ראשי » תרבות » מוזיקה

ביקורת אלבום: אברהם טל, איך לא התעייפת?

פומפוזי, נטול פחד וצמא לאהבה, אברהם טל מוציא אלבום סולו חדש ומנסה לסחוף את המאזין באותה הארה חדשה - בפעם הרביעית. איך הוא לא משתעמם מלכתוב ולבצע שוב ושוב את אותו השיר?

אברהם טל חוזר על עצמו בפעם השלישית. כלומר, אם מפלחים את קריירת הסולו שלו לארבעת אלבומיו, להוציא את תקופת 'שוטי הנבואה'. למה לפתוח ביקורת מוזיקה במשפט כל כך חורץ גורלות? כי הפעם החזרה כל כך מעייפת, עד שהשירים החדשים שלו "על החיים", אפילו מתאספים תחת הכותרת "עכשיו החיים", כותרת אלבום שכביכול באה לרמז על התחלה חדשה, תקופה חדשה, התבגרות, קבלה של איזושהי הארה. כמה אירוני.

עוד כותרות ב-nrg:
• איה כורם ליום האישה: הגיע הזמן להתחיל לקחת
• מציאות מדומה: סרט של האו"ם מתעלם מהצד הישראלי
• שמאלנים יקרים: מירי רגב כבר זוממת את הגזירה הבאה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כמו האורות שהבהבו וסימנו את חייו החולפים אל מול עיניו, הפעם אלו הם נהרות חייו הזורמים בו, מתנקזים להווה. ההבנה הפלאית שמצדדת בו לחיות את הרגע, ליהנות מאור היום ואיך לא – לאהוב, חוזרת שוב ושוב כאילו גילה היוצר את אותו דבר חדש בפעם המיליון.
אותו האור, המסמל את אותה ההארה, חוזר באלבום החדש באין ספור וריאציות. "הייתה אמת שהאירה את הנשמה", הוא שר ב"הזמן עושה את שלו" המצליח לפני כמעט עשור ו"כי גם באופק השחור לא שוכח את האור" הוא שר עכשיו ב"גם כשאני שונא" החדש. ולא רק בין האלבומים, גם בין השירים הדרים זה לצד זה באלבום החדש אותה הארה, אותה שירה חזקה הצופה למרחקים במלוא הכוונות, אותו הקצב. "הגוף צמא עכשיו למגע אוהב", הוא שר ברצועה השלישית ו"הגוף צמא לאהבה", הוא שר במלוא הפאתוס ברצועה העוקבת. באותו שיר, טל גם "מניס את הצללים", ומחזיר אותנו להארה הגדולה, משלים מעגל קוסמי של אור, שלום ואהבה, קומביה מיי לורד, קומביה.

דבר אחד אי אפשר לקחת מאברהם טל – את הכנות שלו. על אף בנאליות הטקסטים, על אף החלומות שאפשר להגשים אם רק רוצים מספיק חזק, כל הקוסמי הזה שמתערבב עם המציאותי בדרכו המיוחדת – זה באמת הוא, ותכל'ס, אין לו סיבה להתנצל על זה. כמה קלישאות אפשר לדחוס בשיר אחד ואיך הוא לא משתעמם מלכתוב את אותו השיר כל כך הרבה פעמים? לטל ולרוח האיתן שבקרבו התשובות.
 
אותה כנות מגיעה לשיא בשיר "ציפיות", שנפתח בצרחה הפומפוזית "עם היד על הלב, אני מנסה", ממשיך עם בס חזק וניחוחות ים תיכוניים, ושולף אוסף ציפיות מדוקלמות וחשופות למשעי, כמו הציפיה מעצמו להיות זמר השנה, למכור את כל הכרטיסים מראש ולא להקריח, הציפיה מהקהל שתמיד יקפוץ, ומבת הזוג להיות יפה ומושלמת בלילות. כל הכנות הזאת מרשימה ומביכה בו זמנית, בגלל העוצמה שטל כופה על הביצוע.

לקראת סוף האלבום, עם "שושנים", "רוח" ו"תן לי מנגינה" (עם הדג נחש), האלבום מקבל איזושהי תפנית מרעננת. לא בגלל שמדובר בשירים מדהימים, הם לא, אלא פשוט מאחר ונעשה בהם לפחות איזשהו ניסיון לצאת מהמסגרת הצרה של אברהם טל.
"שושנים" שקט, מכונס, יורד שלושים טונים מהקריאות המוכרות של טל אל עבר האופק. "רוח" מתחיל בפריטה פינק-פלויידית (אם זו לא מחווה זה גובל בגניבה), מכנס לא מעט רגש בהפקה וטקסט צנועים, קצת מחזיר את היוצר לקרקע, ולימי "שוטי הנבואה" המרוסנים. אם רק היה מוריד הילוך ואת רף הקלישאות, היה אפשר ליהנות הרבה יותר מהמוזיקה שלו.
באותו שיר מביך מציפיות, טל שר - "מצפה שגם השיר הזה יצליח כמו 'אורות'". מדובר בציפייה המגשימה את עצמה. אם ימשיך לחזור על עצמו כפי שעשה מאז, אין סיבה שאותה ההצלחה לא תשחזר את עצמה בדיוק באותו האופן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg