאמס, ובאמת, אפשר לטפוח לנו על השכם, הגענו להישגים מרשימים בז'אנר.
דווקא התפקידים הקטנים שבו את לבי במיוחד. עודד ליאופולד כשוטר המקוף הקשוח נפלא, על אף כל היריקות והגזענות הבוטה. שלמה וישינסקי גם נהדר בגיחות הספורות שלו כבעל המסעדה הפולני, ממחיש בתפקידו את המאבק הבין דורי על רקע מציאות ההגירה.

החזרה התעכבה מעט בגלל שרונה לי שמעון לא הרגישה טוב ונאלצה לאחר. כשיצאתי לעשן היא בדיוק הגיעה על הטוסטוס והרגעתי אותה שלא תמהר, סך הכל כולם מחכים לה. הטבעיות והג'וסיות, הקומיות והחום, גרמו לי להתאהב בה מיד. אניטה בגילומה מצחיקה, ערנית, שופעת חיים, חומלת וסקסית, באופן מעודן.

שמעון מספרת שזה לא בא מן המוכן: "לפעמים הדמויות האלה מוציאות מעצמן משהו בהמי כשאת 'אובר דו איט', אבל בתהליך אלו מקומות שכן צריך ללכת אליהם כדי להבין היכן נמצא גבול הטעם הטוב".

וצדי נתן לך את המרחב לבדוק את זה.

"צדי דחף אותי דווקא כמה שיותר כי לפעמים קשה לי ללכת למקומות האלה, אני לפעמים שופטת אותם. במפגש שלי עם הדמות של אניטה היה משהו מעניין, כי יש בה משהו לא מתנצל, ולא יכולתי להשתמש בשפת הגוף שלי, כי אני הרבה יותר מעודנת ממנה. היה לי חשוב לשמור את האיזון הדק ביננו, מצד אחד לא לעשות אותה בהמה ומצד שני לא להישאר באזור הנוחות שלי".

בקלות יכולת לגלוש לארכיטיפ של הפרח'ה.

"נכון, ובקלות גם יכולתי להישאר ברבור. וזה משהו שצדי כל הזמן אמר לי שהוא לא מוכן שיקרה, שאהיה ברבור בתפקיד הזה. היה לו קשה ללהק אותי לתפקיד הזה בדיוק מהסיבה שהוא זכר אותי מימי 'נולד לרקוד' בתור בלרינה, ובתפקיד הזה הוא לקח אותי רחוק, הוא אמר לי שאני צריכה לחקור את סוס הפרא שיש לי בפנים ולהביא אותו החוצה".

בין חיוך רחב לביצוע פנטסטי על הבמה, ניכר כי רונה לי שמעון מאושרת מאוד בזכות שנפלה בחיקה לשחק במחזה הקלאסי.

התפקיד הזה הוא מבחינתך קפיצת דרך בקריירה?

"לגמרי, גם בקריירה וגם בתוך המסלול האישי שלי שאני עוברת. זה הדבר הגדול שיכולתי לקבל כי פעם ראשונה קורה שכל מה שאני יודעת לעשות מתקבץ לדמות אחת: אני צריכה לרקוד ולשיר ברמה גבוהה, וגם לשחק ברמה גבוהה וזה פשוט דחף אותי מאוד קדימה".

מצאת את הקשר בין המתחים העדתיים באמריקה של אז לישראל של היום?

"צדי אמר לנו משהו נכון, שהנושא הזה תמיד יהיה רלוונטי, לצערנו. אני חושבת שזה לא מקרי שהמחזמר עולה דווקא עכשיו, אנחנו נמצאים בגל של אלימות, בורות וגזענות. למרות שאנחנו ב- 2016, אנחנו פוגשים את זה יום יום בחדשות, וזו זכות גדולה לספר את הסיפור הזה דווקא עכשיו".

נתקלת במקרי גזענות בתעשייה?

"בתעשייה קורה לי משהו מאוד מעניין כי אני חושבת שבתור מזרחית, פרסיה, דווקא בהקשר של אמנות, כן יש איזו קומפנסציה, יש יותר תפקידים לנשים מזרחיות, יותר מבעבר בכל אופן, כי תפקידי נשים הם בכלל מצרך נדיר".

ומה בנוגע להטרדות מיניות? מה את חושבת על פרשת איבגי?

"אני חושבת שזה נכון שפרשת משה איבגי תופסת כזה מקום בתקשורת, זה נכון לדבר על זה, עם כל הסייגים מסביב. אני קוראת על זה הרבה בפייסבוק, איך לנשים קשה להודות ולבוא קדימה עם הסיפור שלהן ועצם זה שזה תופס כזה מקום בתקשורת, זה מראה שדברים מתחילים להשתנות, ואני מקווה שזה יחלחל גם לחדרי חדרים, בסיטואציה של העבודה עצמה".

את חווית הטרדות מיניות במקצוע?

"לא".

באמת?

"השחקנים שיצא לי לעבוד איתם היו מאוד הוגנים. אני זוכרת שב'מקבת', עשינו אימפרוביזציות עם גיל פרנק, והוא כל הזמו שאל 'אתן בסדר? הכל בסדר?'. הוא היה כזה עדין וג'נטלמן, מאוד שמרנו על הקווים האלה. כשיש דיבור על זה שהקווים נשמרים, אז אין כל בעיה".

רבים טוענים לקיומים של גווני אפור בין הקווים, שלא ברורים הגבולות בעולם המשחק.

"אין גוונים של אפור. אני לא מאמינה שגבר לא יודע כשהוא עובר את הקו".

יפתח מזרחי חזר מלונדון במיוחד לחזרות של "סיפור הפרברים" בנובמבר האחרון, כדי לגלם את ריף, מנהיג קבוצת הפולנים, לאחר שהות של שלוש שנים, שם שיחק בווסט אנד ובעוד הפקות באירופה. מזרחי רקד ב"קברט" בקאמרי עם הכוריאוגרף חוויאר דה פרוטוס, שדרבן אותו לעבור ללונדון.

חזרת לתמיד?

"חזרתי בשביל 'סיפור הפרברים' כי תמיד רציתי להשתתף בזה. אמנם אני בן 29 והחבר'ה האלה הם חבורת רחוב צעירה, אבל למזלי בארץ מלהקים טיפה יותר מבוגר ובלונדון לא היה יוצא לי לעשות תפקיד כזה ראשי. השותף שלי לדירה בלונדון שיחק את טוני בטור האירופאי כשהוא בן 25, אז הרגשתי שאם זה לא יקרה עכשיו, לא יהיו עוד הרבה הזדמנויות.

"אני מחויב להפקה לשנה וחצי, יחסית ללונדון זו התחייבות ארוכה, אבל מצד שני שם גם מעלים שמונה הצגות בשבוע. אני חושב שאחרי ההפקה הזאת אני אחזור ודאי, יש לי שם הזדמנויות שאין לי פה, לכאן מביאים בדרך כלל דברים קלאסיים, שם התשתית של התעשייה כל כך הרבה יותר רחבה".

לטשת עיניים זמן רב לתפקיד טוני?

"ניגשתי גם לאודישנים של טוני וגם לשל ריף. אני חושב שקולית אני יותר מתאים לריף, וגם מבחינה מנהיגותית אני לא כזה טיפוס כריזמתי ביום יום, אני יותר הטייפ קאסט של הלאבר. בגדול, הדמויות האלה דומות וזה לא מפתיע שמתלבטים על שחקנים בין שני התפקידים, אבל טוני פחות רוקד ופה מכירים אותי יותר כרקדן. אני מוריד את הכובע בפני עידו, זה תענוג היסטרי לעשות ריף בשבילו, הוא מהמם".

אתה מרגיש איזה שינוי באווירה הכללית בלונדון, עם עליית האסלאם הפונדמנטליסטי? עוינות כלפי ישראלים?

"היו אזורים בלונדון שלא הייתי מדבר בהם בטלפון בעברית, מטעמי זהירות. קרו כל מיני אירועים בזמן שחייתי שם, תמיד מזכירים לך את עזה, והגדה והכיבוש, אבל יחד עם זאת גם הייתה הפגנה נגד אנטישמיות. חבר שלי, עיתונאי, היה מבין המארגנים והגיעו אלפים.

"אבל אם לומר את האמת, הם הרבה יותר מתעסקים באסלאם ובדעא"ש, מאשר באנטישמיות. הפקות למשל, כששומעים שאני מישראל, אז שואלים אותי אם לא מסוכן שם ויספרו שהם מפחדים לבקר כאן. תמיד יהיו את היותר דעתנים שיגידו שהם לא יגיעו לישראל מטעמים אידאולוגיים".

גם גלעד שמואלי הוא שחקן צעיר אבל כבר ותיק על במות הקאמרי, במיוחד במחזות זמר. שמואלי הוא מה שנקרא החבילה השלמה – הוא רוקד, שר, מנגן, משחק וכן, גם נראה טוב. אבל כל זה רק על פני השטח, הוא הגיע להפקה כדי לפתור איזה עסק לא פתור עם קיפוח מזרחים, ו"סיפור הפרברים" מאפשרת לו את זה עד הסוף.

"ברנרדו תפקיד מרתק, מהתחלה חיבקתי אותו ואימצתי אותו אלי", מספר שמואלי. "אני מרגיש שיש הרבה נקודות השקה בינינו, גם באופי שלו וגם בסיטואציה אליה הוא נקלע בתור קורבן של קיפוח, כבן למהגרים שהגיעו בשנות ה- 60' לארה"ב, ונקלע לכל מני פינות כי המקומיים לא קבלו אותו. הוא מנסה לשרוד ולהשאיר את הראש מעל המים, כמו שאנחנו נתקלים במציאות שלנו היום בישראל.

"גם אני, בתור חצי תימני פוגש את הגזענות לא פעם".

באמת?

"מה, זה מפתיע? נראה לי שאתה מבין על מה אני מדבר, זה אפילו במכולת, בכל מקום. כמובן שאצל ברנרדו זו מציאות הרבה יותר קיצונית שהוא נאלץ להתמודד איתה".

ספר קצת על העבודה עם צדי.

"צדי כבר מההתחלה הפעיל את כל התותחים הכבדים שיש, עבדנו מאוד קשה ואינטנסיבי. באופן אישי לקחתי ממש ברצינות את הערה שהוא נתן לי בנוגע לרגישות והכבוד של ברנרדו. אני התמקדתי יותר מדי בכעס שלו, ואז הוא העיר לי שכל הכעס הזה נובע בעצם מאיזו רגישות של קיפוח, להרגיש חלק מהמקום הזה, וזה פתח לי איזה ערוץ מאוד מעניין בתוך הזעם של ברנרדו.

"חוץ מזה צדי הוא נשמה ענקית, איש שכולו רגש, ורואים את זה בעבודה שלו, הוא לא מתפשר ונאמן לאינסטינקטים שלו".

רבים טוענים כי התיאטרון הרפרטוארי הישראלי לא אמור להפיק מחזות זמר, ודאי שלא להשקיע בהם כל כך. שהמנדט שלו הוא תיאטרון איכותי, מודרני וקלאסי, וז'אנר מחזות הזמר נתפס כבידור זול. דרשנו לשאלה את מפיק "סיפור הפרברים" ובכלל אושיה בז'אנר, חיים סלע.

"התיאטרון הישראלי הבין שהוא צריך לעשות הפקות שהקהל הרחב רוצה לראות, נהנה ובא בהמוניו. מניסיון אנחנו יודעים שהקהל מאוד אוהב מחזות זמר - המוזיקה, הספקטקל הגדול על במה גדולה, התלבושות - בשבילו זו חוויה בלתי רגילה. היום עושים כאן מחזות זמר ברמה מאוד גבוהה והדרישה אליהם גבוהה, אז למה שהתיאטרון לא ייתן לו את זה?

"'סיפור הפרברים' זה אחד ממחזות הזמר הגדולים שנעשו אי פעם, בכל פעם שהעלו אותו הוא תמיד הצליח וגם תמיד נגע, כי זה סיפור אהבה, וזה כל כך אקטואלי לעולם שאנחנו חיים בו היום, בכל העולם, האינטראקציה בין המהגרים למקומיים, התמודדות עם שפה חדשה ומקום חדש".

גם צדי צרפתי הבמאי מרוצה, אבל רואה ב"סיפור הפרברים" הרבה יותר מרק 'מחזמר'.

"'סיפור הפרברים' זו מתנה, בגלל המוזיקה, הסיפור, המסר שכל כך רלוונטי היום. זו בעצם מלחמה על טריטוריה של שתי קבוצות אתניות שונות מאוד אחת מהשנייה. אף אחד לא רוצה להילחם, אבל הם מהגרים חדשים, ואתה יודע איך אצלנו בארץ, כל עליה חדשה עוברת איזשהו גיהינום. וזה בכל מקום בעולם היום, עם ההגירות המוסלמיות הגדולות, שזה מייצר בעיות לכל מדינה. זה היה גם אז בסיקסטיז, כשהפורטוריקנים הגיעו לאמריקה. הפולנים היו כבר בני מהגרים שהוריהם הגיעו מאירופה, הם לא היו מוכנים שהם יהיו בשכונות שלהם והם שנאו אותם, שנאה שרק אנחנו כאן בארץ מבינים מה היא, זה יומיומי כאן".

לא הלכת על כוכבים מוכרים, אלא יותר "הכוכבים הבאים".

"קודם כל משי קליינשטיין שקיבלה מתנה כי היא זאת שסוחבת את ההצגה על הכתפיים שלה ובפעם הראשונה גם צריכה לשחק, היא הפתעה גדולה מבחינתי וכיף גדול. עידו רוזנברג הוא טוני, הפרטנר שלה, שמשחק בתיאטרון כבר המון שנים, ופה הייתה לי הפתעה לגלות שהוא גם זמר גדול. ורונה לי... אני עוקב אחריה כבר כמה שנים בתיאטרון מאז הכרתי אותה ב'נולד לרקוד' כרקדנית מדהימה ויפיפייה מיוחדת נורא, וגם זמרת, מתברר. היא פותחת גרון שזה לא להאמין".

מה אתה אומר על האבדות האחרונות בקרב אמני ישראל?

"יענקלה (בן סירא) חי חיים יפים וארוכים, הלוואי עלי, אבל הסיפור של גבי שושן הוא עצוב. למעשה מאז שהוא חזר מארה"ב שום דבר לא הסתדר לו. כל הסיפור הזה שאתה עוזב את הארץ לעשר שנים ואז אתה חוזר ואף אחד לא מכיר אותך... כשצעירים מתייעצים איתי אם כדאי להם לנסוע לחו"ל אז אני אומר שאם אתה לא תחזור, אז מילא, אבל אם אתה מתכנן לחזור, אז זה כבר לא יהיה אותו דבר. היום אתה מקושר, מכירים אותך, הזיכרון הוא מאוד קצר במקצוע שלנו, בחיים בכלל".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg