מ'דה וויס' לאקטואליה: סהר עזימי מחולל שינוי
לא מתרגש מהקפאת התקציבים, לא מעוניין להיות על תקן האמן המוערך שנותן גושפנקא לריאליטי, ולא מתכוון לצמצם את דמותו לכדי תוויות לנוחות הכלל. הרקדן והכוריאוגרף סהר עזימי מעלה יצירה חדשה ומסקרנת שמציבה מראה לחברה הישראלית ומקווה להרחיב את מעגל אוהבי המחול בארץ
"הצורך של הפרט להנכיח את עצמו במרחב הציבורי הפך להיות משהו מרכזי - אנחנו מצלמים ומתעדים את עצמנו כל הזמן, ופתאום נהיה נורא קשה לנהל שיחות מרובות משתתפים כי כולם צריכים להציג ברבים את דעתם שלהם, באותו הזמן, כאילו הם לא נמצאים עכשיו בשיחה עם חברים, אלא בכלל יושבים וכותבים טוקבק", אומר הרקדן והכוריאוגרף סהר עזימי, כאשר הוא מתאר את אחת הסוגיות בהן עוסקת יצירת המחול החדשה עליה הוא חתום ותעלה הערב (ה', 31.3.16) בבכורה. "אנשים מאלפים את המרחב הציבורי להנכיח את מה שהם רוצים להגיד – ולפעמים זה נראה שזה אפילו לא משנה על מה מדברים, העיקר שהקול שלהם יושמע".
עבודתו של עזימי תוצג לצד יצירה נוספת, של נועה צוק, כחלק מן התכנית האמנותית החדשה בתיאטרון מחול 'ענבל'. "ניסינו לבחון את התקשורת, את המתח שקיים בתקשורת בין אנשים ברחוב הישראלי", מוסיף עזימי. "יש מצב קבוע של מתקפה ומגננה במובן של דעות פוליטיות, ויש התפלגות שמאוד מורגשת כאן בשנתיים האחרונות. את המטענים והתחושות האלה, התדרים של מתקפה ומגננה, אני והרקדנים שלי חוקרים. מצד אחד, יש כאן נימה ביקורתית, ומצד שני, היצירה הזו לא מנסה להוכיח את האנשים על כך, אלא לנסות לייצר מראה".
עוד כותרות ב-nrg:
• למה עמיר חדד מתחמק מישראלים?
• מתנחלת בגיי בר: תמר שילה מלרלרת ב'אוויטה'
• ציונית ואכזרית: התגובות למים ביאליק בירושלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתחילה, התכוון עזימי להעלות יצירה אחרת לגמרי, עבודה ישנה שלו מלפני כשמונה שנים, אך במהלך העבודה הבין כי הוא נמצא היום במקום אחר ונמשך לנושאים ולחומרים שונים. בצעד אמיץ, בהתחשב בחלון הזמן הקצר שעמד לרשותו, החליט ליצור מחדש, להביא לבמה יצירה עכשווית הבוחנת סוגיות אקטואליות בחברה הישראלית.
"הזמנתי את הרקדנים, ובשבוע הראשון זה באמת מה שעשינו – עבדנו על היצירה ההיא, אבל פתאום עברה בי תחושה מאוד מוזרה ומאוד חזקה שמשהו ביצירה הזו כבר לא רלוונטי אליי, ושאני אפילו לא רוצה לעבד אותה למקום החדש הזה. צללתי לתוך האתגר הזה בחדוות יצירה", מתגנבת התרגשות לקולו של עזימי. "מאותו רגע שלקחתי את ההחלטה ועד עכשיו, זה רק הוכיח את עצמו. אני ממש מתרגש. אני עובד ביצירה הזו עם שבעה רקדנים, והתחלתי איתם את תהליך היצירה בשאלה מה קרה למעגל, בכל מיני מובנים – גם לאן התפתח המעגל של הפולקלור, וגם סביב אילו ערכים אנחנו סובבים היום והאם באמת יש לנו ערך אחד או שגם זה התפרק, והמעגל הפך להיות מרובה מרכזים".
ברפרטואר העשיר של עזימי, המכהן כחבר בעמותת הכוריאוגרפים, עבודה עם כמה וכמה להקות מחול - ביניהן גם אנסמבל בת שבע, ייעוץ אמנותי ל'ענבל' וניהול אמנותי של פסטיבל 'זירת מחול' בירושלים, פסטיבל 'הרמת מסך' ואנסמבל האקדמיה הגבוהה למחול בירושלים, והוא חתום על שורה של יצירות מחול, הן כיוצר וכוריאוגרף והן כרקדן. על אף פעילותו הענפה בתחום, לתודעת הציבור הרחב פרץ לפני כארבע שנים דווקא במדיום הטלוויזיוני – בריאליטי המוסיקלי 'דה ווייס'.
