מציאות רודפת: יש בשורות מהן אי אפשר לברוח
מנושאת הבשורה הפכה מבקרת התיאטרון שלנו לבורחת בעצמה. פרץ הבכי הבלתי נשלט שחוותה כשהתעמתה עם עברה בהצגה "אשה בורחת מבשורה" על פי ספרו של דויד גרוסמן, קרה דווקא בתמונה השמחה ביותר של ההצגה, אך משיצאה מן האולם חזרה למציאות הישראלית, בה אותה תמונה נשארת בגדר חלום // ביקורת
''אשה בורחת מבשורה'', הקאמרי והבימה
עוד כותרות ב-nrg:
• מה האנגרי בירדס עשו בבניין האו"ם?
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• הטיפ של איימי שומר השאיר את הצוות בשוק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ייאמר מיד – אין ספק שההיכרות עם יצירה ספרותית שעליה ההצגה מבוססת, ועוד כזו שזכתה לשבחים, למעמד קנוני ולתווית של יצירת מופת – הייתה מעניקה עומק וקרקע נרחבת הרבה יותר לאפשרויות הפענוח והביקורת של היצירה התיאטרונית. אולם אעז ואומר כי אפשר גם לצפות מיצירה בכל מדיום לעמוד בפני עצמה, בנפרד מה"מקור" או ההשראה. אם אי אפשר להבין ולחוות הצגה מבלי להכיר את המקור, הרי שמשהו חסר בה. ההצגה, משהיא עולה על הבמה, ראויה להתייחסות כאל מעשה אמנות שלם ואוטונומי אף במנותק מהספר – מה גם שניתן להניח שיהיו צופים נוספים שלא קראו אותו.
ולאחר שהוצגה הדואליות הזו, אודה גם שבכוונת מכוון ברחתי מקריאת הספר הזה. כל שידעתי עליו הוא כי מדובר בו באם שבנה משרת בצבא בעת מלחמה, ולבה אומר לה שהבשורה הרעה על מותו בדרך אליה, בידי משלחת המתדפקת על הדלתות. במעין חשיבה מאגית וחסרת היגיון היא מנסה לשלוט במציאות הבלתי נשלטת, ולצאת מביתה למסע ברחבי הארץ כדי לברוח מההודעה הזו, שוודאי לה כי תבוא, כאילו התחמקות פיזית מקבלת הבשורה תבטל איכשהו את רוע הגזירה.
המידע הרופף הזה הספיק לי כדי להחליט שלא אוכל להתמודד עם ההזדהות הרגשית הנכפית על הקורא הקשוב, מפני שבמהלך שירותי הצבאי ביחידת קצין העיר, אינה לי הגורל לצערי להיות חלק, בכמה מקרים, מאותה משלחת משולשת של רופא-קצין-חיילת רחומה ומבוהלת שאינה יודעת את נפשה, המקישה על הדלתות וגוזרת שחיי בני המשפחה הפותחים את הדלת לעולם לא יהיו יותר מה שהיו.אז חששתי שהספר יפתח תיבות סגורות היטב שבהן נכלאו זיכרונות הבנויים מזעקות שבר, שתיקות איומות ומבטים שהיו הנוראים מכל. אבל הצגה, כך חשבתי עכשיו, היא התרחשות נקודתית וקצרה של שעתיים (במקרה הזה – שעתיים וחצי), שבה אצליח להפעיל קריטריונים אסתטיים ולהתוודע סוף סוף ליצירה כה נחשבת וחשובה.
ומכאן, אל ההצגה: בנוסף על קו העלילה שתואר כאן, היא מספרת את סיפורו של משולש אוהבים. אורה פוגשת את אברם ואילן בבית חולים כשהם בני 16, בזמן מלחמת ששת הימים. היא מתאהבת באברם אך ברבות הימים נישאת דווקא לאילן, וכעבור שנים נפרדת ממנו. עשרות שנים לאחר מכן, כאשר בנה החייל, עופר, יוצא למבצע צבאי מסוכן, היא בורחת מביתה ומכריחה את אברם, אהוב נעוריה הסובל והפגוע, לצאת איתה למסע רגלי בארץ, שבו היא מדברת על בנה.
• מחזמר הארדקור: אושרי כהן מצטרף לטרנד
• "מפיסטו" בקאמרי: הקלות שבהתמסרות אל הרוע
• "סיפור הפרברים": הרגש אבד באירוע בימתי מפואר
ההצגה מנסה לתפוס משהו מהותי בהווייה הישראלית, ובמידה רבה מצליחה בכך. העניין הזה הוא סוג של אינפנטיליות שהחברה לוקה בה, והיא המניעה אותה לרוץ בעיוורון פטריוטי למלחמות, כשהצעירים, בתמימותם, ששים אלי קרב ואלי חבר'ה. הנושא הזה בא לידי ביטוי בהצגה בשירים התקופתיים המלווים אותה, שאינם מתפקדים – כמו שירים בהצגות רבות אחרות – כאתנחתות או כבידור, אלא כהדגמה של הניגוד הנורא בין האירועים הקשים לבין הקלילות והשמחה המגוחכות שמובעות בהם. גם התמונה שבה עופר החייל מנסה לקפוץ בתוך מעגל חבריו, החיילים השמחים, כדי להיראות כשהוא מוסר דרישת שלום לאמו, מדגימה את הפער בין מצב הרוח המרומם לסכנה המיידית.
בהמשך מתברר שיש איזה סוד משפחתי שנושאים עמם שלושת חברי המשולש הרומנטי-משפחתי, הקשור לבן החייל, וכן שחוסר התפקוד של אברם קשור לכך שהיה שבוי בכלא המצרי. הטראומות, כמובן, נתנו בו את אותותיהן לתמיד.
השחקנים עושים עבודה מצוינת. במיוחד ראוי לציין את אפרת בן צור (אורה), המשכנעת כנערה בת 16, ולאחר מכן כאם הרדופה, שמאמינה בכל לב שההחלטה חסרת ההיגיון שלה לברוח תביא להצלה המיוחלת. היא מפליאה להביע בצורה משכנעת יכולת תפקוד ענייני מצד אחד –"המבוגרת האחראית" לאורך חייה בכלל ובזוגיות שלה בפרט - וחרדה עצומה כבושה ומאופקת, מצד שני, המאיימת להתפרץ בכל רגע. והיא אכן מתפרצת.
• לא בורח: דניאל סבג מתחבר לשכול על הבמה
מולה דרור קרן (אברם) נהדר בהמחשת פגיעות מסוג אחר, פגיעות לא מתפקדת, של מי ש"ירד מהגלגל". אם אורה היא האשה הבורחת מבשורה, הרי שהוא האיש הבורח מהחיים בכלל. דניאל סבג (עופר החייל) ניחן בחן תמים וילדותי קמעא, ואמנון וולף (אילן) עושה עבודה טובה כגבר שהוא האנטיתזה של אברם החלוש והרגיש, אך גם לו, מתברר, חולשות משלו.
אני חייבת להודות שלא ירדתי לעומק מערכת היחסים בין אורה לאילן ולא הבנתי, למשל, את הסיבה האמיתית לפרידתם, אך נראה שלא היה מקום לחדד רזולוציות ולפרט. גם כך ההצגה ארוכה מאוד ומצריכה ריכוז רב. כדי להבין את שאר הפרטים מוכרחים, כנראה, לקרוא את הספר.
סביב השחקנים הראשיים פועל אנסמבל של שחקנים המגלמים כל אחד כמה תפקידים, ובונים את האווירה ואת התקופה – האחות הערבייה, האחות הרוסייה (רינת מטטוב), חבורת דתיים מרקדים והזויים שבראשם מעין נביא מקומי בשם עקיבא (דיויד בילנקה), חיילים, קצינים, ואחד נהג מונית ערבי המתפרץ במונולוג נפלא על כל היהודים לאחר שאברם מאבד שליטה על סוגריו במונית שלו (גיא מסיקה המצוין). כל אלה פועלים על במה מינימליסטית וריקה כמעט לחלוטין, המשובצת מדי פעם בשפע דלתות, שהן השד הרודף אחר אורה, החוששת מהדפיקה הנוראה בדלת. גם הריצה במרחבי הארץ מסומנת בהחלטת בימוי ותפאורה מעניינת, כשהשחקנים מציירים את הנוף על הקיר במהלך ההצגה.
ההצגה מספקת, בהחלט, חוויה אסתטית ראויה וגם תובנות שונות – למשל, על ההישנות המחזורית של המלחמות, ועל "הלם הקרב" האופייני שבו מצויים כאן לוחמים ואזרחים כאחד, נשים כגברים. ורק בתמונה אחת לא הצליחה המבקרת הנאמנה להפעיל את הקריטריונים האסתטיים-אמנותיים-אובייקטיביים ופרצה בבכי בלתי נשלט – בסצנה השמחה של החייל השב הביתה - בגלל הפער הבלתי נסבל בינה לבין המציאות, שבה במקרים כה רבים לא התגשמה הפנטזיה המאושרת הזו, כולל בזו האישית והקרובה של מחבר הספר.
"אשה בורחת מבשורה"
הפקה משותפת של הבימה והקאמרי
מחזה ובימוי – חנן שניר
עוד משתתפים: עמוס בוארון, הראל מוראד, אלדר ברנטמן, ניר ברק, ויטלי פודולסקי, דניאל ורטהיים
תפאורה: רוני תורן
מוזיקה: אודי וידיסלבסקי,
תנועה: מירי לזר
תלבושות: פולינה אדמוב
דרמטורגיה: נגה אשכנזי
תאורה: רוני כהן
אקו"ם