"מחוברים" מדי: יש רגעים שעדיף להתנתק
בין הנאה לא מזיקה מהצצה לחיי המחוברים לבין הזמנה לצפייה במשהו שהצופה לא אמור לראות, יש גבול דק. כשמדובר ברגעים אינטימיים שעלולים לגרום לצופה להרגיש חוסר נוחות, עדיף לכבות את המצלמה. ניר פרידמן וציפי רומנו – לתשומת לבכם
אין ספק שיש משהו מסקרן בפורמט של "מחוברים". אותם שישה אנשים שמחליטים יום אחד לחשוף את הקרביים שלהם בפני כל המדינה. ולא סתם מדינה, מדינת ישראל, בה יש סיכוי לא קטן לפגוש את המחובר בתור ל"לחמים" או בולס ביצה עלומה ב"בנידקט", ואם כבר אנחנו שם, אולי גם נביע דעה על מה שהוא עשה בפרק 9, כי חוצפה ברוך השם, לא חסר לעם שלנו.
עוד כותרות ב-nrg:
• אריאל זילבר רץ לשמוליק וחוזר לעצמו
• צפו בפתיחה ל"משחקי הכס" ב-360 מעלות
• שלמה ארצי המלך: המגלומניות גברה על השיר
• עובדה בלי תגובה: מכת מחץ לתדמיתו של גנדי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אז נכון, אותם מחוברים גם אחראיים על מה שנראה ומה שלא נראה על המסך. הם אלה שמחליטים מתי לשלוף את המצלמה ואיזה חומרים להעביר לעורך, אבל סביר להניח שהם חוששים, בדיוק כמונו, להיות חלילה, לא מעניינים. וכך המצלמה שלהם מתקרבת לקלוז אפ כל פעם שבן הזוג מזיל דמעה או רודפת אחרי אבא כשהוא מובל לחדר מיון, ובעצם מבצבצת בכל פעם כשמשהו אישי עומד להתרחש. לפעמים תנועת היד של המחובר כל כך מורגשת, עד שהיא נראית כמו צלם חדשות שנדחף אחרי אסון ולא נותן את הכבוד הראוי למשפחה.
לא הכל אנחנו צריכים לראות. ''מחוברים +'' עונה 7
צילום: אוהד רומנו
אבל זה לא המקרה ב"מחוברים". זו לא העונה הראשונה ואותם אנשים יודעים בדיוק למה הם נכנסו ומה הם צריכים לתת מעצמם כדי שנרצה לצפות בעוד פרקים. חלקם עושים את זה מהתקווה לחזור לאור הזרקורים ולקבל שוב הצעות עבודה, חלקם עושים את זה בגלל הכסף שהוצע להם וחלקם עושים את זה כדי לגלות על עצמם דברים שלא ידעו דרך התוכנית.
• מחוברים פלוס: בין מוניטור אבטחה לקריקטורה יומית
אבל האחרונים, אלה שמסתכלים על עצמם מהצד ומבינים (אולי) שהם טעו בדרך או שהם לא ראו את הצד השני בלהט הדברים - האם הם באמת צריכים שכל המדינה תבין יחד איתם שיתכן והם לא רגישים מספיק לבן הזוג? שיש מצב שהם לא שם בשביל הילדים שלהם או ההורים שלהם ועלולים להתחרט על כך יום אחד? אותם אלה לא יכלו לרכוש לעצמם מצלמת וידיאו ולראות את היומיום שלהם בסלון הפרטי שלהם, מבלי לשתף את הרגעים השנויים במחלוקת עם כל עמישראל?
תחסוך מאיתנו, בבבקשה. ניר פרידמן
צילום: אוהד רומנו
וכך אני מוצאת את עצמי מול פרק 14, "ילד של אבא", שבו ציפי רומנו, אחת הדמויות היותר מסקרנות בסדרה, יושבת ליד אביה השבור ושואלת אותו על מות בנו, על החיים בלעדיו והאם הוא מאשים את עצמו, והלב שלי לא עומד בזה. ואין לי ספק שהכוונות שלה טובות ושהיא באה מרצון לחזק, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש כאילו אני יושבת שם בלי הזמנה, ומאזינה לשיחה שאני לא אמורה לשמוע וכואבת כאבים שהם לא שלי לכאוב.וגם לניר פרידמן יש כוונות טובות, וגם הוא אוהב את אבא שלו ודואג לו. אבל כשהוא מספר על אביו שטס לאיסלנד ופתאום לא הבין איפה הוא נמצא, ושעד עכשיו הוא בעצם לא מאופס, אני מרגישה לא נוח לראות אותו מצולם בפרק. אפשר היה בהחלט להסתפק בדיבורים עליו, לא בהכל אנחנו חייבים לחטט, לא הכל אנחנו צריכים לראות.
אי אפשר להתחמק מההרגשה שאנחנו עדים לשיחה שאנחנו לא אמורים לשמוע. ''מחוברים +'' עונה 7
צילום: אוהד רומנו
שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת מאוד את הפורמט של "מחוברים", וכמו הרבה אנשים גם אני נהנית מהאפשרות להציץ לחייהם של אנשים וליפול שוב ושוב לאשליה של "צרת רבים חצי נחמה". ואולי זה התפקיד האמיתי שלה בעצם, לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. לדעת שיש עוד אנשים שסובלים מאותן בעיות שלנו יש, שגם הם הולכים לישון כועסים, גם להם יש את אותם פחדים וחרדות כמו שלנו ולפעמים גם הם מתעוררים פתאום באמצע החיים ולא מבינים איך הם הגיעו לשם ולאן מתקדמים מפה. רק שלהם יש מצלמה ביד, והם מתעדים כל רגע משמח, עצוב, מרגש ומכאיב, עד שלפעמים הם גורמים לי לנוע באי נוחות על הספה ולרצות להגיד להם "די, זה לא מתאים עכשיו, תכבו בבקשה את המצלמה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם