הותקפתי מינית: לימור גולדשטיין שוברת שתיקה
השחקנית לימור גולדשטיין מספרת איך הותקפה מינית בתחילת הקריירה, על ידי אחד השחקנים הבכירים בתיאטרון הישראלי. "שואלים למה אנחנו מתעוררות אחרי שנים? אנחנו שותקות מההלם, מהפחד, מהחשש, מחוסר האמון במשטרה. טוב שהנורמות משתנות ודברים צפים"
כבר למעלה מעשרים שנים שלימור גולדשטיין סוחבת איתה מספר סודות. הסוד הראשון הוא על השחקן ההוא, "האלוהים של התיאטרון", היא מכנה אותו שוב ושוב במהלך השיחה, שתקף אותה מינית בדירת החדר החנוקה שבה התגוררה בתחילת קריירת המשחק שלה.עוד כותרות ב-nrg:
• סשה ברון כהן הלך רחוק מדי
• המופע של רמי לוי: "אני לא מצפה לרווחים"
• 'הזמן המקביל' בשוויץ: "הצגה על שבוי פלסטיני"
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסוד השני הוא על צלם העיתונות שתפס אותה בעוצמה בחזה בזמן שהחליפה בגדים בסטודיו שלו וניסה לפתות אותה לשכב איתו. היא גם מתקשה להיפרד מהזיכרונות על סוטה המין שגר בשכונה שבה נולדה ונהג לשלוף את איבר מינו מול ילדות קטנות, או מהתמונה שנחרתה בראשה של השכן מלמטה, שעלייה משותפת איתו במעלית היתה עבורה חוויה מאיימת.
נפגשנו כדי לשוחח על ההצגה "ארוחת טעימות", שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, ושבה היא מגלמת אמא תל־אביבית שבתה עומדת להתחתן עם מתנחל - מה שגורם לפיצוץ משפחתי במהלך מפגש ההורים, ובעיקר לשיח על שמאל, ימין, גבולות, מדינה וערכים שהולכים ונעלמים מן העולם. אבל עד מהרה מצאנו את עצמנו מתפלשים בבוץ של הטרדות מיניות של אנשי ציבור, שתופסות את הכותרות בחודשים האחרונים.
גולדשטיין (48), ששיחקה לצד משה איבגי בסידרה "הבורר" ועבדה בצמוד אליו בסרט הקולנוע "וביום השלישי" לפני כחמש שנים, לוקחת נשימה ארוכה כששמו עולה על השולחן. "אני לא מרגישה שאני צריכה להיות הסנגור או הקטגור הציבורי שלו", היא בוררת את מילותיה בזהירות.
דיברת איתו? סימסת לו?
גולדשטיין, שרגילה לירות מילים בקצב מסחרר על הבמות ובטלוויזיה, נתקעת. מחפשת את המילים הנכונות.
"אני מודה שאני ממש מתבאסת מכל הסיפורים שצפים, ואני בדיסוננס מאוד גדול. עבדתי עם איבגי פעמיים, והחוויה האישית שלי היתה תענוג צרוף, מקצועי ואישי. מהצד השני, יש פה הצטברות עדויות של אחיותיי לצרה, וברור לי שכאישה, ההזדהות המלאה שלי היא איתן.
"אתה יודע מה הדבר שהכי מצער אותי? שאין אישה אחת שאני מכירה שלא עברה הטרדה מינית. נקודת המוצא היא שנשים מסתובבות בעולמנו קצת מפוחדות, ואולי זה טוב שהנורמות מתחילות להשתנות. אם פעם מפקד בצבא היה טופח על הישבן של הפקידה שלו ומציע לה לשכב איתו וזה היה נורמלי, אז היום זה נהיה מעוות".
ועדיין, יש שטוענים שגבולות ההגדרה של הטרדה מינית השתנו.
"בוא ואתן לך הגדרה מאוד מאוד פשוטה מהי הטרדה מינית: לדחוף ידיים לגוף של אישה זאת הטרדה. לא צריך לעבור קורס במשפטים כדי להבין איפה הגבול, ולראיה, יש מספיק גברים שמבינים איפה הגבול. אבל אם זה לא ברור, בבקשה: אם גבר לא יכול לספר לבת הזוג שלו מה הוא עשה היום עם אישה אחרת - שיידע שהוא עבר את הגבול.
"שלא תבין לא נכון, אין לי בעיה עם מחמאות על הגיזרה ועל הנשיות שלי ועל כל דבר אחר שמישהו - גבר או אישה - מוצאים אותו כנחמד. מחמאות זה טוב, ותביאו כמה שיותר מזה. רק אל תיגעו בי. לא בי ולא בכל אישה אחרת. ואני אומרת לך, באחריות, שאין אישה אחת שאני מכירה שלא הוטרדה מינית, הושפלה מינית או חשה מאוימת".
אילו הטרדות את חווית עד היום?
"פגשתי לראשונה סוטה מין כשהייתי בכיתה ב'. אבל בגלל שהייתי ילדה נאיבית, לא הבנתי מה זה הדבר הזה שיוצא לו מהכיס באמצע הרחוב.
"בפעם השנייה שפגשתי סוטה מין זה היה בגיל 12. היה לנו בבניין שכן שהיה עוצר את המעלית בזמן שהיינו בה ביחד, ופשוט גרם לי לא לעלות איתו יותר לעולם.
"אבל כל זה היה רק משחק מקדים למה שחוויתי בשנה הראשונה שלי כשחקנית. הייתי בת 22, פּישרית קטנה, שנדבקה לקירות של תיאטרון התיאטרון מרוב התרגשות, והוא היה שווה ערך לאלוהים בעיניי ובעולם התיאטרון בכלל. זאת היתה ההצגה הראשונה שלי אי פעם, והייתי מאוד מאוד לבד בכל הסיפור הזה".
היא עוצרת את דבריה ולוקחת נשימה ארוכה. משחקת בכוס התה שלה. צוללת בקושי רב לסיפור בן 25 שנים, שההדחקה העלתה עליו ערימות של אבק, אבל הוא עדיין שם, מדמם.
"זה היה תהליך כזה. יום אחד, אאוט אוף דה בלו, קיבלתי ממנו טלפון. הוא אמר לי שהבין שאנחנו הולכים לשחק ביחד, ושהוא רוצה שניפגש בתיאטרון, כי הוא צריך להבין מול מי הוא משחק. נפגשנו, והוא שאל אותי כל מיני שאלות מקצועיות, אבל מהר מאוד עבר לשאלות אינטימיות ואם יש לי חבר או אין לי חבר.
"הרגשתי מאוד לא נוח, ואני רק זוכרת שיצאתי מהפגישה ובכיתי כל הדרך הביתה, אפילו בלי להבין למה. אחרי כמה ימים הוא התקשר שוב ואמר שהוא בא אלי הביתה. אמרתי לעצמי, מה? מה יש לו לחפש אצלי בבית? אבל לא אמרתי לו לא לבוא".
למה?
"אתה חייב להבין את הסיטואציה של שחקנית מאוד צעירה ונאיבית, שאחד השחקנים הכי גדולים במדינה מתקשר אליה ומבקש לבוא. כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב החלום שלי היה לשחק איתו, וכנראה צריך להיזהר במה שאנחנו מבקשים.
"בכל מקרה, גרתי בדירת חדר קטנה מאוד, לא היו בה אפילו סלון או כורסה, אלא רק מיטה..." היא עוצרת את שטף המילים בזמן שעיניה מתמלאות בלחלוחית. "אני לא יודעת למה בכלל אני נכנסת לכל החרא הזה עכשיו".
אחרי דקה ארוכה היא ממשיכה. "בכל מקרה, אין מילה עדינה להגיד את זה: הוא ניסה לזיין אותי בכוח. הוא השכיב אותי על המיטה ונגע בי, בזמן שאני הודפת אותו ומעיפה מהפה שלי את הלשון שלו.
"רציתי לעצור אותו, אבל מבחינתי, מעשה כזה היה דורש ממני גם לוותר על החלום שלי לשחק, כי הוא היה שחקן מאוד בכיר, והיה לו את הגב האוטומטי של התיאטרון. בסופו של דבר, היה סוג של מאבק והדיפה די ממושך. בשלב מסוים, כשהוא הבין שהוא לא יקבל את מה שהוא רצה אלא אם ישקיע הרבה יותר כוח, הוא קם ללכת וביקש ממני ללוות אותו לתיאטרון. ואני, כמו חיילת ממושמעת והמומה, עשיתי את זה.
חשבת לפנות למשטרה?
"לא היו לי כוחות נפש לזה. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה לשרוד את פרק הזמן של ההצגה שאנחנו משחקים בה, ואז לעוף לתיאטרון אחר.
"למחרת, כשנפגשנו בתיאטרון, הוא שאל אותי בשיא חוצפתו אם ארצה להמשיך לראות אותו. אמרתי לו שלא. זה לא מנע ממנו להתקשר אלי יום יום, במשך שבועיים, ולשאול אותי אם אני רוצה לאונן איתו בטלפון. עניתי לו בנימוס שלא. רק אחרי שבועיים מסויטים התחלנו את החזרות על ההצגה. אתה יכול לתאר איזו שנה קשה עברתי שם. כשאני מספרת לך את זה עכשיו, אני נדהמת ששרדתי אותה".
שתקת במשך שנה?
"כן. שתקתי ושיחקתי איתו ערב ערב. אז עכשיו אתה בטח תשאל אותי 'למה שתקת?'. שתקתי מאותה סיבה שכל כך הרבה נשים בישראל ובעולם שותקות ומתעוררות אחרי עשר או עשרים או שלושים שנים. מההלם, מהפחד, מהחשש, מחוסר האמון במשטרה.
"הרי אם הייתי הולכת למשטרה ומתלוננת עליו מייד, היו שואלים אותי אם אמרתי לו 'לא'. אז לא, לא אמרתי. אתה יודע למה? כי הפה שלי היה עסוק בלהיות סגור, כדי לא לאפשר לו להיכנס לתוך הפה שלי. וגם לא אמרתי לו 'אל תשב על המיטה'.
"מצד שני, לא היה שום מקום אחר לשבת בו בדירה הקטנה שלי. וכמובן שמתחילות כל ההאשמות העצמיות, של 'אני הזמנתי אותו', ו'אולי הייתי נשית מדי לידו', ואלוהים יודע איזה עוד הסברים אנחנו מספקות לעצמנו רק כדי להמשיך הלאה בחיים שלנו.
"ברגע שקיבלתי הצעה לשחק בתיאטרון חיפה, בחרתי להגלות את עצמי כמה שיותר רחוק ממנו.
"במשך שנים מאז עטיתי על עצמי שריון פיזי ונפשי. טישטשתי את הנשיות ואת המיניות שלי, היתה לי אפילו לחיצת יד גברית ונוקשה. חשבתי שאולי אני אטרקטיבית מדי, סקסית מדי או נשית מדי. רק טיפול פסיכולוגי ארוך הצליח לנער את החוויות שעברתי ולהפוך אותי לאדם בריא ומאוזן.
"אתה מבין למה ההזדהות שלי עם נשים מותקפות היא כל כך גדולה? בדיוק בגלל זה. בגלל שעדיין, ולא משנה לאילו עמדות מפתח נגיע, אנחנו המין החלש, פיזית. תסתכל על בתי הכלא שמפוצצים בגברים, לעומת כמות הנשים. למה זה ככה? למה גברים מתקיפים מינית את הנשים, ונשים לא מתקיפות מינית את הגברים?
"אגב, זה לא שכמות המטרידנים במקצוע שלנו היא מעל לממוצע. זה קורה גם בצבא, במשטרה, בחברות פרטיות. זה בכל מקום. פשוט המקצוע שלנו מקבל יותר יחסי ציבור, כי השחקנים הם מפורסמים. אבל זה נמצא בכל מקום.
"ואם אנשים תוהים למה אישה שהותקפה מינית מתעוררת אחרי המון שנים - זה בגלל שלוקח שנים להחלים מפציעה שכזאת. כי הדבר הראשון שאנחנו אומרות לעצמנו זה 'איזו מטומטמת הייתי שזה קרה לי', ואחר כך אנחנו נכנסות לכעסים, חרדות ושיתוק".
פגשת את אותו שחקן מאז?
"כמה שנים טובות אחר כך הייתי במונית בדרך לטלוויזיה, כדי להתראיין באיזו תוכנית. פתאום אני שומעת את נהג המונית מדבר על נקודת איסוף נוספת ומציין את השם של השחקן. הבנתי שהוא בדרך לאסוף גם אותו. באותו רגע הפסקתי לנשום ואיבדתי את המילים.
"אחרי דקה התאוששתי ואמרתי לנהג ולהפקה שאני לא נוסעת איתו באותו רכב וחוזרת הביתה. איכשהו פתרו את זה מההפקה והוציאו עוד מונית. אני לא זוכרת אם בסוף חזרתי הביתה או שהוא לא הגיע לאולפן, כי נכנסתי להתקף חרדה. בכל אופן לא פגשתי אותו שם.
"שנים אחר כך עוד היו לי התקפי חרדה, כי זה משהו שנחצב בנפשי. לשמחתי לא פגשתי אותו מאז".
עכשיו את מרגישה שיש שינוי ביחס הציבורי לנושא הזה?
"עכשיו החוקים זזים למקום יותר נוקשה כלפי גברים אלימים, ואני מקווה שניקוי האורוות הנוכחי ייצור סדר עולמי חדש. העולם שלנו רחוק מאוד משוויוניות. זה עדיין עולם של גברים, שמרוויחים יותר כסף, מגיעים ליותר עמדות מפתח, מנהלים את הפוליטיקה, ובחלק מהמקרים נוהגים כלפי נשים בבוטות".
שנים אחדות אחרי מה שחוותה עם השחקן, הצטלמה גולדשטיין לכתבה בעיתון. "בזמן שהחלפתי בגדים, הצלם תפס אותי בחזה וניסה לפתות אותי לשכב איתו. במקרה הזה כבר התלוננתי אצל היחצנית של התיאטרון, שיצרה קשר עם עורכת העיתון. היא מכרה לנו הסבר קלוש שהאיש היה מאוד מסטול, ושהוא מנסה לצאת מהסמים או משהו.
"אחרי חצי שנה קיבלתי ממנו שיחת טלפון שבה הוא התנצל. העניין הוא שאני לא צריכה התנצלות של אף אחד. אני פשוט לא רוצה שייגעו בי".
ההצגה החדשה, שנכתבה על ידי שלומי מוסקוביץ ובוימה על ידי בת זוגו, דדי ברון, מציפה את השיח הישראלי על דתיים וחילונים, הבועה התל־אביבית וההתנחלויות. גולדשטיין משחקת את הילה, אישה נשית וסקסית, הנשואה לבעל שמאלן (מוטי כץ) שמסרב לקבל את החתן העתידי של בתו.
באחד משיאי ההצגה, שזוכה למחיאות כפיים רמות, נושאת הילה מונולוג שבו היא זועקת: "די כבר! די כבר עם הזרע והדם, והצודקים והיהודים והנביאים, ולמי יש יותר דם על הידיים. כל התינוקות כאן כבר נולדים עם דם על הידיים. די כבר עם ה'מי רצח', 'מי התחיל' ו'מי רצח את רבין'. די כבר עם כל השואות, התקומות ואנחנו והם. די! אין לי כוח לחרא הזה! תנו כבר לנשום!!!".
"יש תחושה מצערת באוויר, וההצגה נוגעת בזה בצורה נהדרת, שחזרנו להיות 12 השבטים", היא אומרת. "אנחנו מפוצלים ומסוכסכים, ואצל כל כך הרבה אנשים יש ייאוש ותהייה אם אנחנו עדיין מסוגלים לדבר עם עצמנו ועם השכנים שלנו. הקיטוב הוא כל כך עצוב ומאמלל, שנדמה שכולם כבר הרימו ידיים, ואסור שזה יקרה, פשוט אסור. אנחנו חייבים להתעורר, למען הילדים שלנו והדורות הבאים".
כשאת מסתכלת על ישראל מודל 2016 - מה את רואה?
"אני חייבת להגיד בכנות שהתחושה הכי גדולה שלי היא פחד בסיסי לדבר. היום חייבים להתנסח בזהירות עצומה, כי השיח נהיה מאוד אלים ומלא בחוסר סובלנות. מצערים אותי מאוד הקיטוב והאלימות הפיזית והמילולית.
"אני מאוד משתדלת לשמור על אופטימיות, ומהבהב בי גרעין של אופטימיות, כי אני מאמינה שהרוב השפוי פה, בצד הישראלי ואצל השכנים שלנו, רוצה לקום בבוקר לשתות את הקפה, ללכת לבית הספר ולחזור הביתה בשלום למשפחה. הבעיה היא שיש מיעוט קיצוני ואלים בשני הצדדים, שפשוט מרקיד את כולנו ריקוד פסיכי ומתיישב לנו על הטראומה של עם שעומדים לכלותו, שאנחנו גוררים מימי השואה.
"במקום שננסה לעשות לעצמנו הילינג, אנחנו מפמפמים את המחלה ואת הפצעים. הכל פה נהיה היסטריה והפחדות. ואתה יודע מה הבעיה הכי גדולה? המנהיגות שלנו. כשהמנהיגים צורחים בכנסת, עושים מעשים לא חוקיים ונשלחים לבתי המשפט ולבתי הכלא, זה פשוט מקרין אל העם".
אז מה הפתרון?
"למצוא במה להיאחז בה. אני יכולה לומר לך שיש פרויקט אינטרנטי מדהים שהקים אורי סביר, שמאפשר לאנשים מהמזרח התיכון להיפגש ברשת ולשוחח עם אנשים מסוריה, סעודיה וכל מדינה ערבית אחרת, ופתאום מגלים שם בני אדם. כשאני צוללת לאתר הזה מדי פעם ומשוחחת עם אנשים מהעולם הערבי, זה מחזיר לי קצת שפיות ותקווה ואמונה שנוכל לבנות כאן גשר למען הילדים שלנו.
"חוץ מזה, לא צריך להתייחס לנבחרי הציבור שלנו כאל גזירת גורל. אני רוצה להזכיר לכולנו שאנחנו בוחרים אותם. זאת לא ברירת מחדל. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד על חברי הכנסת והשרים ולבחון מי באמת עשה ומי לא, ולדעת למי להצביע במערכת הבחירות הבאה. חשוב לי לומר שיש שם הרבה אנשים בוגרים ומוצלחים בכנסת, רק שהמכלול איכשהו מושחר, בגלל כל מיני כאלה שחוטאים למטרה".
קריירת המשחק של גולדשטיין החלה כחודש לפני סיום לימודיה באוניברסיטת תל אביב. אחרי ההצגה שבה שיחקה בתיאטרון בתל אביב המשיכה לתיאטרון חיפה, ומשם לתיאטרון הקאמרי, שהפך לביתה המקצועי הקבוע. בשנים האחרונות השתתפה בין היתר בהצגות "המורדים", "ליזיסטרטה", "הורדוס", "הלילה השנים עשר", "יתוש בראש", "פרק ב'" ו"הדבר האמיתי". אחת לכמה שנים היא מגיחה גם לטלוויזיה ולקולנוע, שם השתתפה בין היתר בסדרות "ייסורי אפרים", "האישה באפור", "זבנג", "טיפול נמרץ" ו"ראש גדול" ובסרטים "מנת יתר", "הדקדוק הפנימי" ו"מלח הארץ".
"אני חיילת נאמנה בתיאטרון, אם כי אני מודה שאני נורא מקנאת בשחקנים אחרים, שיש להם יוזמות ומקדמים לעצמם תפקידים, מביימים או כותבים. אני מאוד אוהבת לכתוב, כשהייתי בצבא כתבתי בביטאון חיל האוויר ואחר כך כתבתי קצת בעיתון 'העיר'.
"היה לי אפילו רעיון לתסריט ולמחזה, שעוסק בהטרדות מיניות, אבל איכשהו זה לא יצא. ילדתי, קיבלתי עוד תפקיד בהצגה, והחיים איכשהו עוברים".
בחלק מהפקות הטלוויזיה והתיאטרון היא הופיעה לצידו של יוסי גרבר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. "כאב לי מאוד לשמוע שהוא נפטר", היא אומרת. "הוא היה איש מתוק, שלא לומר ילד מתוק. פיטר פן שובה לב, איש נדיב ופרטנר נהדר. כולם בתיאטרון היו בניו ובנותיו".
היא מתגוררת בדירה מפנקת במתחם נגה בתל אביב, נשואה לרון, איש עסקים ונדל"ן, אמא לשני בנים - אורי (12) ודניאל (8) - ומגדלת גם חתול ג'ינג'י וגור כלבים. "מאוד נעים לי עם הבורגנות שלי. יש לי בן זוג שאני מאוד אוהבת ושני ילדים מקסימים, למרות שלגדל ילדים זה דבר קשה ומאתגר במקצוע שבו עוזבים את הבית בערב ויוצאים להצגה.
"מצד שני, המקצוע הזה גם נותן הרבה זמן פנוי בשעות הצהריים, ואני מנסה למקסם את זמן האיכות שלי עם הילדים. לפעמים הם באים לראות את ההצגות שלי, ואחר כך אני חולקת איתם חוויות. אם יש משהו שבאמת נפגע מהקריירה שלי זה חיי החברה שלי. יש תקופות שהמושג הזה לא קיים בכלל".
מה עמדתך לגבי כל האמירות והסערות שמייצרת שרת התרבות, מירי רגב?
"הבעיה איתה מתחילה בכך שהיא לא רצתה בכלל את התפקיד של שרת התרבות, הוא נכפה עליה, היא אמרה את זה בעצמה. הבעיה השנייה היא שרגב לא למדה את החומר ויצאה באינספור אמירות פרובוקטיביות, שבעיקר מעידות על חוסר הבנה בחומר. זה כמו שמישהו שיתמנה לשר האוצר יתגאה בכך שהוא יודע חשבון ויגיד: 'מי שיודע חשבון עד היום בעצם לא יודע חשבון, ואני אתקן את הדברים'.
"איך אפשר לומר שאנחנו, השחקנים, לא יודעים מה זה פריפריה? חצי מהחיים שלי אני מעבירה בוואן ונוסעת לכל מקום אפשרי על המפה בישראל. כשהיא אומרת דבר כזה היא פשוט לא מבינה על מה היא מדברת. היא עושה רושם של אישה חביבה וחמימה, ומרגישה לי כמו מישהי שזקוקה להרבה תשומת לב ועסוקה בלהיות בפרונט".
כשחקנית את דווקא אמורה להזדהות עם הצורך להיות במרכז הבמה.
"אני מאוד מזדהה, אבל ההבדל בינינו הוא שאני שחקנית, ואם אני עושה טעות, זה לכל היותר פלופ תיאטרלי ונזק כספי לתיאטרון. כששרה יוצאת בכל מיני אמירות קשות נגד אנשי התרבות, היא יכולה להוריד לשירותים את הדבר הזה שנקרא תרבות.
"והנה אולי עוד תשובה למצב המדיני הכללי שלנו: אנחנו כישלון טוטאלי בהסברה הלאומית. אם יש משהו אחד טוב שנותן חלון יפה לישראל, זה הסרטים שלנו שמצליחים בעולם, הופעות המחול וההצגות הישראליות שמסתובבות בעולם ומתארחות בתיאטראות הגדולים ביותר. התרבות זה החלון האחרון שנשאר לנו לנופף בו לעולם, ואם תזרוק גם את זה, אז בוא נסגור את הדלתות ונלך לים.
"יש לי תחושה שמירי רגב עושה ואומרת דברים בשביל לייצר כותרות או הון פוליטי. מה זה המשפט שהיא אמרה אחרי הבחירות, 'ניצחנו אתכם'? זה הזוי וילדותי ולא קשור לכלום. את מי הם ניצחו? את האמנים? יש בקרב האמנים ערב רב של דעות פוליטיות, ממש לא כולם שמאלנים, למרות הדימוי.
"במשך הרבה מאוד זמן ניסיתי להימנע מלהתייחס לדברים, והעובדה שאני שחקנית לא הופכת אותי למדינאית או מבינה גדולה בדברים. אבל אני חיה פה מספיק זמן, אני מספיק גדולה כדי להביע דעה, ואני רואה את הדברים. אם הייתי בוחרת לשתוק או להשיב תשובה מכובסת, הייתי יוצאת מפגרת".
אפרופו "מספיק גדולה", את מתקרבת לגיל 50, בעולם שסוגד לנעורים. מה חשבת על ההחלפה של איילת זורר, כמעט בת גילך, באסתי גינזבורג הצעירה?
"על פי מה שהיא טענה, יש כאן עניין של חוזה שהופר מצידם שנתיים לפני הזמן. אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם, ואם מישהו חשב שהיא נראית מבוגרת עבור הבגדים שלהם, אז זאת לגמרי מחשבה מטופשת. ראיתי את התמונות שלה והיא נראית לי סופר־אטרקטיבית בכל מצב.
"המצב שבו לוקחים בעולם הפרסום ילדות בנות 12 לפרסם בגדים לנשים הוא מפגר. אבל טוב שגם פה מתפתח שיח. צריך לחזור לסטנדרטים נשיים נורמליים, שנשים בשלות בגיל ובמראה יפנו לנשים בנות גילן. אני מבינה חברת אופנה שרוצה לפנות לקהל צעיר, אבל אני רוצה גם להזכיר לכל החברות שהקהל עם הכיס העמוק יותר הוא הקהל המבוגר. והגיע הזמן לפנות אליו עם נשים שמדברות אליו".
איך את מסתדרת עם הגיל שלך?
"אני מודה שלפעמים המספר של הגיל מבלבל אותי, כי אני לא מרגישה מחוברת אליו. מצד שני, זה הגיל שלי, ואני שמחה על ההתבגרות הנפשית שלי. אני במקום הרבה יותר טוב משהייתי בגיל 20 או 30, ונעים לי עם הבורגנות. אין ספק שזה עידן קיצוני עבור הנשים, כי יש תפיסה קיצונית של סטנדרט לרזון ולמראה צעיר. לפעמים אני כועסת על זה שלא נותנים לנו להתבגר בשקט.
"אני בהחלט בדיאלוג עם עצמי ומנסה לשמור על עצמי, כי בסופו של דבר, הצורה שלי היא הכלי המקצועי שלי, וכשאני עולה לבמה או עומדת מול מצלמה אני רוצה להרגיש מספיק נוח כדי שאוכל לעסוק במשחק ולא באיך אני נראית. להגיד לך שאני הולכת לחדר הכושר ב־7:30 בבוקר בדילוגים ובצהלות שמחה? ממש לא. אני די מקללת. אבל בסך הכל אני משתדלת להיות מיודדת עם הגיל ועם הקמטים שיגיעו".
ד"ר קליין כבר מופיע באנשי הקשר שלך בטלפון?
"לא. אבל יש לי את המספר של רונית רפאל, אני פרזנטורית שלה, וטיפולים אצלה הם חלק מהתחזוק השוטף שלי. בשלב הזה אני במזרקים ולא באיזמלים, אבל אני לא שוללת שאגיע גם לשם".
היו לך בעבר מחשבות על פריצה בחו"ל?
"לפני עשרים שנה, אחרי ששיחקתי ב'מנת יתר' וב'ייסורי אפרים', הכנתי קלטת עם קטעי משחק ונסעתי עם אחותי ללוס אנג'לס ולניו יורק כדי להיפגש עם מפיקים ומלהקות. לא סבלתי את אל.איי ולא יכולתי לדמיין את עצמי חיה שם יותר משבוע, כך שהחלום הזה נגנז די מהר.
"אני חייבת לומר שאני לא חושבת שהייתי יותר מאושרת שם מאשר פה. למרות כל המורכבות והטלטלות שעוברות על ישראל, אני אוהבת את המקום הזה ומתפללת שנמצא את הדרך שלנו לחיות בארץ שלנו בשקט ובשלווה. בסך הכל אני שמחה בחלקי ומודה על מה שיש לי. הגשמתי המון חלומות, אישיים ומקצועיים, אני מרבה לומר 'תודה רבה', ואני מרגישה אדם מאוד מאוד מבורך".
אקו"ם