תמיד אביבי: האלמנט הרוחני של שי אביבי
כשהוא מככב לראשונה בשני תפקידים ראשיים בקולנוע הישראלי, שי אביבי נמצא באחת התקופות היצירתיות בחייו. בשיחה אישית וכנה הוא מספר על המסע הרוחני שעבר, הקשיים בזוגיות שהולידו הצגה מצליחה והפיגוע ששינה את חייו
בבית יפה, עתיק יומין ורחב ידיים בפרדס־חנה, בין עצי פרי ופרחים בשלל צבעים ולצד חצר גדולה ופראית, חיים בשש השנים האחרונות השחקן והיוצר שי אביבי ובני משפחתו. ב־2010, אחרי שנים בלב־לבה של הסצנה התל־אביבית התוססת, ארזו את חייהם ועברו לחיות בכפר. "זה היה סופו של תהליך התנתקות מהעיר הגדולה, אחרי שנסענו להודו ושכרנו בית לסופי שבוע בראש־פינה", מספר שי. "מיכל אשתי חזרה מביקור בפירמידות במצרים והודיעה לי שאנחנו עוזבים את תל־אביב. אמרתי לעצמי שאנהג בשבילה לכל מיני מקומות בארץ, כדי לראות בתים, ושלאט־לאט זה יעבור לה. אבל אחרי ארבעה חודשים מצאתי את עצמי חי בפרדס".
עוד כותרות ב-nrg:
• ההסברה הכי טובה לישראל - בערבית
• שוב בעירום: הפרובוקציה החדשה של ריהאנה
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המעבר מהעיר הגדולה לכפר, מתברר, לא היה פשוט בכלל. "כל מה שידעתי עד אז לא התאים לפה", הוא משתף. "לאנשי תקשורת כמוני יש מֶכה אחת - תל־אביב, ורב אחד - ההצלחה. צריך להמשיך לקיים אותה לאורך שנים. הייתי רגיל לשבת עם אנשים, להקסים אותם ולדבר על התפקיד הבא או הסדרה הבאה שלי. כאן הגעתי למקום שזו לא השפה שלו, חלק מהאנשים לא מכירים אותי בכלל. זה הוביל לתקופה שבה התמודדתי עם משבר גיל, קריירה וזוגיות".
כדי להתמודד עם התקופה הקשה, החל אביבי להכיר את סביבת חייו החדשה. הוא למד להבעיר אש וקנה תוף ג'מבה, כדי להשתלב בכינוסים התכופים עם יושבי האזור בלילות עטופי ירח. בנוסף ייסד סדנת זוגיות יחד עם אשתו, התסריטאית מיכל ליבדינסקי (ראו מסגרת), והחל להעמיק בלימודי רוח. "אני עובר מסע רוחני אבל הביקורת העצמית שלי עדיין טוענת שאני לא תלמיד מעמיק וחכם במיוחד", הוא מספר, "ועדיין, יש בי כמיהה גדולה ללמוד ולדעת עוד".
מה התובנה העיקרית שלך מהתהליך שאתה עובר?
"הבנתי שבחלק גדול מדי מהזמן אנחנו עסוקים בלראות את מה שאין, וחלק מהתיקון הוא להפנות את המבט אל היש. גם ברגעים קשים, שלא נדע, המטרה היא לראות את השיעור שטמון בהם ולא את הקללה. לא משנה באיזו דת או אמונה תעמיק, כולם מדברים על אותה חוקיות רוחנית של העולם וניסיון להיצמד אליה".
בשנה האחרונה נמצאת קריירת המשחק של אביבי בתנופה גדולה, לאחר שלוהק לשני תפקידים ראשיים ראשונים בקולנוע הישראלי. הסרט הראשון שהצטלם אליו הוא "שבוע ויום", שביים אסף פולונסקי (התקבל לשבוע המבקרים בפסטיבל קאן), ולאחרונה סיים חודש וחצי מפרכים בהפקת "געגוע" של שבי גביזון. שני הסרטים עדיין בעריכה, אבל כבר גורמים לאביבי הרבה נחת. "זה מרגיש כמו מהלך חדש בקריירה וזה מדהים, כי ביקשתי מהיקום להתקדם וזה הגיע", מספר שי בעיניים נוצצות. "ברור שזה קרה כי יש עכשיו גם מוכנות פנימית ויכולת גבוהה יותר להיחשף, אבל העובדה שזה קרה כל כך מהר אחרי שביקשתי הפכה את זה לעוד יותר מרגש".
מה גורם לדעתך לבקשה להתגשם?
"אני לא מומחה בתחום אבל אני חושב שזה מתחיל מתדר מסוים של אמונה, שאתה מבקש ונענה ויכול להשפיע בזכות הדהוד של חומרים טובים החוצה. המאבק הוא להישאר באמונה הזו ולהשפיע עליה, כי מבחינתי לפחות, אמונה היא הדבר הכי פריך שיש".
יש רגעים קשים בתהליך שאתה עובר?
"יש בקרים שאני פוקח עיניים ומרגיש עטוף בדיכאון מטורף ובפחד. אז מתחילה העבודה, שהיא פנימית, קשה, לא פוסקת ונעשית מרגע לרגע, בין כוחות של תקווה וייאוש שפועלים בפנים. ברגע שאני מגדיל את הכוח של התקווה, אני יכול להדביק אותך ואתה תדביק מישהו אחר. כמו שהפחד שלי ידליק את שלך".
איך מגדילים את התקווה?
"זה הכול סביב השאלה מה אתה רוצה להביא לעולם - כעס, פחד, ייאוש, או תקווה ואהבה. מה הפעולה שלך, אתה מאיר או מחשיך? העבודה שאני יכול לעשות היא רק על עצמי, וככל שמתקדמים ההתמודדות קשה יותר. יכול להיות מצב שאתה הכי בכיף, מואר ונאור, ואז הילד שלך חוזר מבית ספר ומתחיל לנג'ס לך. הדברים האלה לא קורים סתם, יש מבחנים כל הזמן".
אביבי, שיחגוג בסוף אפריל 52 אביבים, נולד וגדל בעכו. בשנת 1968, כשהיה בן ארבע וחצי, יצא עם משפחתו לטיול עם בית הספר לקציני הים בעכו, שם עבד אביו באותם ימים. הטיול החל בגבעת בתחמושת והמשיך אל מערת המכפלה. בזמן שהותם בכניסה למתחם הגיח פלסטיני בן 17 וזרק לעברם רימון. שי היה אחד מעשרות הנפגעים בפיגוע.
הוא זוכר הכול כאילו זה קרה אתמול. "היינו שם אולי מאה איש דחוסים יחד, ופתאום שמעתי צעקה והרגשתי עקצוצים בגוף. אבא שלי העמיס אותי עליו ורץ משם, בשעה שאמא סותמת לי קילוח של דם שיצא מהעורק. כל הצד הימני שלי נפגע - הראש, הצוואר הרגל והמפשעה, ממש מילימטרים לפני שהיה קורה משהו ממש גרוע. זה היה נס. אני זוכר שהשכיבו אותי בג'יפ של מג"ב ואז הגיע מסוק שהטיס את אבא ואותי להדסה, שם אושפזתי ל־11 יום. הרגע הראשון שבו הבנתי שקרה משהו רציני היה כשדחפו לי אינפוזיה לווריד, אלו היו כאבי תופת. כנראה ב־68' ייצרו מחטים קצת פחות דקות".
האירוע הזה השפיע על חייך?
"לחלוטין. רק בשנים האחרונות הבנתי שזה כנראה מה שגרם לי לרצות להיות סלב ומפורסם, עלוב ככל שזה יישמע. כאילו בבת אחת יצאתי אז החוצה ונהניתי מאוד מכל תשומת הלב. זה הפך לחלום שלי ואני חושב שהאירוע הזה חרץ את גורלי".
חזרת למערת המכפלה מאז?
"רק לפני כמה שנים, בסיור של 'שוברים שתיקה' בחברון. פתאום זיהיתי את המדרגות וזה היה מדהים. כשהייתי ילד זה נראה לי הרבה יותר גדול".
• הלהיט לפסח: "מה נשתנה" בגרסת היפ הופ חרדי
• 'בזכות השיבה': כנראה האלבום החשוב של השנה
כשגדל התגייס אביבי לנח"ל, ולחם במלחמת לבנון הראשונה. "הגעתי לשם אחרי שהקרבות הגדולים שככו. לא ראיתי יותר מדי מלחמה אבל זה עדיין היה נורא", הוא נזכר. "כל הזמן היו התרעות על מכליות תופת שיגיעו להתפוצץ עלינו, והיה לחץ, פחד גדול. באחת הפעולות הגענו ליער על צלע הר ולא ראינו כלום. פתאום שמעתי שריקה של המ"פ, הסתכלתי וראיתי לידו ילד עם רובה ציד, שאף אחד לא שם לב שהגיע. אחרי 24 שעות החליפו אותנו שמונה נחלאווים, והם נחטפו משם".
לאחר השחרור עבר שי למרכז ונרשם ללימודי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. "למדתי קולנוע, אבל כל מה שעשיתי בפועל היה לשחק בסרטים של אחרים", הוא מספר בחיוך. "מעולם לא יצרתי סרט, ועשיתי הכול כדי להימנע מלהיכנס לחדר העריכה, למרות שעבדנו בפילם. באחד התרגילים היחידים שעשיתי, 'fade in, fade out', פשוט הסתכלתי על הסרט באור, גזרתי במספריים, והוספתי מוזיקה של ואלס. זה עבד נהדר".
למה לא הלכת ללמוד משחק?
"מאוד רציתי להיות שחקן אבל פעם זה נראה לי מקצוע מבייש, לא גברי ולא אמיתי. לימודי קולנוע היו הדרך להסוות את זה. בשנים האחרונות אני חווה תיקון ומבין כמה ברכה יש במקצוע הזה, כמה רפואה יש בו לעצמך והחוצה, איזה חופש הוא נותן לך להיות אתה, וגם כמה גבריות יש בו. רק עכשיו בצילומים עברתי מסע שדרש ממני כוחות גדולים לעמוד במעמסה".
זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו קיבל אביבי תפקיד בסרט "גמר גביע" של ערן ריקליס ובהמשך הפך לאחד המנחים הראשונים בתולדות ערוץ הילדים. אבל הפריצה הגדולה הגיעה ב־1993, כשהצטרף ל"חמישייה הקאמרית". הקבוצה הפכה לאבן דרך בתולדות הקומדיה הישראלית. "בורכתי", הוא אומר.
"בין 1991 ל־2001 פתחו פה עיר. קמו שישה־שבעה גופי שידור ונולדה תעשיית טלוויזיה. אנשים ראו, התאמנו, למדו, וזה שהגענו לאוסקר האמריקני ארבע פעמים ברציפות זה הרבה בזכות שדה האימונים המשוגע הזה. נולדה פה מקצוענות".
במקביל לעבודה מול המצלמות טיפח אביבי במשך שנים קריירה מאחורי הקלעים. הוא עבד במשך תשע שנים ב"קשת" בכמה תפקידים, כיהן כראש מחלקת התוכן בערוץ 10 ופיתח מגוון של תוכניות מוצלחות. "כשקמה המדינה, היה פה דור שזכה להיות חלק מזה. אני זכיתי עם הדור שלי להיות בשלב שבו התקשורת האמיתית נוסדה".
למה עזבת את העבודה מאחורי הקלעים?
"אני חושב שמיציתי את העיסוק בזה, והוא מיצה אותי. אני לא בליגה של לנהל את מה שקורה היום. גם אז הייתי קשור לשוליים של העשייה, ולא לפריים טיים. נראה לי שעזבתי בזמן".
מה חסר לך היום על המסך?
"חסרה לי טלוויזיה עם אלמנט רוחני ולא רק תחקירי, טלוויזיה שזורעת את הזרע שאפשר לתקן, בלי נהמות וקללות".
איך אתה עם תופעת הריאליטי הבלתי נגמרת?
"קצת לא נעים לספר, אבל כל הבית כאן התמכר להישרדות בעונה האחרונה. זה היה הגילטי פלז'ר המושלם. ועדיין, הבידור שמביא הריאליטי, תפקידו הוא בדיוק הפוך מהתעוררות".
אתה עצמך השתתפת בתוכנית מהז'אנר, מאסטר שף, ואפילו זכית. קצת מפתיע.
"האמת שהם לא התקשרו אליי, אלא הצעתי את עצמי ל"מאסטר שף" בדרכים עקלקלות. שמעתי מדב נבון שעושים את זה ולא יכולתי לנשום, למרות שלא ראיתי את התוכנית עד אז. במשך שלושה ימים התעוררתי בחמש בבוקר עם מחשבות על זה, כאילו משהו פנימי הודיע לי שזה הולך לקרות. אמרתי למיכל שאין מצב שאני הולך לריאליטי והיא אמרה לי שאם זה כל כך מרגש אותי, אני חייב ללכת".
ואיך הייתה החוויה?
"טריפ מדהים, נהניתי נורא. זו תוכנית בלי בסיס של רוע ומניפולציות. פשוט ביקשו מאיתנו לבשל".
אביבי הוא חלק בלתי נפרד מההומור הישראלי - בזכות השתתפותו בחמישייה ובתוכניות אחרות, שאת חלקן גם פיתח, ובזכות חוש ההומור המושחז והמקורי שלו, שגרם לי להתגלגל מצחוק לא מעט במהלך השיחות בינינו. "אני מרגיש שההומור בארץ כל הזמן מתפתח. עושים פה דברים מעולים", אומר אביבי. "יש דור חדש של קומיקאים גאונים, כמו רועי כפרי ואודי כגן. ארץ נהדרת מבחינתי היא עדיין פסגה של ערות וחריפות, וגב האומה הוא גאוני. אני שמח שהטלוויזיה קולטת את הכישרונות החדשים".
אתה מאמין שסאטירה משפיעה?
"כל אחד תורם את שלו. השינוי בסוף קורה כשאיקס אנשים הביאו תדר כזה או אחר. יש כאלה שהביאו תדרים שהובילו למלחמות, ואחרים הגבירו את התקווה".
יש מקום לסאטירה ימנית?
"אני לא כל כך מכיר, אבל זה פחות חשוב. סאטירה טובה בעיניי היא כזו שיש בה ערך מוסף, ולא משנה אם אתה ימין או שמאל. חשוב שמעבר לצחוק יהיה משהו שמאיר לכיוון חיובי".
מה אתה חושב על הביקורת שקיבל אראל סג"ל על החיקוי של סתיו שפיר?
"ראיתי חלק מזה, ובעיניי הוא קלקל והביא שטנה. אם הומור כזה משאיר אותך רק עם ייאוש, זו לא המטרה".
מירי רגב מעוררת הרבה כעס. מה דעתך עליה?
"אני חושב שגם היא זורעת הרבה ייאוש, אבל יש פה גם פרדוקס, כי אם אני אומר את זה, מה בעצם אני עושה?".
מה חשבת על הבוז שצעקו לה בנאום בוועידת "הארץ"?
"זה גרוע מאוד מבחינתי, ושני פנים של אותו הדבר. היא הראי של הבוז, וההפך. קראתי לאחרונה את 'תולדות מלחמות היהודים ברומאים' של יוספוס פלביוס, אחד מספרי ההרפתקאות הגדולים בכל הזמנים, שנכתב לפני 2,000 שנה. בזמן שהרומאים הקיפו את ירושלים, שלוש סיעות יהודיות היו עסוקות בלשחוט זו את זו, בדיוק כמו אצלנו".
אז מה צריך לעשות?
"אין לי באמת פתרונות אבל ברור שמה שקורה עכשיו הוא איתות בשבילנו ללבן את המחלוקות ולהתאחד. התחושה היא שבעולם יש איזו תנועת יבשות, של פחד, כאילו האנושות רוצה שוב לתת לעצמה איזו מכה רצינית, ואנחנו פה בתקופה הכי מפוררת שהייתה מאז קום המדינה. זה מטורף".
מה עובר לך בראש כשאתה רואה את דאעש או תופעת הסכינאות?
"אימה, אי אפשר להגדיר זאת אחרת. למרות כל מה שאני מאמין בו, גם לי יש הרהורים על כך שיש רוע צרוף בעולם שאין איתו שיחה. עדיין, אני אופטימי. ככל שהחושך גובר, כך גם האור".
השיח הפך לאלים, בעיקר ברשתות החברתיות. אתה חושש היום יותר להביע את דעתך?
"המצב הזה דווקא עורר אותי להבין באיזה צד אני נמצא. גם בימין וגם בשמאל יש גרעין של אמת, והרבה פעמים אני מתבלבל ומתקשה להחליט. לאחרונה הבנתי שצריך לנקוט עמדה ועשיתי לייק לעמוד של 'שוברים שתיקה' למרות שייהום הסער. אני מבין שמצפון יכול להיות משהו קשה, אבל אסור להשתיק אותו וצריך להתמודד, גם אם יש לך ביקורת מוצדקת. מבחינתי הם נחוצים".
לצד העשייה המרובה בטלוויזיה, קולנוע ועל הבמה, עוסק אביבי במשך השנים גם בפעילות חברתית, בעיקר בנוגע לזכויות בעלי החיים. "במקום הזה הדברים הכי ברורים לי. יש תרנגולת שעומדת כל החיים על דף A4 ויש חקלאי. מבחינתי, אין שאלה מי צודק".
לאחרונה הגישו בני הזוג אביבי תלונה במשטרת זכרון־יעקב נגד שר הבריאות, יעקב ליצמן, בשל הכוונה להחזיר את החומצה הפלואורית למים. "זה רעיון שקיבלנו מבחור בפייסבוק, וזה מצא חן בעינינו", אומר אביבי, "מה שיכניסו למים הוא לא הפלואור הטבעי, יש כל מיני חומצות בחומר הזה".
המחאה החברתית עזרה במשהו בסופו של דבר?
"המחאה החברתית ממשיכה לקרות. תראה כמה אנשים מאוגדים בפייסבוק ובמקומות אחרים על כל דבר. אם תרצה, מחר תוכל לארגן הפגנה עם אלף איש כדי לקדם כל נושא שהוא. ב־2011 הוסר המסך סופית ורבים הפנימו שאין דמות אב רחמנית אחראית וטובה שתדאג לכולנו, אלא רק גוף מושל. אנשים הבינו שהכוח בידיים שלהם ושיש להם כלים לעשייה ולמחאה כנגד החלטות שלא נראות להם".
יש תפקיד שלא תעשה?
"אני מקווה לעמוד בפיתוי ולא לעשות פרסומות לדברים שאני לא מאמין בהם. שימשתי ארבע שנים כפרזנטור של ויזה, והיה דיסוננס בין הכסף הגדול שקיבלתי ובין העובדה שאני מקדם משהו שבתפיסת העולם שלי הוא בעייתי. אם היה לי אומץ, הייתי קם ועוזב, אבל בסוף זה בא מהם. אתה עובד עשרה ימים בשנה, מרוויח כאילו עבדת שנתיים, ופתאום אין את זה. זה גרם לי לחרדה הישרדותית, שהובילה לצמיחה רוחנית".
אתה עוד הולך לאודישנים?
"כן, ואני מתעקש גם לקרוא לזה אודישן ולא פגישה עם הבמאי. אני נהנה מזה".
החמישייה הקאמרית עוד רלוונטית היום בעיניך?
"לא אני צריך להגיד את זה, אבל מבחינתי הקסם עדיין עובד".
מחשבות לעתיד?
"יש בי רצון להתעסק יום אחד באופן כלשהו עם אוכל, אבל אני לא יודע אם ואיך זה יקרה. אני אוהב ונהנה להאכיל אנשים, אפילו אם אני קונה ומביא אוכל מוכן להורים שלי".
ואתה מתגעגע לפעמים לתל־אביב?
"אני מעריץ אותה ואוהב לבקר בה בתור תייר ולמטרות עבודה. יכול להיות שחולדאי עשה הרבה דברים לא טובים, אבל הוא הפך את העיר ליפהפייה".
חלמת להיות מפורסם, והגשמת את החלום. אז איך זה?
"יש סכנה במקום הזה אצל אנשים שפרצו, הגיעו לנקודה מסוימת והתקבעו בה. אתה מבחינתך כוכב, גם אם העולם זז והמציאות משתנה. בקצה של ההתנהגות הזו נמצא דודו טופז, שלא עיכל את השינוי והאיר לכולנו את הצורך בכבוד, פרסום וכסף".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"היצירה חיה ותוססת, בבית טוב ויש תחושה של משמעות וייעוד, להביא אופטימיות מתוך הברדק הכולל. אני בארבע וחצי".
בשנתיים האחרונות הפכו שי ואשתו מיכל, שצועדים יחד כבר 18 שנה, לצמד מצליח על הבמה. השניים יצרו את ההצגה "באושר ובעושר", שעוסקת בחיי הזוגיות שלהם והועלתה כבר למעלה מ־200 פעם ברחבי הארץ. "הכול החל בפרידה של כמה חודשים, שבה נראה שמיכל רוצה לנפנף אותי מחייה", משתף שי. "אז החלטנו לעשות סדנת זוגיות, שבמהלכה הקראנו כמה מערכונים שמיכל כתבה ומאוד נהנינו מזה. אז הוצאנו עוד חומרים מהמגירה, סידרנו אותם והתחלנו להופיע בסלון".
זוגות במשבר הולכים בדרך כלל לייעוץ, איך הגעתם לעשות סדנה?
"כי רצינו לשתף. הכנסנו עשרה זוגות לסלון ואמרנו - קשה לנו. וזה היה מדהים. הבנו שאנחנו לא לבד. כשנולדה הבת הבכורה שלנו קלטנו שאף אחד לא מדבר על כמה שזה מורכב, ושאתה נמצא כפסע מלאבד את זה. אומרים לך שילדים זה מדהים, וזה נכון אבל אין שיתוף של הקושי. הדור שלנו התחיל לדבר על מה שההורים שלנו הסתירו".
צרת רבים עוזרת, במקרה הזה?
"ברור. קודם כול לדבר, לשחרר. חצי מהבעיה היא שאתה חושב שרק אתה משוגע".
יש חברים בשביל זה, לא?
"עם כמה חברים שלך אתה מגיע לשיחות אינטימיות? כמה גברים מדברים, כמה זוגות נפתחים בשיחת סלון ומספרים על מריבה שהייתה להם? יש לי חבר קרוב, כבר 30 שנה, ורק בחמש השנים האחרונות התחלנו להעמיק, לדבר על כאבים".
הזוג אביבי וליבדינסקי הקימו בשנים האחרונות אימפריה פרטית משלהם, ובנוסף להצגה כל אחד מהם מריץ מופע יחיד. הם הקימו אתר שמרכז את הפעילות, וממשיכים לערוך סדנאות. הם אפילו הפיקו משחק קלפים בנושא זוגיות. "זה מגיע מצורך יצירתי וככל הנראה גם מחרדות פרנסה, שתמיד יש", מסביר שי.
יש דברים שלא תכניסו להצגה?
"בשלוש השנים האחרונות אנחנו לא ישנים יחד. רק לפני חצי שנה העזנו להעלות מערכון בנושא, כי התביישנו".
מאיפה בא הרצון לחשוף את הדברים האלה?
"זה כנראה מגיע מהכיוון האמנותי, מהרצון לספר משהו שלך שיפגוש קהל במקומות עמוקים".
אילו תגובות אתם מקבלים?
"בעיקר הזדהות. אנשים מרגישים שדיברנו אותם. אתה משתף ומספר את הדברים הכי אינטימיים על עצמך, ואז באים ואומרים לך - קלעת בול. זה קסם, ללכת הכי עמוק אל עצמך ולהגיע לכל כך הרבה אנשים".
העבודה המשותפת לא מוסיפה עוד קושי?
"פתאום ההתמודדות בחודשים האחרונים עברה מהחיים עצמם לשגרה בתוך ההופעה. לקח לנו זמן לזהות את זה ועכשיו יש מסע התעוררות בתוך ההצגה עצמה".
זו אולי הפעם הראשונה שיצירה מצילה זוגיות.
"מבחינתי, המטרה תמיד הייתה לסיים עם מיכל את הגלגול הזה. עכשיו המטרה שלנו היא להגיע לשם יחד ערים, חיים ודינמיים, תוך כדי שאנחנו מאירים לזוגות אחרים את המסע הלימודי שלנו".
זה לא מעייף, כל הזמן לעבוד על זה?
"ברור שזה מעייף, אבל אצלנו זה לא יחזיק אחרת, לטווח ארוך. אני זוכר שנסענו לאוסטרליה כדי לראות קנגורו. יום אחרי שהגענו ראינו, וזה היה מדהים. אחרי רבע שעה הגיע עוד קנגורו. אחרי שעה כבר לא יכולנו לראות אותם בעיניים. אתה מבין את המוח האנושי? הוא רואה משהו, ממצה אותו ורוצה משהו אחר".
אקו"ם