הבחירה שלך ללכת ל'דה ווייס' מעוררת תמיהה מסוימת, מפני שכרקדן וככוריאוגרף ותיק ומנוסה, ודאי גילית שהדרך למציאת הקול האישי ולביטויו עוברת בעבודה קשה ובניסיון, ואילו בתכניות ריאליטי יש ניסיון ליצור כוכבות בן רגע. מה חיפשת בתכנית כזו?
"באתי לשם ממקום של המון ניסיון בממד הבימתי, ומה שאני באתי לקבל שם הוא משהו שונה לגמרי – בגלל שאני אדם קיצוני, מתאים לי לעשות משהו כזה באופן קיצוני, אז הלכתי לשם. היה לי ברור לגמרי שאני הולך לתכנית ריאליטי, לסוג של משחק שחלקו מבוים. ניגשתי לזה בעיניים פקוחות לגמרי. לא באתי לקבל אסמסים ולא להיחשף לקהל. באופן מאוד מסוים ואישי, הבעתי את הרצון שלי להחזיר את המוסיקה באופן פעיל לחיים שלי, וגם לומר באיזשהו מקום – אני רקדן, אני כוריאוגרף, ואני גם זמר. בעצם השתמשתי בזה לטובת ההתפתחות האישית שלי, ולי זה תרם המון באופן אישי.
"זה נתפס אז כקטע של האמן שבא מתחום אמנות גבוהה ופתאום עושה ריאליטי, אבל הפרדוקס הזה פתור אצלי. זה הרי כמעט כמו לתת גושפנקא לדבר, אבל מי שם אותי לתת גושפנקא? ממש לא, השתמשתי בזה באופן מאוד פרטי, אולי אינטרסנטי, אפשר לומר, וגם באופן בוגר, שיודע שיוכל לנהל את התחושות וההתמודדויות שבאות מתוך השתתפות בתכנית ריאליטי בפריים טיים.
סהר עזימי מסובב את כל המנטורים ב'דה וויס':
"גם לי היו הפתעות, בואי נגיד, אבל ידעתי איך להתמודד איתן, ושום דבר שהיה שם לא פירק אותי במובן רע. זה פירק אותי במובן טוב – להתפרק כדי להתגבש מחדש. ובכלל, מה שהיה הרבה יותר חשוב זה הממד של החשיפה הפרטית שלי ושל קהילה שלמה, בפריים טיים", מוסיף עזימי ומתכוון להיבט אישי בחייו שחשף בשלב האודישנים – עובדת היותו נשא HIV.
"חשפתי את העניין עוד הרבה לפני 'דה ווייס', עם יצירת מחול שלי שהוקדשה לנושא, וכתבות, ושער ב'הארץ', אבל את הרי יודעת כמה אנשים קוראים 'הארץ' וגם כמה אנשים באים לראות מחול. לא עשיתי את זה בשביל התהודה, אבל ברגע שהתחלתי ללכת בדרך הזו של החשיפה של ה-HIV הרגשתי שיש לי אחריות חברתית מסוימת. אז חשפתי זאת בפני קהל הרבה יותר רחב ב'דה ווייס', ומאז אני כבר לא עוסק בנושא. אני מרגיש שעשיתי את המהלך האישי שהייתי צריך לעשות עבור עצמי וגם מבחינת האחריות החברתית שאני מרגיש שהייתי צריך לקחת. מיציתי את הנושא הזה, והאמת שאני כבר לא מתעסק בו מול עצמי ביומיום. זה פתור אצלי כבר".
מלבד העלאת יצירה העוסקת בכך, גילוי עצם העובדה שאתה נשא שינה את האופן בו אתה ניגש ליצירה, עובד עם חומרים, ניגש אליהם?
"לא, זה לא שינה אצלי כלום. כגבר גיי, מזרחי, אמן, רקדן, עם קעקוע על הראש – אני חריג, בכל מקרה, אז כל העניין הזה רק הצטרף למערך החריגויות שלי, וזה לא שינה שום דבר מהבחינה הזאת. תמיד הייתי אקטיביסט בדרך כזו או אחרת, אז באופן מסוים הייתי אקטיביסט גם בנושא הזה".
אתה מרגיש שברגע שפתחת את הנושא מצופה ממך לפעול למען העלאת מודעות, לייצג את אוכלוסיית נשאי ה- HIV במובן מסוים?
"האמת? אני לא אוהב שמצפים ממני", הוא משיב בחיוך. "באמת שלא, וזה מסוג הדברים שגורמים לי דווקא לקחת צעד אחורה. אני לא רוצה שזו תהיה הדמות שלי, באופן שלא פרופורציונאלי למה שאני. אני סהר – אני יוצר, אני רוקד, אני שר, אני עושה הרבה דברים, אני לא רק הבחור הזה שהוא נשא HIV. זה לא מי שאני".
לאורך שיחתנו, אני מגלה איש שיחה מרתק, רהוט וקולח, שניכר כי חשוב לו לדייק במילותיו ולהתנסח באופן הנאמן ביותר לתחושותיו. ובכל זאת, כאשר אני מעלה בפניו את סערת הקפאת התקציבים בעמותת הכוריאוגרפים, הוא משיב, חצי-מחויך וחצי-רציני: "זה קשקוש בלבוש. אפשר להשתמש רגע במילים שטחיות? כן? אז זה קשקוש בלבוש פוליטי שלא מצליח לתפוס, ולכן אני בכלל לא רוצה לתת לו יותר מדי משקל.
"זה לא מאיים עליי בגרוש – זה קצת מקשה עליי בחודשים האלה, אבל אני יודע שהצדק לצדנו, ושכעמותה הוכחנו שאנחנו מופת להתנהלות תקינה וערכים של יוזמה ושל עשייה. אני חי עם זה בשלום, ואני בכלל לא רוצה להתייחס כאן לכוחות הפועלים, מפני שזה רק יזין את הפוליטיקה שמאחורי זה".
גם בנוגע לסוגיית 'נאמנות בתרבות', עמדתו של עזימי נחרצת: "אנחנו לא מדינה חד-לאומית, אנחנו מדינה מאוד מורכבת ברמה הלאומית, וכולנו אזרחים בה, כל הפלגים אזרחים בה. הייתי רוצה שידברו יותר על הנושאים הקשים והבוערים, ומדיניות ההשתקה הזו יוצרת מצב של השטחה של הנושאים האלה. אני חושב שזהו הזמן שבו אנו נקראים לדגל עוד יותר, ומקווה שהיוצרים יגיבו למרחב הפוליטי החברתי, במובן הקהילתי".
כאשר נותנים במה לכל עמדה, יש אפשרות לשני הצדדים לדון בה. ברגע שיש השתקה של עמדות מסוימות, אפשרות הביטוי בנושא נגזלת משני הצדדים.
"נכון, ואני הייתי רוצה לפתוח את הדיון באופן הרחב ביותר לכל הצדדים ולהיחשף לכמה שיותר דעות. הדעה שלי תהיה מבוססת יותר אל מול חשיפה לדעות אחרות - הרי אם דעתי חזקה ויש בה אמת, היא תישאר כזו, ואם לא – אז לא, זה בסדר שהיא תשתנה".
לאור הצעדים הנעשים להגבלת היוצרים והקשיים שמערימים עליהם, איזה עתיד אתה צופה למחול הישראלי?
"אני חושב שאם משרד החינוך לא יטמיע את המחול בבתי הספר באופן מעט יותר מחייב, אנחנו נסבול יותר ויותר מירידה בהיקף הקהל שלנו, מפני שמעט מאוד אנשים יודעים לקרוא מחול – וצריך להיחשף למחול ולדעת לקרוא אותו. לכן, אני חושב שצריך להתחיל את החינוך למחול בגיל צעיר.
"אנחנו בתקופה שבה יש הרבה מאוד עיסוק בגוף – בהנכחת הגוף, בדימוי גוף, ודרך המחול מתאפשר קיומו של שיח יותר מורכב בנושא. וחוץ מזה, זו גם פשוט צורת אמנות מאוד יפה", מוסיף עזימי בחיוך. "הייתי שמח שאת אותו הכוח שיש למחול הישראלי בחול יהיה לו גם בארץ, ולצערי, זה עדיין לא ככה".
ומבחינת היצירה האישית שלך – מהו החלום שתרצה להגשים על הבמה?
"יש לי אינסוף חלומות. מה שהייתי רוצה זה להמשיך לקום בבוקר ולדעת שאני יכול להמשיך לעשות את האמנות שלי בראש שקט – שיש לי תמיכה כלכלית ראויה, שיש לי השראה, שיש לי את הגוף שלי. הקשר בין המוסיקה לחיים שלי תמיד היה דרך המחול, ואני אמשיך לשיר, אבל אין לי שאיפות להיות מייקל ג'קסון הבא. המחול הוא האמנות שדרכה התפתחתי כאדם".
יצירותיהם של סהר עזימי ונועה צוק יועלו בבכורה בתיאטרון מחול 'ענבל' הערב, חמישי, 31.3.2016 בשעה 20:30. מועדים נוספים: יום שישי, 1.4.2016 בשעה 14:00 ויום שבת, 2.4.2016 בשעה 20:30.
אקו"ם