ראשי » תרבות » מוזיקה

הרבה יותר משת"פ: נינט הצילה את סטיבן ווילסון

אלבום הסולו החדש של סטיבן ווילסון משופע סולואים נהדרים שנדירים בנוף המודרני, וסאונד חד ומדויק של מוזיקאי עילאי. אבל מי שבאמת מרימה את האלבום הזה היא לא אחרת מאשר נינט שלנו, שגם זכתה להוכיח את זה על הבמה של ווילסון, לגמרי לבדה

ניו יורק, קצת אחרי צאת שבת, שעות בודדות לפני שמתחילה ההופעה הגדולה, נינט מקבלת הודעה דרמטית: ׳נינט יקירה, איבדתי את הקול שלי, אני צריך שתשירי היום את כל ההופעה במקומי".
נינט, בפרצוף המום, מעכלת את הבשורה. את סוף הסיפור היא מגלה בססטוס: "לקחתי כמה נשימות, התחלתי ללמוד את הטקסטים לשירים במונית לשם ותוך כדי. במקביל, אני מתפללת לאלוהים שנעבור את הערב הזה בשלום ובלי בושות. ההופעה מתחילה, פיק ברכיים, לגימה מהוויסקי ויאללה בלאגן. הקהל השתגע ולא הפסיק להריע, אני השתגעתי ולא הפסקתי לחייך כמו ילדה קטנה שנכנסה לחנות ממתקים הכי ענקית במנהטן".

עוד כותרות ב-nrg:
• שמאלנים יקרים: מירי רגב כבר זוממת את הגזירה הבאה
• מציאות מדומה: סרט של האו"ם מתעלם מהצד הישראלי
• רון קופמן, שמור את הציוצים שלך לתחום שאתה מבין בו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נינט עשתה את זה, ובגדול, מהמקום של 'הזמרת הישראלית שמשתפת פעולה בחלק מהשירים' לקדמת הבמה בנעליים של דוקטור הרוק סטיבן ווילסון (שיופיע בישראל ויארח את נינט ב-7.5, בזאפה אמפי שוני). אפילו במונחים של נינט, מדובר ב-15 דקות של תהילה עולמית שלא יישכחו לעולם. לא סתם נינט מתלהבת מהמעמד, היא יודעת שווילסון הוא לא עוד "כוכב רוק" עם עדת מעריצים, הוא הרבה מעבר לכך. או כמו שהיא בעצמה הטיבה לומר: "הבן אדם הזה הוא בית ספר מהלך".

ווילסון ונינט בהופעה:
 

יחף, עם מכנס טרניג פשוט וארשת פנים כמעט קפואה, סטיבן ווילסון מגלה למראיין כמה טיפים מתורתו המוסיקלית. זה רק ריאיון ביוטיוב על אפקטים של גיטרות, אבל ממנו אפשר ללמוד המון על אחד מהיוצרים הבולטים ברוק. ווילסון מחושב, מאותם מוסיקאים פרפקציוניסטים ששוקדים על כל צליל וצליל: "עבורי כל שיר הוא 'עיצוב של סאונד'. אני מעצב סאונדים, לא מוסיקאי. אני מעצב את הצלילים כך שכל שיר באלבום יישמע אחרת".

הוא המוח מאחורי הלהקה המצליחה "פורקיופיין טרי", הבייבי העיקרי שלו, ולצד זה הוא משתף פעולה עם עוד אמנים מהעולם, בניהם אביב גפן, איתו הקים את ההרכב "בלאקפילד" ועכשיו, באלבום החדש, גם עם נינט. כל החבר'ה שהוזכרו לעיל מוכרים היטב לדיילות מקו לונדון-ישראל. גפן וווילסון חוגגים יותר מעשור של הופעות באירופה ובישראל, ובשנתיים האחרונות נינט הצטרפה לטור העולמי של ווילסון כחלק מקידום אלבום הסולו הרביעי שלו, Hand. Cannot. Erase.
 

האלבום החדש של ווילסון נקרא 4 וחצי. כי הוא בין האלבום הרביעי לאלבום החמישי. או פשוט, אלבום בי-סייד עם שם מקורי. מרכיבים אותו שישה שירים בסך הכל, ביניהם הגרסה חדשה ל- Don't Hate Me של פורקיופיין טרי. בגרסה הזו נינט מבצעת את הפזמון, ומבצעת אותו מכל הלב – או ליתר דיוק, ובלי להיות יותר מדי מגעיל, היא מוציאה את הקישקע. כאילו ריכזה הזמרת אנרגיות של אלבום שלם לתוך פזמון אחד.

• רק ידידים? גורי ונינט חוגגים את יום האהבה
• ממאמי לרוקסטאר: עלייתה ועלייתה של נינט
• בכורה בינלאומית: נינט גורפת מחמאות בחו"ל

שוב היא לוקחת את תשומת הלב ומשתלטת על הזרקור, ובכל זאת, עוד כמה משפטים על נינט, זמרת שיש לה כל מה שצריך כדי להרים שיר רוק למחוזות שמימיים: היא מחוספסת, פשוטה ואותנטית בו זמנית. המנעד שלה רחב, מדויק וכובש בעוצמתו. מתכון שהרבה כוכבים שנולדו בשני העשורים האחרונים ניסו לאמץ או לחקות, אך ברוב המקרים התוצאה אכן נשמעת כמו חיקוי זול, מאולצת ומביכה.

נינט מתארחת ב-Don't hate me:
 

כשנינט פותחת את הפה בפזמון: "אל תשנא אותי, אני לא מיוחדת כמוך, אני עייפה ובודדה, אל תלחם בי", כמענה למה שווילסון שר רגעים לפני, מיד אפשר להבין – הקאבר מצדיק את עצמו. נינט מעניקה אינטרפטציה שונה לשיר: עכשיו הוא כבר סיפור אהבה-שנאה בין שתי דמויות אפלות בעולם חרדתי. וכך, גם השיר הזה (כמו בהרבה שירים עליהם חתום ווילסון), מסתיים בנגינת סולואים שמתעצמים ומהווים את נקודת הקתרזיס הסופית והבלתי נשכחת של השיר.

ווילסון נשאר נאמן למוסיקה עליה גדל ולהשפעות שעיצבו את האומנות שלו. שירים ארוכים, הרמוניות מורכבות (ביחס לשירי 3 אקורדים) סולואים ארוכים (מתי לאחרונה שמעתם ברדיו שיר חדש עם סולו של יותר מ-10 שניות?), ובכלל גיטרות שמהוות חלק בלתי נפרד מהשיר. הוא גם לא מפחד מקטעים אינסטרומנטלים ארוכים, המתכון הבטוח להישאר מחוץ לכותלי הרדיו. זה לא סוד שהוא הושפע רבות מפינק פלויד, יס, קינג קרימזון (לאחרונים אף הפיק גרסה מחודשת לשירים שלהם), וכל החבורה של ה'רוק המתקדם' משנות ה-60. ווילסון לא מתיימר להביא איזו בשורה חדשה באלבום הנוכחי, רק עוד שישה שירים לאנשים שאוהבים את הסגנון המושקע והמוערך עמו הוא מזוהה.

האלבום נפתח בחותם של המאסטר שמבטיח ומקיים: סאונד גיטרות חדש ומרענן, כזה שלא תשמעו בעוד שירים, לא שלו ולא של זמרים אחרים. פריטות מיתרים עם מרקם שמנוני, מתובלות בדיסטורשן עדין, מלוות את ווילסון ברצועה הראשונה, בעוד הוא נזכר ברגעים רומנטיים מילדותו. המילים, פחות או יותר כמו בשאר האלבום, נעות בין סיפורי ילדות מנוכרים לאהבות בוגרות בעידן המודרני. לעיתים הן פוצעות ולעיתים הן נותנות את ההרגשה כאילו הן באו לשרת את הלחנים בלבד.

"אני מנסה לשרוף זמן מול המחשב, אבל זה יסתיים עם הורדת אותם סרטי פורנו ישנים, ואצפה באותן הסצנות הישנות", שר ווילסון ב-happiness 3. לצד תחושת הניכור של הטקסט עומד לחן בועט שמזרים את השיר קדימה. מזכיר קצת את התקופות היפות של 'פרל ג'ם'.

הרצועה הרביעית, Sunday Rain Sets In, נשמעת כמו פסקול הוליוודי מותח ואפלולי, כאילו נלקח מאיזה סרט מאפיה. בקטע האינסטרומנטלי הזה, מחכה למאזין הפתעה קצת מלחיצה. בדיוק בשלב בו המתח בשיר הופך לשיגרה, הגיטרות מלטפות והבס אפילו מתחיל להרגיע, נוחתת פצצה בדמות גיטרות הבי-מטאל כועסות ששוברות את השלווה ולוקחות את המאזין למקום אחר (אם הוא כמובן צלח את המעבר ולא הוריד את האוזניות).

אבל עדיין, ההפתעה הכי גדולה באלבום הזה שמורה לזמרת שלנו. חלק ימשיכו לראות בה מאמי לאומית עד יומה האחרון, אבל מי שיטה אוזן לאלבום החדש של סטיבן ווילסון יבין שהיא כבר מזמן, אבל מזמן, בליגה אחרת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg