ראשי » תרבות » מוזיקה

בא לעבוד: דקלון פורח בעשור השמיני

הוא מהאבות המייסדים של המוזיקה הים תיכונית אך שיריו השפיעו גם על יוצרי הרוק והפופ הכי גדולים בארץ. בגיל 71, כשבאמתחתו אלבום חדש והוא ממלא אולמות, מרגיש דקלון שהוא סוף–ֿסוף זוכה להכרה מקהל ומאנשי תקשורת שהתעלמו ממנו במשך שנים

לפני כשלושה שבועות מונה העיתונאי אבי שושן לתפקיד עורך מוזיקלי בגלגלצ. שושן, שכתב בעבר טור על ימי הרווקות שלו במוצש, שימש בשנים האחרונות כמבקר המוזיקה המזרחית באתר ynet וזכה להיות העורך המוזיקלי הראשון אי פעם שהוצנח לעמדה מבחוץ ולא צמח כחייל בתחנה.

עוד כותרות ב-nrg:
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• לנערה שלא הצטלמתי איתה: מסר מאהוד בנאי
• האח הגדול בלי שי חי: יש לכם את זה ביותר משעמם?
• הריאיון שכולם חיכו לו: שי חי סוגר חשבון עם כולם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לכאורה מדובר בידיעה ברנז'אית למדי שלא אמורה לעניין את הציבור הרחב. בפועל, גם בלי להיסחף לפאתוס מוגזם, זאת אחת ההחלטות ההיסטוריות שקיבלה התחנה מאז הקמתה. אמנם יחסית לאחות הגדולה גלצ, הדלת של גלגלצ הייתה פתוחה גם לזמרים כמו שרית חדד ואייל גולן, אבל אמנים מהז'אנר הים־תיכוני היו בחזקת אורחים אצל קובעי הטעם, ויש יאמרו ששימשו לא פעם כעלה תאנה בלבד. במובן זה, צירופו של שושן הוא ניסיון לתקן עוול היסטורי של שנים.
יש לא מעט סמליות בכך שהמפגש שלי עם דקלון, שעות ספורות לאחר היוודע דבר המינוי, התרחש בבית הקפה שחוצץ בין היכל התרבות לתיאטרון הבימה במרכז העיר תל־אביב. לצד הבניין המשופץ והמפואר של התיאטרון והגינה והרחבה הענקית, ניצב היכל הופעות שהוא גם סמל סטטוס.

היכל התרבות כבר לא נחשב גדול מבחינת כמות הקהל שהוא מסוגל לאכלס, אך הוא עדיין משמש תזכורת לתקופות ארוכות מדי שבהן אמנים כמו דקלון יכלו רק לחלום להיכנס בשעריו כאמנים־מבצעים, גם אם תיאורטית יכלו למלא אותו עשר פעמים ברציפות.

כיום ההיכל משמש כבר כבית שני ללא מעט מאמני הז'אנר הים־תיכוני. הארומה המתנשאת התפוגגה, הרבה בזכות יוצרים כמו דקלון, שכבר בשנת 97' הופיע בהיכל מול שלושת אלפים איש, במה שזכור בתעשייה כאחת ההופעות פורצות הדרך בתחום. הפיתוי והסקרנות היו גדולים מדי מכדי שלא לגעת בסוגיית הליבה הזאת כבר בתחילת השיחה שלנו.

"לא טבעי לי לשבת פה, ברור שאני שואל את עצמי מה אני עושה פה. אני אוהב לשבת יותר במקומות בכרם או בתקווה, שם גם האווירה מתחברת לי יותר", פותח דקלון את השיחה כשלידנו חבורה של נשים לבושות בקפידה, שמנסות בקול רם מדי להיזכר מאיפה האיש עם הקסקט מוכר להם.

"אגלה לך סוד, גם את ההופעה ההיא לא רציתי לעשות, דחפו אותי לזה. יום אחד הבנתי מאשתי ומהקלידן שלי שכל הפרטים סגורים ושאני צריך לבוא בשעה שמונה וחצי בתאריך ההוא. סבלתי מכל רגע לפני. זה לא בשבילי הדברים האלו, השם ישמור, קהל כל כך גדול והופעה כל כך ארוכה. פעמיים בחיים שלי שתיתי לפני הופעה יותר מכוסית או שתיים. פעם אחת לפני ההופעה הזאת ופעם אחרת לפני החתונה הראשונה שהופעתי בה - של מי שהיה שחקן שמשון תל־אביב, יגאל יפת.
"בקריירה ארוכה כמו שלי ראיתי לא מעט אמנים שצריכים חיזוק, סמים או אלכוהול. להופיע מול אלפי אנשים זה לא דבר כל כך קל כמו שנראה מבחוץ. אני ברוך השם לא נזקקתי לזה, הייתי עולה סחי ופיכח. אלו פעמיים שהרגשתי בהן שאני מתעלף ונתנו לי כמה כוסות של אלכוהול, זה סידר את המצב".

דקלון (71) נולד וגדל בכרם התימנים בתל־אביב בשם יוסי לוי. כינויו המפורסם ניתן לו עוד כשהיה נער, על שום גזרתו הדקיקה דאז. הוא אולי קואופרטיבי על הבמה אך כמרואיין הוא לא ממש מתמסר, מסוג בני השיח שקשה לפצח.

כבר בתחילת השיחה כשהוא בוחן את מידת חום תה הלימון שהזמין, הוא מעיד על עצמו בחיוך שובה לב, שהוא לא ממש אוהב ריאיונות. אשתו אמנם מאוד כועסת על העניין והייתה רוצה שידבר יותר, אבל הוא פחות מתחבר לשיחות האלו.

לאורך כל השעתיים שאנחנו יושבים ביחד, ובניגוד ללא מעט אמנים אחרים, האני והאישי אמנם נוכחים, אבל הם כצל חולף לדעתו. בראייה שלו, הוא לא יותר מעוד זמר עם סיפור סטנדרטי ואפילו זניח, מבחינת חשיבות ההיסטוריה שהוא נושא איתו.

כשאני מנסה לקשור אותו כחוליה בשרשרת המאבק הארוך של המוזיקה הים־תיכונית בדרך לקונסנזוס הישראלי, הוא לא נרתע, אבל גם לא ממהר לנופף בדגל. זה לא שהוא עיוור למציאות המעוותת, וגם לא שהוא מפחד לא למצוא חן. שיקולי יחסי ציבור מעניינים אותו כקליפת השום. כאן מדובר בעניין של אופי. דקלון, בטח של היום, רואה את עצמו כאינדיבידואל. המחויבות היחידה שבאמת מעניינת אותו היא זאת שיש לו למשפחתו ולקדוש ברוך הוא.

כמו ילדי פלא קלאסי, גם דקלון שר כבר בגיל צעיר בכל שמחה משפחתית, אבל בלי שום כוונה או תכנון לקריירה עתידית. בטח כשלהקה צבאית לא הייתה אופציה ריאלית עבור מי שלא צמח במקומות הנכונים.

את הקריירה המקצועית שלו, שכוללת למעלה מ־30 אלבומים, התחיל בשנות ה־60 כשהקים ביחד עם הגיטריסט משה בן־מוש את "צלילי הכרם" המיתולוגית, הרכב שלימים יהווה את הבסיס וההשראה ללא מעט מהמוזיקאים הגדולים בארץ. אהוד בנאי, ברי סחרוף ומיכה שטרית הם רק דוגמה קטנה ליוצרים שחייבים לצלילי הכרם לא מעט. שירים כמו "גדליה רבע איש", "חנהל'ה התבלבלה", ו"איילת חן" היו ציר מרכזי שעליו נבנתה המוזיקה המזרחית הפופולרית, אבל גם לא מעט מהרוק והפופ בארץ. לימים הסאונד שהביאו איתם, במיוחד בגיטרות ובאופן שבו לקחו את הטקסטים והלבישו אותם על המקצבים והלחנים, חולל מהפכה בעולם המוזיקה הישראלית.

"כשהיינו בתחילת הדרך היינו לבד בשטח, לא היו הרכבים מזרחיים שעשו חאפלות כאלו. זו הייתה תקופה של רוקנרול ולהקות צבאיות בארץ, אבל בסגנון הזה היינו יחידים, לצד להקת 'העוּד'. זה תפס בצורה בלתי רגילה. כמו אש בשדה קוצים. אנשים היו קובעים את האירועים לפי לוחות הזמנים שלנו ולא הפוך. היה צריך לקבוע איתנו שבעה־שמונה חודשים מראש, כדי להצליח לשריין איזה ערב פנוי".

ואז אתם נכנסים לאולפן, מוציאים אלבום שנמכר כמו לחמניות טריות, וברדיו כלום?

"ברדיו לא התייחסו אלינו, חומרים שלנו בכלל לא קיבלו צ'אנס. פעם אחת נסענו אביהו מדינה, המפיק אשר ראובני ואני לרשת ב' בירושלים כדי להתלונן. לא הצלחנו להבין מה קורה פה. נכנסנו לאולפנים וישב שם אחד העורכים, שאלנו אותו 'למה אתה לא שם אף פעם שירים שלנו?' הוא ענה לנו שזה הרדיו שלו ולכן הוא שם את מה שהוא אוהב, ואותנו הוא פשוט לא אוהב.

"בשלב מסוים החלטנו שאנחנו מפסיקים להתאמץ ולא מעבירים כלום לתחנות. הגענו למסקנה שעבודה תהיה לנו גם ככה, הקהל מגיע ואוהב אותנו, הקלטות שלנו רצו בשוק ונמכרו בעשרות אלפי עותקים, אז מה בעצם אנחנו צריכים את הרדיו? הוא היה מבחינתנו דרך טובה להגיע לאנשים כדי שיבואו ויראו הופעות שלנו, אבל אם גם ככה ההופעות מפוצצות, אז למה בכלל לבזבז אנרגיות על להתעצבן על זה?".

כי הרדיו הוא לא מגרש משחקים פרטי. הוא שידור ציבורי ואתה מייצג קהל ענק שמשלם מיסים ומודר מהשיח התרבותי.

"תשמע סיפור, בזמנו היה איש טלוויזיה בשם שמואל אבידור הכהן, שהיה משדר לקראת שבת בערוץ הראשון של רשות השידור. יום אחד הזמינו אותנו להופיע שם על תקן המשבצת הדתית. אני מגיע למי שמנהל שם את ענייני ההפקה ושואל אותו איפה נותנים חשבונית כדי לקבל כסף על ההופעה. ידענו שכל מי שמגיע לתוכניות האלו גם מקבל תשלום סמלי עבור ההשתתפות שלו ובשביל הנסיעה. הוא הסתכל עליי במבט מזלזל, ואמר 'איזה כסף תקבל? תגיד תודה שנותנים לך בכלל להשתתף פה'.

"הבנו מהר מאוד שאין עם מי לדבר. אנחנו ישראל השנייה בשביל כל אלו. באותה תקופה היו הרבה אריק איינשטיינים וכוורת ברדיו, ואנחנו במקביל מוכרים עשרות אלפי עותקים, אבל אנחנו לא סחורה מבחינתם. צריך היה לעבור עוד דור כדי שהכול יתנהל בצורה אחרת. הילדים שלי עדיין צריכים להתמודד עם הסיטואציות שאני התמודדתי איתן. אולי הנכדים שלי יוכלו לדלג מעל זה. אבל כמו שאמרתי לך, בחרתי לא להילחם אלא לעשות מוזיקה. אני לא בן אדם של מהפכות וגם לא של נקמות, אני בא לעבוד".

מירי רגב באה לעבוד?

"כל יוזמה שתעזור לאמנים בין אם צעירים ובטח אם מבוגרים שמתקשים להתפרנס, היא ברכה. אבל  בכל מה שקשור לפוליטיקה ולמפלגות אני שומר את הקלפים לאורך כל השנים קרוב לחזה, אני לא מתכוון לשנות את זה. יש לי קהל מכל הסוגים ומכל הגוונים, למה לי לעצבן אותו? בסוף אי אפשר להתמודד עם דרישות שמגיעות מלמטה. בטח היום כשיש הרבה יותר אופציות מפעם, יכולים לנסות להילחם בזה אבל זה חסר סיכוי אז חבל על המריבות".

הקול הבולט והעיקש ביותר של המאבק הזה היה ככל הנראה אביהו מדינה. כזמר מבצע, ההתעלמות ברדיו פחות פגעה בפרנסה השוטפת של דקלון, אך אצל מדינה כמלחין וכותב של להיטים כמו "הפרח בגני" הסיפור היה שונה.

חלק ניכר מההכנסות שלו היו תלויות בהשמעות ברדיו, שלא ממש הגיעו. "הוא היה כותב שירים שהגיעו למקומות הראשונים בכל הפסטיבלים, אלפים שרים בהופעות שלנו ואז אתה פותח את הרדיו וכלום, התעלמות מוחלטת. ברור שזה מתסכל וזה גם מסביר למה הוא לקח את זה יותר קשה מאיתנו, וגם הוציא את זה החוצה באופן בולט יותר. היום ברוך השם הוא כבר לא שם וההערכה אליו נמצאת במקום אחר. הוא מקבל פרסים, משמיעים אותו ואת השירים שלו ומבינים מה התרומה שלו".

חוץ מנכסי צאן ברזל מוזיקליים שאביהו העניק לדקלון, מגיע לו גם שליש גן עדן על השידוך המוזיקלי לחיים משה, שעד היום דקלון מגדיר כאחד המהנים שהיו לו. שידוך שהגיע אחרי ניסיון לא מוצלח במיוחד, לפרוץ עם המוזיקה של צלילי הכרם בארה"ב ובלונדון.

"בשלב כלשהו הרגשנו שזה מאתגר אותנו, ונסענו לחו"ל. בימים ההם לא ממש הבנו מי נגד מי, והתפתינו לנסוע להופיע אצל בעל מועדון שהבטיח לנו במה 
בניו־יורק. הגענו לארצות־הברית כדי לגלות שהכול בטל.וזה השלב שנשבר לנו המומנטום בארץ. הפרטנר המוזיקלי שלי, בן־מוש, חזר לארץ ורצה להמשיך במוזיקה ואביהו שידך לו זמר צעיר בשם חיים משה. אחרי ארבעה חודשים חזרתי מלונדון והצטרפתי אליהם. עברנו תקופה של חמש שנים ביחד. מבחינת ההתאמה וההגשה של המוזיקה, הייתה לי איתו כימיה מדהימה".

לאחר תקופה משותפת נסקה גם קריירת הסולו של משה עם להיטים כמו "כל נדריי", "הקולות של פיראוס" ו"נשבע". דקלון מעיד שעד היום הם שומרים על קשר ומדי פעם הוא משתף איתו פעולה בשמחה בהופעות חיות. במקביל, כניסתם של התקליטנים לשוק החתונות באה הרבה פעמים על חשבונם של הזמרים, שגם מצדם הלכו והתרבו. החל מאמצע שנות השמונים בואכה התשעים הפך השטח לצפוף יותר והמקצוע לתחרותי וקשה בהרבה, גם עבור הדור הוותיק, שראה את הזמרים הצעירים קוצרים את הפירות שהוא זרע.

כשאתה רואה מה הולך סביבך היום בז'אנר, את הילדים שגדלו עליכם, אתה מרוצה?

דקלון אמנם לא רוצה לגעת בשמות ספציפיים אך גם לא מהסס לומר את דעתו הברורה בנושא.

"תשמע, יש היום קולות מדהימים, שעושים ביצועים הרבה יותר טובים מהדור שלנו וגם הרבה יותר קשה לבלוט עכשיו, כשהשטח מלא. זה לא כמו אצלנו שהיינו שניים וחצי אנשים. אבל משהו שם לא תמיד מצליח לעבוד לי באמת. אני שייך לתקופת הפרימוס, יליד 44' בבית חולים הדסה. היו מצלצלים לנו בדלת כדי למכור נפט לחימום.

"לא אשכח איך הגעתי בוקר אחד לאולפן הקלטות ואני רואה שם את יהודה קיסר מחפש משהו על הרצפה. שאלתי אותו מה הוא מחפש, אמר לי שאת הסליל שיש עליו את הפזמון שזוהר שר. משהו ששתי לחיצות במחשב היום היו מסדרות, פלוס מפיק שמיישר את הזיוף שלך בהקלטה. בטקסטים אני מרגיש הרבה פעמים שהכמות באה על חשבון האיכות. יש שירים יפים, אבל בלא מעט מקרים לצערי אני מרגיש שברגע ששמעתי שיר אחד, זה כאילו שמעתי הכול. כמה אפשר לשמוע 'אני אוהב, אני אוהב', זה גם לא קשור בכלום למציאות. אבל עדיף שכל אלו ישירו ולא יתעסקו בשטויות. אם זה מונע ממישהו אחד להידרדר לפשע, מבחינתי זה כבר שווה את זה".

כאדם דתי בעולם כזה הפכפך, יש לפעמים משברי אמונה?

דקלון לא מהסס אפילו לרגע בתשובה שלו. "אני מרגיש כאילו אני מקבל את הכול מלמעלה, טווים לי את הדרך ואני צועד בה באופן טבעי. אני מרגיש שאני כמעט לא מנווט את זה, הכול קורה. לא היו לי משברי אמונה אף פעם, אני יותר חזק מאיטונג בתחום הזה. אני לא חושב שיש תחום שאני יציב בו כמו תחום האמונה.

"היו לי תקופות פחות טובות, כל אחד עובר את הימים האלו. אתה בא להופעה ויש שם עשרה אנשים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב אתה מגיע למועדון עם להקה ונגנים ומגלה שבעל המועדון בכלל לא זוכר אותך וסגר עם מישהו אחר, אז אתה חוזר הביתה. אבל מי שטוב שורד את כל זה, ומי שהולך קדימה באמונה מלאה בקדוש ברוך הוא, יודע לקבל גם את התקופות האלו.

במשך לא מעט שנים דקלון ניסה את כוחו גם בעולם המוזיקה הדתית עם פסוקים מולחנים וטקסטים שנוגעים באמונה שלו, אבל אלו לא הצליחו לתפוס. במה שמצטייר לחלוטין כתמונת מראה לאותה "ישראל הראשונה", גם הציבור הדתי לא פתח זרועותיו בפני מי שיצר מוזיקה יהודית עוד הרבה לפני פריחת הז'אנר. השירים האלו נתפסו כמדברים יותר אל הקהל המסורתי, בעוד הממסד האורתודוקסי, האשכנזי ברובו, פספס בענק. למעט הביצועים ל"שבחי ירושלים" ו"אל תשליכני" המופלאים, הוא לא השכיל להפוך את דקלון לחלק מהפסקול שלו.

מכל הנקודות שעלו עד עכשיו ושנגעו בקריירה שלו לאורך השנים, זו ככל הנראה הצורבת ביותר. "כתבתי הרבה דברים של קודש, יפהפיים. אבל אף אחד לא משמיע אותם, גם לא ברדיו הדתי. תחנות עד היום לא מתייחסות לדברים האלו. לא יודע למה, והאמת שזה חורה לי יותר מהכול. מהבחינה הזאת אני מרגיש שאלו חומרים שמתבזבזים. אבל שלא תחשוב שאני מחכה שמישהו יבוא לקחת אותי. 'אל תבטחו בנדיבים'. אני מסתכל למעלה וכל עוד אני בסדר איתו, הוא יהיה איתי. לא מחפש פרסים, לא מעניינים אותי תארים, אני בא להתפרנס".

בשלוש השנים האחרונות דקלון זוכה להיות חלק מגל נהדר של תחייה מבורכת שעוברת על מוזיקת החאפלות, גם בקרב קהל שעדיין לא נולד כשצלילי הכרם שלו היו קיימים. אווירת השוק במובן הרומנטי והמוזיקלי של המילה, הפכו להיות הדבר הלוהט בסביבה, והקהל שמואס במוזיקת הפופ הפלסטיקית מדי חוזר למי שהמציא את הגלגל.

בשנתיים האחרונות הוא משתף פעולה עם הזמר סגיב כהן, וההופעות מלאות. אחרי ההצלחה של האלבום המשותף הראשון שלהם, "פרח המדבר", השניים משיקים בימים אלו סדרת הופעות לאלבום השני, שכולו מחווה לשירי אהובה עוזרי שגם השתתפה בהקלטות.

"בגיל שלי פתאום לפרוח, זה תמיד מזכיר לי את שרה אמנו. לאחר בשורת המלאך על הולדת הבן הצפויה לה, היא אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה', ככה אני מרגיש. חלה פתאום התעניינות בקרב קהלים שלא תמיד ידעו להעריך. אבל לא רק אצלי, אני רואה את אהובה ואת מחיאות הכפיים שהיא מקבלת כשהיא עולה על הבמה. זה מזכיר לי את התקופה של זוהר ארגוב, אני לא אשכח את ההופעות איתו. אנחנו בירושלים מנגנים, הוא אמור להגיע כהופעת אורח, והקהל חיכה וחיכה גם עד אחת בלילה. ואז הוא הגיע, אמנם בקושי עמד כבר על הרגליים וגם הקול שלו לא היה משהו, אבל אנשים היו בהיסטריה מסביב. מחיאות כפיים של שעה, וכל מילה שהוא מוציא הקהל מתרגש, העיניים דומעות. התקופה עכשיו מזכירה לי את העבר. יושבים שלוש דקות בחוץ וכולם מזהים.

אבל שלא תחשוב", מזהיר אותי דקלון, "זה לא עולה לי לראש, הכול עובר לידי. זה מסביר גם למה בזמנו לא לקחתי ללב יותר מדי. קודם כול אני רוצה להיות בן אדם, בגובה עיניים. איך אמר איוב - 'מי יתנני כירחי קדם'. יש הרבה געגוע לזמנים שהיו, בסך הכול נהנינו מאוד, אבל את המחוג אי אפשר להחזיר אחורה. יש לי היום את המשפחה, את הילדים שלי. אמנם יצאו זייפנים כמו האמא", הוא מחייך, "אבל זה האושר האמיתי שלי". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg