חזקה מהרוח: לוסי אהריש במרכז הסערה
אחרי שנאום שלה נגד פיגועים שטף את הרשת, לוסי אהריש מדברת לראשונה על העלבונות ועל המאבק התמידי למען דו־קיום, ומגלה איך במסעות ההסברה שלה היא מצליחה לגרום גם למוסלמים לבכות
"אותו חייל שדפק כדור בראש למחבל המנוטרל בחברון, לא הבין שאת הסרטון הזה ישדרו שוב ושוב בכל העולם, וזו התמונה שתיחקק שם בתודעה. אבל הסיפור פה מורכב יותר. אני עומדת מול סטודנטים מוסלמים בארה"ב, ואומרת: בסדר, זה נראה מזעזע. בטח כשהרבה מאוד חיילים ואזרחים מסתובבים שם זמן ממושך ולא נראים מודאגים במיוחד. אבל מה שהעולם לא יודע זה שדובר צה"ל יצא נגד הירי הזה, וכך גם הרמטכ"ל ושר הביטחון. העולם לא יודע שנפתח דיון ציבורי גדול מאוד בישראל בעקבות האירוע ונפתחה גם חקירה. אם המדינה לא הייתה מנהלת דיון כזה, עוד הייתי אומרת שכן, זו מדינה כובשת. הייתי אומרת אפרטהייד. אבל יש דיון, אין השלמה עם מקרים כאלה".עוד כותרות ב-nrg:
• ההסברה הכי טובה לישראל - בערבית
• שוב בעירום: הפרובוקציה החדשה של ריהאנה
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ימים ספורים לאחר שנחתה בארץ, לוסי אהריש נמצאת עדיין תחת הרושם העז של ביקורה האחרון בארה"ב. במהלך שבועיים אינטנסיביים היא נדדה בצפון אמריקה כשליחת ארגון הסטודנטים היהודים "הלל", מבקשת להציג את המורכבות של הסכסוך הפלסטיני־ישראלי וכך להילחם ב־BDS. "הייתי בצפון־קרוליינה, בניו־יורק, בשיקגו, איפה לא", היא אומרת בפנים נטולות כל סימני ג'ט־לג. "בכל יום טיסה או שתיים, מקמפוס לקמפוס. ופתאום אני קולטת שהחרם הזה מובל על ידי יהודים, הרבה מהם ישראלים לשעבר, והכול תחת מעטה של פעילות למען זכויות אדם. תחת הסיסמה הזו הם רותמים את השחורים, הלטינים, הלהט"בים ואחרים, כי הרי מי כמוהם להבין מהי רמיסת זכויות אדם?
"ואז את גם מגלה שהמובילים הם ילדים ממש. ילדי עשירים בני 17־18 שלא יודעים שום דבר אמיתי על ישראל. אין להם מושג איפה נמצאת ישראל על המפה, איפה הגדה ואיפה עזה. אין להם מושג מה ההבדל בין ערביי ישראל לבין פלסטינים. כלום. אני תופסת את הראש ולא מאמינה שהחרם הזה מובל על ידי בורות וצביעות, שילוב של חוסר ידע וטיפשות. וישראל משתפת פעולה כשהיא מעצימה את זה".
ילדים, אבל עם השפעה לא מעטה על השיח הבינלאומי בענייננו.
"יש להם השפעה, אבל האמת היא ששום אוניברסיטה לא שיתפה פעולה עם ה־BDS. בשורה התחתונה מדובר בשיח בין סטודנטים, שהגורמים הרשמיים של מוסדות ההשכלה הגבוהה נמנעים מלקחת בו חלק. מצד שני אני רואה איך ישראל מדבררת את עצמה בחו"ל, והיא לא עושה עבודה מרשימה. כשאתה אומר שאתה תמיד בסדר, שאתה אף פעם לא טועה ורק הצד השני מסית - העולם לא מאמין לך, ותופס את עמדת הצד האחר".
אבל זה בדיוק מה שהצד הפלסטיני אומר – "ישראל אשמה, אנחנו לא עושים שום טעות".
"נכון, אבל הם האנדרדוג. גם אם הצד הפלסטיני משקר, הוא עדיין החלש, והעולם אוהב לקחת את הצד החלש. לא מעניין אותו שישראל היא הצד החלש במזרח התיכון. מול הפלסטינים, ישראל היא החזקה".
סרטונים כמו זה של החייל היורה לא צומחים בקמפוסים שם אלא כאן, אצל גופים ישראליים - "שוברים שתיקה", "בצלם" ודומיהם.
"במדינה דמוקרטית חשוב שיהיו ארגונים מהימין ומהשמאל שיבקרו את ההתנהלות שלה. השיח שבו כל מי שלא מיישר קו עם מיינסטרים אלים הופך לאויב - כמו שקורה עכשיו לבוגי ולאיזנקוט - הוא מזעזע בעיניי. יחד עם זה, קשה לי שלוקחים אנשים שמשרתים בצה"ל, שנותנים את חייהם למדינה, והופכים אותם לרוצחים. כשהארגונים האלה יוצאים מחוץ למדינה ומבקרים רק צד אחד בפני זרים, שגם ככה אין להם מושג במה שהולך כאן, זה בעייתי ביותר. תנהל שיח כאן, תבקר כאן, כי המטרה היא שנדאג לתקן את עצמנו, ולא שניתן לאחרים לעשות את זה בשבילנו".
בצלם עשו עוול כשהפיצו את הסרטון?
"אני מאמינה שהסרטון היה מתפרסם כך או כך. זה לא משהו שהיה בידיים שלנו. תכל'ס, זה מה שבצלם מאז ומתמיד עשו, וכבר ראיתי סרטונים מזעזעים ולא פחות חמורים שהם הפיצו. אני חושבת שבאווירה שאנחנו חיים בה, עם כל כך הרבה שנאה וטירוף, התקשורת וגם ארגוני זכויות האדם צריכים למתן את הלהבות. זכויות אדם זה לכולם, גם לפלסטינים וגם לישראלים, ואם יש לך חומר כל כך נפיץ, הייתי מצפה לקצת אחריות מכל הצדדים. גם התקשורת הייתה צריכה לעצור שנייה ולא לשדר בלופ בלתי פוסק את הסרטון הזה ולהלהיט עוד יותר את האווירה. אם כולנו מדברים על כך ש'צה"ל יודע לחקור את עצמו', היינו צריכים לתת לצה"ל לסיים את החקירה, לראות מה פסק הדין, ואז לתת את הבקרה שלנו".
איך מתמודדים נכון יותר עם ההשפעה של אירוע כזה בעולם?
"מה שאני עושה זה להציג מורכבות. אני לא באה לייפות את המציאות הישראלית. לא מנסה לומר שהכול טוב – לא לישראלים ולא לפלסטינים. אבל אני יודעת דבר אחד: כשאדם שולח אצבע מאשימה אחת כלפי האחר", היא אומרת ומדגימה בידה, "הוא באותו רגע מפנה שלוש אצבעות לכיוון עצמו ואצבע אחת כלפי שמיים. אז כשבאים ואומרים לי 'תראי מה עושה החברה הישראלית שאת מדברת בשמה', אני מבקשת שיבדקו גם מה קורה בחברה הפלסטינית".
לוסי אהריש, תל־אביבית, כמעט במחצית שנות השלושים לחייה, נולדה בדימונה למשפחה מוסלמית שעברה לשם מנצרת. אבא קבלן עצמאי, אמא שעד ללידת בנותיה עסקה בהוראת עברית בבתי ספר ערביים. לוסי, הקטנה מבין שלוש הבנות, נשלחה לבתי ספר יהודיים בעיר הדרומית וצלחה את החינוך הממלכתי לפרטיו – כחול־לבן בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, התחפושות החדישות ביותר בפורים, וגם חרוסת וחסה בנוהל ליל הסדר לפני חופשת הפסח.
יום לפני שעלתה לכיתה א', אמה למודת הניסיון לקחה אותה לשיחת הכנה. "לא משנה מה יאמרו לך ואיך יקראו לך", אמרה לבתה, "תמיד תזכרי שאת ערבייה־מוסלמית־ישראלית, ותהיי גאה במי שאת". לוסי הצייתנית לא פספסה את ההזדמנות הראשונה, ובשעה שחבריה החדשים לספסל הלימודים הציגו עצמם בשמותיהם, היא מיהרה להצהיר: "אני לוסי, ערבייה־מוסלמית־ישראלית, ואני גאה בזה". יומיים אחרי שהתעקשה לחזור על ההצהרה הזו, הגיעו המכות.
"ההורים שלי עשו הכול כדי שנרגיש כמו כולם, אבל זה לא הפריע לילדים לקרוא לי 'ערבייה מסריחה' בהפסקות. ילדים נטפלים למי ששונה. מה הם יודעים על ערבים? שהם אויבים ושהם רוצחים, ובעיקר שהם שונים", היא אומרת בלי להיתפס למרירות. "אז מרביצים לילד השמן, ומרביצים לילדה עם הגשר על השיניים, ומרביצים ללוסי הערבייה".
היא הצליחה לעמוד בדרישת הוריה שלא להחזיר באותו המטבע. "אבא שלי הבהיר לי יפה מאוד שאם אי פעם הוא יגלה שקראתי למישהו 'יהודי מסריח', אפילו למישהו שהרגע קרא לי 'ערבייה מסריחה', הוא – האיש שמעולם לא הרים עלינו יד – יכה אותי".
היחס העוין לא נשאר בתחום בית הספר בלבד. בדימונה של שנות השבעים נוכחותם של תושבים ערבים הייתה זרה ומוזרה עוד יותר מאשר היום, ובתיבת הדואר המתינו למשפחת אהריש מכתבי איומים כדבר שבשגרה. "אנשי כהנא היו כותבים לנו שאם לא נסתלק מהעיר - ירצחו אותנו. היה לנו שכן בשם מנחם, ניצול שואה, שהיה מבחינתי סבא לכל דבר. הסבא היחיד למעשה, מאחר שהסבים שלי נפטרו כשהייתי קטנה. אמא שלי הייתה מראה לו את המכתבים, והוא היה קורע אותם ואומר לה: שרק יעזו לפגוע בכם, אני אראה להם מה זה".
למרות ההצקות, ההורים לא ויתרו על נאמנותם למדינה ועל יחסי השלום עם השכנים היהודים, ובעיקר עם חבריהם הטובים מרים ושמעון מלול, שלוסי רואה בהם הורים שניים. את השורשים לגישתם האופטימית אפשר למצוא בקורות חייו של האב, מערוף, שבגיל צעיר התייתם מאביו ונדרש לסייע לאמו בעול הפרנסה. "סבתא שלי, נייפה, היא ג'דאית אמיתית", אומרת לוסי. "כשבעלה נפטר, היא עבדה בניקיון ובשמירה על ילדים כדי להאכיל שישה בנים ובת אחת. כבר בכיתה ח' אבא שלי נאלץ לנשור מהלימודים ולצאת לעבוד. הוא הבין שיש יותר הזדמנויות כלכליות אצל היהודים מאשר אצל הערבים, ועבד אצל הקיבוצניקים בצפון. כך הוא התחיל להכיר יהודים והסתדר איתם מצוין".
כשביקש מערוף את ידה של סלווא, אביה לא היסס. החתן אמנם גדל בשכונה הגרועה ביותר בנצרת, אבל כולם ידעו שילדי המשפחה הזו הם הצלחה חינוכית מהדהדת. העקשנות של נייפא שלא להיכנע לרחמים עצמיים אלא לקחת את גורלה בידיה, היא גם המוטיב הבולט ביותר בעשייה של הנכדה לוסי. נאמנה לציפיות של הוריה, היא הצליחה לא רק "להיות כמו כולם" אלא גם להצטיין בכל תחום. אחרי התיכון, כשבצה"ל רמזו לה שהיא לא נחוצה שם, למדה מדעי המדינה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, ועוד שנתיים לימודי תקשורת ב"כותרת". מלגה שבה זכתה אפשרה לה לנסוע ללימודי המשך בגרמניה, וכמעט בלי להרגיש הפכה לדוברת שש שפות: ערבית, עברית, אנגלית, גרמנית, ספרדית ואיטלקית.
את תפקידיה הראשונים על מסך הטלוויזיה – ככתבת השטחים בחדשות 10, כתבת מגזין אצל גיא פינס ומנחה ב"נבחרת החלומות" של הערוץ הראשון - שילבה עם קריירה קולנועית בסרטים מקומיים כמו "תחת אותה שמש" ו"ערבאני", וגם "מלחמת העולם Z" ההוליוודי. "רציתי ללמוד בבית צבי מתוך כוונה להיות שחקנית, אבל אבא שלי אמר: 'תירגעי. לא מרוויחים בזה כסף'", היא מספרת בדרכה המשעשעת, כשהיא מטעימה את הרי"ש המתגלגלת והעי"ן הגרונית. "הוא לא ידע שגם עיתונאים לא מרוויחים מי יודע מה".
בשנים האחרונות אפשר היה למצוא את אהריש על המרקע כמגישת החדשות של ערוץ i24news, כחברת פאנל ב"מועדון המבקרים" של הזכיינית רשת בערוץ 2, ומזה שלוש שנים היא מככבת כמנחה של "שיחת היום עם לוסי אהריש" שמשדרת אותה הזכיינית בכל ימי השידור שלה. לטובת חובבי הגילוי הנאות נאמר כי במסגרת תוכנית זו, הכוללת צוות פאנליסטים מתחלף, אנחנו נפגשות אחת לשבוע.
משבצת השידור של אהריש הצדיקה את האמון שניתן בה, והיא מביאה למסך אלטרנטיבה של אקטואליה איכותית. בעזרת הרבה הומור ועניין אמיתי במרואיינים ובחברי הפאנל, מצליחה אהריש לנהל דיונים בנושאים בוערים בלי לתת למשתתפים או לצופים להיכוות מהאש. "בנסיעה האחרונה שלי קיבלתי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לייחל לה", היא אומרת. "בצפון־קרוליינה ניגש אליי מישהו ואמר שהיה צופה קבוע בחדשות שהגשתי ב־i24news; 'לא הייתי מפסיד תוכנית אחת', אמר, 'כי את שואלת את השאלות שאני שואל כשאני יושב מול המסך'. וזה בדיוק מה שרציתי לעשות. אני לא בונה לעצמי פוזה רצינית של אחת שיודעת הכול, כי אני לא. אני עושה הכנה לפני כל תוכנית, לומדת וקוראת, אבל אני מקווה שהמרואיין שמגיע לאולפן יודע יותר ממני בתחום שעליו הוא מדבר, ואני רוצה ללמוד ממנו. התוצאה היא שהצופים מרגישים שיש להם קול באולפן".
לפשטות וחוסר היומרה שמציגה אהריש יש גם מבקרים חריפים, ודווקא מתוך הברנז'ה העיתונאית. "הנה, תכף לוסי עולה לשידור עם דמעות בעיניים", לעגו לה לא פעם. "כן, אני בנאדם רגיש שמדבר מהלב ואין לי בעיה לבכות מול מצלמה", היא אומרת, ולא מסתירה את הפגיעה מהביקורת של הקולגות. "כשמשהו באמת כואב לי, אני אומַר אותו; כשמשהו מעצבן אותי, אני אצעק אותו וגם אדמע. אני אדבר ואבכה והכול בגובה העיניים, בלי הממלכתיות וארשת הפנים הרצינית של מגישים שמפחדים שיגלו שיש להם רגשות".
אחת מהפגנות הרגש המדוברות ביותר שלה התרחשה בראשית טרור הסכינים הנוכחי. באחת מתוכניות "שיחת היום" הביעה אהריש זעזוע מהצדקת הטרור, כשהיא לא מסתירה את גל הרגשות שגואה בה נוכח האירועים. הדברים זכו ללא פחות מ־1.5 מיליון צפיות, ולתגובות מפרגנות מצד אחד ואיומות מהצד האחר. כפי שחזתה אמה, ההתבטאות הזו גררה גם איומים על חייה ועל חיי משפחתה. ובכל זאת, אהריש לא מתחרטת.
"אין לי מושג איך זה תפס כל כך", היא אומרת ממרחק של כמעט חצי שנה. "חזרתי בדיוק מסיור הסברה בוושינגטון, שם טיפסתי על הקירות. את שומעת גא'ז בבתי קפה, אנשים יושבים וצוחקים - והטלפון לא מפסיק לשלוח פושים על עוד אירוע דקירה ועוד אירוע תקיפה בגרזן. חמישה־שישה פיגועים ביום. אמא שלי, שמכירה אותי היטב, אמרה לי: 'אני מזהירה אותך - לא רוצה לשמוע אותך מתבטאת בעניין'. אפשר לראות בסרטון איך אני מתחילה את הדברים בהיסוס, כי באותו זמן אני אומרת לעצמי בלב: 'בשביל מה, לוסי? תשתקי. את לא חייבת להגיד כל דבר. תשתקי בשביל אמא'. אבל זה פשוט יצא לי, הכי אמיתי, הכי מהבטן. כי אני באמת לא מבינה, על מה ילדים בני 13 יוצאים להילחם? ומחממים אותם עוד יותר - 'אל־אקצה בסכנה! בואו להילחם!'. זו לא הדת שגדלתי עליה. אותי לא שלחו להילחם בשמו של שום נביא, ובשמו של שום מסגד. מה נסגר אִתכם? איבדתם את זה לגמרי!".
למקרה שהדברים לא היו תוססים מספיק, ימים בודדים לאחר מכן הגיע מועדו של "כנס הארץ לשלום", בהנחייתה של לא אחרת מאותה לוסי אהריש. "לכנסים של 'הארץ' יש נטייה להתקיים בעיצומם של גלי טרור", היא צוחקת. "בצוק איתן, במהלך הכנס הראשון שהנחיתי, נחת הטיל הראשון בתל־אביב. הפעם היינו בעיצומו של טרור סכינים. ובאמת עולה השאלה: למה שמישהו יבוא לדבר על שלום כשיש טרור בחוץ? אבל זה בכל זאת שיח חשוב. ותביני, הלכתי לשם אחרי ששלושה כותבים תקפו אותי בעיתון הזה. רוני שוקן, הבן של המו"ל, כתב עליי פוסט קשה בפייסבוק; הגדיר אותי כערבייה עם פריבילגיות שקיבלה טובות הנאה מהממסד. ג'קי חורי – ערבי־ישראלי כמוני – קרא לי 'ערביית מחמד', ויצא נגד זה שנתנו לי להנחות את הכנס. וכולם מזכירים שוב ושוב את התוכנית שלי בערוץ 2. כאילו גנבתי אותה ממישהו. בימין אומרים 'שתגיד תודה שנתנו לה תוכנית', בשמאל אומרים שאני מלקקת לימין.
"עשר שנים עבדתי קשה בכל תפקיד אפשרי בתקשורת. הייתי מפיקה וכתבת, עורכת ומגישה. עברתי הרבה כדי להגיע לנחלה הקטנה הזו שלי בשעת הבוקר. קיבלתי משבצת שידור שהייתה מתה לפני כן, שידורי לייף־סטייל בקושי. יחד עם העורך המדהים עמית שהם וצוות ההפקה שלו, אמרנו: בואו ננסה משהו אחר, אקטואליה אחרת. וזה עבד. בהתחלה אף אחד לא הבין מה זה בכלל, בשנה השנייה כבר היינו מועמדים לפרסי האקדמיה לצד תוכניות כמו 'עובדה' ו'אורלי וגיא'. התחלתי להבין כמה התוכנית משפיעה בגלל תגובה ממשרד ראש הממשלה. אמרתי שאחרי הפרסומות אגיד משהו על התבטאותו של נתניהו שערביי ישראל הם 'מדינה בתוך מדינה' - וכבר בפרסומות קיבלתי תגובה".
טובת ההנאה שאליה התייחס רוני שוקן היא המשואה שהדליקה אהריש ביום העצמאות אשתקד, בטקס שעמד בסימן "ישראלים פורצי דרך". באותה עת יצא נגדה גם גדעון לוי, בעל טור בעיתון הארץ, אבל לוסי בחרה שלא לקרוא את הטור המדובר משום כבודו. "שתי שורות הספיקו לי", היא אומרת.
איך את מסבירה את ההתלהמות נגדך דווקא מצד קולגות משמאל?
"יש הרבה צביעות אצל כאלה שקוראים לעצמם לוחמי זכויות לערבים. הם רוצים את הערבי שלהם מסכן ונזקק, לא פייטר שמתנגד לרוצחי חפים מפשע ומתנגד לחנין זועבי שיורקת על שוטר. השמאל רוצה את הערבי שלו כבוש, עם ביוב שזורם בשכונה. בנצרת באמת זורם ביוב, אבל זה לא אומר שאצדיק רצח חפים מפשע. אני אלחם נגד המצב הקיים, אבל לא אשנא את המדינה שלי או את הארץ הזו, ולא אפתח רגשי טינה נגד אנשים בגלל זה. זה בסדר לבקר את המדינה, וגם את החברה שממנה באת. אבל תילחם כדי לעשות טוב, לא כדי לשבור את הכלים".
בין משתתפי הפאנל הקבועים ב"שיחת היום" אפשר למצוא את פנינה תמנו־שטה, דידי הררי, אמילי מואטי, גיורא ענבר, נחמה דואק, דניאל בן־סימון, האני זוביידה, זאב קם – הכתב הפוליטי של עיתון זה - וגם שמעון ריקלין, שלמרות חילוקי הדעות ביניהם משמר עם אהריש אווירה סחבקית הדדית. "יש דברים שריקלין אומר ומאוד קשה לי לשמוע, אבל אני רואה את הבנאדם שבו. ככה זה גם עם אראל סג"ל, שאני אוהבת מאוד. הגשנו כמה פעמים יחד ברדיו, וכשעברתי ניתוח הוא בא לבקר אותי. האיש גאון ממש. אני לא מסכימה עם כל דבר שהוא אומר, אבל זה לא פוסל אותו כאדם בעיניי".
לא רק משמאל, גם מימין אהריש חוטפת את ז'רגון הקללות שהתחדש בשיח הישראלי בשנים האחרון: איומים על חייה, ביטויי נאצה, שימוש יתר בהטיות ז־נ־ה, ואיך לא – איחולי אונס המוניים. היא משתדלת שלא להיפגע, אבל לא תמיד מצליחה. "זה משפיע, אין מה לעשות", היא אומרת. "כמה את יכולה לראות אנשים יוצאים נגדך? אני רואה אישה עם כיסוי ראש שאומרת לי 'את המיץ של הזבל, אוהבת מחבלים'. אני לא מבינה, לאיזה אלוהים היא מתפללת עם פה כזה מלוכלך? ואז אני רואה אישה ערבייה, שמצולמת בתמונת הפרופיל עם הנכד שלה, והיא כותבת לי: 'אולי תתאבדי כבר ותגאלי אותנו מהנוכחות שלך'. מה זה השיח הזה?".
ההורים שלך מודאגים?
"ההורים שלי מדהימים. לא היה רגע שהם לא תמכו בי, לפני הפרסום ואחריו. וכן, אמא שלי מודאגת. הדבר היחיד שיותר גרוע מאמא פולנייה זו אמא ערבייה. כל הזמן בחששות. לא פשוט בשבילם לקבל הודעות בסגנון 'נשלח לכם את הילדה שלכם בשקית זבל', או 'תתביישו שגידלתם ילדה כזאת'. הם מודאגים מאוד, אבל באותה נשימה הם גם גאים מאוד. ביום העצמאות האחרון אבא שלי קנה חליפה חדשה לטקס הדלקת המשואות. זאת הפעם השנייה בחיים שלו שהוא קנה חליפה. הם ישבו בקהל עם האחיות שלי ועם ההורים השניים שלי, בני הזוג מלול, והיו הכי גאים בעולם. אם זה לא דו־קיום, אני לא יודעת מה כן".
לצד התגובות הקשות, אהריש זוכה גם לגילויי חיבה חוצי מגזרים. במהלך השיחה שלנו, שמתקיימת בבית קפה תל־אביבי, אין רגע שבו לא מסובבים אליה מבטי חיבה או מבקשים להצטלם איתה. "מישהו אמר לי פעם שיש אנשים שממש אוהבים לאהוב אותי, ויש אנשים שממש אוהבים לשנוא אותי. זה הספורט הלאומי שלהם, אם זה שמאל קיצוני ואם זה ימין קיצוני. אני לא יוצאת טוב עם אף אחד".
השיח המוקצן, שאף החריף לאחרונה, הוא אחת התופעות שאהריש מבקשת להיאבק נגדן. "הדעות שלי בעניין חנין זועבי ידועות היטב, אבל כשמירי רגב אומרת לה 'לכי לעזה, יא בוגדת', איך את מצפה שהצופה בבית ידבר אליי למחרת? אם אשת פרלמנט מרשה לעצמה לדבר כך מעל דוכן הנואמים, ולתת מקום לשיח הבזוי הזה, למה שברשת לא יקראו לי 'זונה'? ראש הממשלה בכבודו ובעצמו אמר שהערבים נוהרים לקלפי באוטובוסים. הוא הציג אותנו כאויב, והוא מדבר על הסתה?
"כבר ראיתי באולפן פוליטיקאים שהם היריבים הקשים ביותר בכנסת, צועקים אחד על השני מול המצלמות - 'אתה כובש', 'אתה בוגד', 'אתה פאשיסט'. ואיך שנגמר השידור, בבת אחת הם מחייכים ואומרים אחד לשני: 'אחי, גמרת אותי מצחוק'. ואני שואלת, על מי אתם עובדים? למה את השיח המתלהם אתם שומרים למסך, ואת הצחוקים לרגעים שבהם האזרחים לא רואים אתכם?".
הזכרת את ההתבטאות של ראש הממשלה ביום הבחירות. הוא עצמו התנצל עליה בהמשך.
"ההתנצלות שלו בעניין הייתה הכרחית, ואני מקבלת אותה. הוא הרי לא מתנצל על שום דבר שהוא עושה, אז כנראה הבין את חומרת המעשה. אבל ציפיתי ליותר מזה. אני עדיין מצפה שנתניהו ושריו יערכו מסיבות עיתונאים שעניינן השיח האלים בחברה הישראלית. או שיבקר בבית ספר מעורב, בעיר מעורבת, למען השם. לא צריך לוד או נצרת; שילך לעכו, חיפה, יפו. שיתייצב שם באחד בספטמבר, יישב עם התלמידים בכיתה אחת. שייתן סימן אחד לכך שהוא תומך בדו־קיום. השיח האלים מתחיל מלמעלה, והשינוי צריך לבוא משם".
אהריש, כאמור, אוהבת ללמוד מאנשים ובעיקר ממומחים לנושא, אבל כשזה מגיע לענייני טרור, היא לא זקוקה לפרשנים ולא לניתוחים פוליטיים. המפגש הראשון שלה איתו התרחש פנים מול פנים כבר בילדותה, באירוע שהשאיר את חותמו עליה עד היום. באפריל 87', ממש בתחילת האינתיפאדה הראשונה, מחבל זרק בקבוק תבערה על משפחת מוזס שנסעה בכביש אלפי־מנשה. אם המשפחה, שהייתה בהריון, נשרפה למוות, בעלה והילדים נפצעו קשה, ואחד מהם מת מפצעיו לאחר שלושה חודשים. שבועיים מאוחר יותר הגיע תורה של משפחת אהריש.
"היינו בטיול קניות בעזה, כמו הרבה ישראלים שנסעו אז לערים פלסטיניות. פתאום זורקים עלינו בקבוק תבערה שנוחת על הגג, וכל האש מתלהטת במרכז הרכב, במקום שבו ישב בן הדוד שלי. בקבוק תבערה שני נוחת בין הרגליים של אבא שלי, שמיד קולט מה קורה ומעיף אותו החוצה. זו הייתה מכונית של שתי דלתות בלבד. הייתי בת חמש וחצי, אבל אני זוכרת הכול. את הפנים שלי נחבטות ברצפה. את אמא שלי צורחת ובוכה. את זעקות השבר של דודה שלי, שרואה את הבן שלה בוער כולו. את אבא שלי, שמכבה אותו במטף. זרקו אותנו החוצה מהרכב, ואני נפלתי על באסטה של זקן שמכר נעליים. היום בן הדוד שלי נשוי ואב לילדים, אבל הסיפור נשאר איתנו כל הזמן.
"לפני שנה וחצי הייתי צריכה לראיין ל־i24news את אייבי מוזס בעקבות עסקה לשחרור מחבלים. השם היה מוכר לי, אבל לא קלטתי עדיין. חמש דקות לפני שידור אני נכנסת לוויקיפדיה להיזכר קצת במה מדובר, וקופאת במקום. זה הרי האלמן והאב השכול מהפיגוע שלפני הפיגוע 'שלי', והסיפור שלו ליווה אותי במשך שנים. כשהוא מגיע לאולפן אני חנוקה. לקראת סוף הריאיון אני אומרת לו: 'אני מבקשת להוריד את ג'קט המגישה וללבוש את הג'קט של לוסי בת החמש. אני עברתי את הפיגוע הבא אחריך'. סיפרתי לו כמה השפיע עליי הסיפור שלו. שנינו ישבנו שם בשידור עם דמעות בעיניים", היא אומרת, והדמעות עולות מחדש. "במובן מסוים סגרתי מעגל. אנחנו שומרים על קשר עד היום, מתקשרים לברך לפני כל חג".
סיפורם של שני הפיגועים הולך עם אהריש לכל מקום, והוא צף ועולה בכל פעם שפיגוע טרור משתק שוב את שיח הדו־קיום שהיא כל כך מתאמצת להחיות. השבוע, שעה ששמועות ראשונות על פיגוע אוטובוס בירושלים החלו להתקבל, היא הייתה בדרך להרצאה ביישוב שורש. "אני מרגישה כמו בתקופה שבה הייתי מגיעה ללימודים יום אחרי שאוטובוסים התפוצצו בירושלים או בתל־אביב. לכי תסבירי שזו לא את, שלא כל הערבים כאלה. שזה לא מה שחינכו אותנו לעשות".
גם היא עצמה התבטאה לא פעם בסגנון מתלהם נגד פלסטינים. אחרי פיגוע בקבוק התבערה בעזה, הבהילה את משפחתה המורחבת באמירות כמו "אני שונאת פלסטינים, שירצחו אותם, שיהרגו את כולם". גם במקרה הזה אביה דאג לאַפס: "עזבו אותה", הרגיע את הדודים המודאגים, "היא תגדל ותבין את המורכבות של החיים".
"הדעה שלי על פלסטינים השתנתה רק בגיל 18. כשלמדתי באוניברסיטה העברית עבדתי במלון כשר למהדרין כפקידת קבלה. הייתי גוי של שבת", היא אומרת בחיוך. "כל שאלה על הלכה של שבת אני יכולה לענות לך - מה מותר להגיד לגוי כדי שיפתח לך את המזגן, מה לא. בצוות המלון פגשתי לראשונה פלסטיני. לא ידעתי בכלל מה זה פלסטיני, מה זה נכבה. לא גדלתי על זה. התווכחנו בטירוף. הוא לא מבין איך אני מזדהה עם היהודים ועם החיילים, לא מבין שאלה החברים שלי מהכיתה, שלפני כמה חודשים למדנו יחד בבית שלי לבגרויות. ואני לא מבינה מה הוא רוצה כשהוא אומר 'כיבוש'.
"יום אחד הוא אומר לי שהוא לוקח אותי לאיזה מקום, ואני ישר חושבת כמה מפחיד לעלות לרכב עם פלסטיני. בטוחה שהוא ירצח אותי. אנחנו נוסעים יחד, כמו בסצנת הלפני־סיום ב'המופע של טרומן'. הרכב פתאום עוצר כי הגענו לקיר, לגדר ההפרדה. ואני לא מבינה, כאן נגמרת ירושלים? איפה ירושלים המאוחדת? על מה מדברים בכלל? אני קולטת באותה שנייה שאני עשיתי לפלסטינים את מה שעשו לי בבית הספר: הכללתי והתייחסתי לכולם כאל מחבלים".
אהריש מזכירה עוד נקודה שהשפיעה על תפיסתה את הסכסוך. "אני צופה בסרט התיעודי 'הילדים של ארנה', שיצר ג'וליאנו מר, ולמרות שאנחנו יודעים שהמציאות בסוף מאוד מזעזעת – היוצר עצמו נרצח בג'נין על ידי ערבי – המסר בסרט שלו עדיין משפיע עליי. מר היה ידוע כאיש שמאל אקטיביסט שניסה להניע 'אינתיפאדת תרבות', משהו שאמא שלו התחילה עוד לפני כן. היא זכתה בפרס נובל האלטרנטיבי לשלום, ובכספי הפרס הקימה תיאטרון לילדי ג'נין.
יש קטע בסרט שבו ג'וליאנו מלמד את הילדים שם את 'רומיאו ויוליה', ואחד הילדים מתעניין ולומד את הדמות של רומיאו. ואז בקאט מטורף עוברים לקלטת התאבדות שנוצרה כמה שנים מאוחר יותר; אותו ילד הפך למחבל שביצע את אחד מפיגועי ההתאבדות הגדולים בנתניה. אני רואה את הסרט הזה לבדי בדירה בירושלים, ופורצת בבכי שנמשך שעות. ילדים לא נולדים מחבלים, הם לא טרוריסטים מלידה. לילדים האלה יש באמת שאיפות, אבל משהו בחיים שלהם נדפק והם סיימו כמחבלים. הוא הרי למד מה זה שייקספיר! ואני בוכה על כך שאני לא יודעת ולא מבינה את הסבל שלהם".
ובכל זאת, בהתבטאויות שלך את לא מאשימה את הכיבוש, אלא מצפה לאחריות.
"אני לא יכולה לומר שאין כיבוש. הרי גם ישראל אומרת את זה כשהיא מחילה בשטחים חוק צבאי ולא את החוק הישראלי, וגם הקהילה הבינלאומית אומרת את זה. כך שמובן שלכיבוש יש חלק בפיגועים, אבל הוא לא אֵם כל הבעיות אצל הפלסטינים. בשורה התחתונה זה מגיע משום שמחנכים את הילדים לשנאה. אף ילד לא נולד מחבל. אף ילד לא נולד לשנוא. לא היהודי שאומר שהוא מחכה לקבל נשק כדי להרוג ערבים, ולא הערבי שמתפלל להיות שאהיד. הכול שאלה של חינוך.
"אני כן בטוחה שהפלסטינים עוברים סבל יומיומי. כשאהוד ברק אומר שאילו נולד כפלסטיני הוא היה מחבל, ולבני אומרת דברים דומים, זה מראה שגם ההנהגה הישראלית מבינה שהמצב הזה לא יכול להימשך לעד. אתה גם לא יכול לבוא ולומר 'התושבים בירושלים שווי זכויות', כי זה פשוט לא נכון. כשאנשים בסילואן משלמים מסים אבל סוללים לעצמם כביש, זו בעיה. כשאנשים הם נטולי דרכון, אין להם זכויות באמת".
הגישה הזו מביאה אנשים כמו זוהיר בהלול להבחין בין מפגע שבא לדקור חיילים לבין מי שבא לדקור אזרח.
"אני לא חושבת שזה כל כך ברור שזוהיר בהלול נגד החיילים, זה לא מה שהוא אמר. הוא לא חושב שלילדים האלה שהולכים להגן על מדינת ישראל יש ברירה. אין להם ברירה, הם מגנים על המדינה שלנו, זו העבודה שלהם".
השאלה אם הוא חושב שלמחבל שבא לדקור יש ברירה.
"אני רוצה להאמין שכך זוהיר חושב. גם לי קשה לקרוא לילד בן 13 'מחבל', אבל ראינו באמת ילדים בני 13 שיצאו ודקרו. הקונספט הזה של מחבל בן 13 - מה אני אגיד לך, זה לא אמור ללכת יחד באותו משפט. זה לא מתחבר".
יש מקום להבחין בין חייל לאזרח?
"רצח הוא רצח מבחינתי, וחיים של חף מפשע זה חיים של חף מפשע, על אף שהחייל יוצא למשימה בידיעה שהוא בסכנה. בכל מקום אחר הצבא הוא לא צבא העם, הוא צבא שכיר, אנשים שבוחרים להתגייס. אבל כאן הילדים חייבים, המציאות מחייבת, אז זה כולנו, אלה הילדים של כל אחד מאיתנו.
"אני רואה תמונה הרבה יותר מורכבת מזו שזוהיר בהלול מציג, אבל אני לא חושבת שהוא התכוון שדם חיילים מותר, כמו שמייחסים לו. לא חושבת שזה עבר לרגע בראשו. והשאלה היא למה זה בסדר כשלבני וברק אומרים דברים דומים, ולא בסדר כשהוא אומר את זה. למה, כי הוא ערבי?".
הפריע לך שהמחנה הציוני יצא נגדו?
"זה בעיקר עניין של חשש למנדטים, אין לזה משמעות אמיתית. אבל אני אגיד לך משהו חד־משמעי: השמאל לא ינצח כאן בבחירות. בחיים לא. כי ההתנשאות המגעילה שיש לו על ערבים, על מזרחים ועל אתיופים, וסגנון ה'אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם' ו'אנחנו נגדיר בשבילכם מה זה זכויות אדם' - כל זה לעולם לא יחבר אליהם את העם.
"תראי גם כמה הם רבים בינם לבין עצמם מי יהיה ראש המפלגה. אחד עושה טעות, כולם עטים עליו. בליכוד יש תכונה של אחים. כשאח שלי בבעיה, לא משנה כמה רבתי איתו, אני הראשון להתייצב. כך היה בבחירות. נתניהו אמר שהערבים נוהרים לקלפיות? כל הימין התייצב. בעבודה זה כמו בני דודים: 'הוא פגע בי? אני לא מדבר איתו, שלא יתקרב אליי עם הצרות שלו'. במקום לרדת ולקרוע את הדרום ואת הצפון, לדבר לבטן של האנשים ולהסתכל להם בעיניים, אני רואה את לבני והרצוג בבית קפה בתל־אביב, מדברים עם סטודנטים. במקום ללכת לפריפריה ולומר 'יש לנו חלק בבעיות הפרנסה שלכם, ואנחנו הולכים לתקן את זה', הם הולכים לרוטשילד. זה רציני?".
מסע הדילוגים האחרון של אהריש מצטרף לשורה של מסעות דומים מטעם גופים שונים שגייסו את הערבייה־הישראלית המפורסמת ביותר בארץ. בשנה האחרונה היא טסה עשר פעמים, על אף שהיא סובלת מחרדת טיסות. "במערבולות אוויר אני לגמרי מאבדת את זה", היא אומרת. "אני תופסת את הכיסא שלפניי, ממלמלת את כל התפילות בערבית ובעברית, מערבבת הכול. אני בהיסטריה גמורה. אם אני כבר נרדמת, אני חולמת שהמטוס מתרסק. במפגשים באירופה, באוסטרליה ובארה"ב אני אומרת: אם הגעתי לכאן, תבינו כמה זה חשוב לי. כנראה באמת אכפת לי".
בביקור האחרון בארה"ב היא פגשה בין השאר מרצה ישראלי לשעבר, שדרש שבמקום לדברר את ישראל, תפנה את המשאבים לביקורת ישראלית פנימית. אהריש מצדה שאלה אם הוא דורש גם מהפלסטינים להסתכל על עצמם כחברה. "אני שואלת אותו ואת האחרים: איך ייתכן שמיליארדים של אירו נשפכו על הפלסטינים – מיליארדים! – וילדים עדיין חיים במחנות פליטים? למה לא בונים להם שום דבר? יודעים מה, אל תבנו בתים. מתנ"ס? מגרש משחקים? אולי תדאגו לחוגים לילדים, שלא יסתובבו ברחוב, יראו פוסטרים של שאהידים וירוצו לחקות אותם?
"ניגשה אליי סטודנטית מוסלמית מאוניברסיטת ייל, ואמרה שאני לא צריכה להאשים את העם, אלא את ההנהגה. אמרתי לה שאני לא עושה הנחות לאף אחד, גם לא לעצמי. אני מרגישה אשמה בשרפת בית משפחת דוואבשה על יושביו, כי האירוע הנורא הזה יצא מהחברה שאני חלק ממנה, גם אם אני ערבייה. אותו פלסטיני שרואה שהשכן שלו הרג אישה מול הילדים שלה, צריך לתפוס את הבן שלו ולאיים עליו שינעל אותו אם יעז ללמוד מילדי השכנים. במקום זה, הם מחלקים ממתקים ברחוב. אותה סטודנטית לא ידעה לענות לי. היה לה יותר קל להאשים את ההנהגה מאשר את האזרח שיש לו אחריות. זה באמת לא פשוט, כי אנחנו בוחנים את הפלסטינים ממבט של מי שנמצא בחברה דמוקרטית ומותר לו להעביר ביקורת על ההנהגה. זו לא המציאות שהם חיים בה. ובכל זאת אני מצפה מהם שייקחו אחריות על עתידם".
סטודנטית פלסטינית אחרת, מספרת אהריש, יצאה מההרצאה בוכה. "היא שואלת אותי בדמעות: 'למה עשית את זה? אנשים יוצאים מחויכים מההרצאות שלך כאילו יש תקווה!'. אמרתי לה: 'אבל יש'. היא נולדה בכווית לאב פלסטיני, ומתלוננת שהיא לא יכולה להיכנס לישראל. ואני אומרת לה, אבל את פה, הצלחת להתקבל לאוניברסיטת ייל! הוצאתי את הדרכון שלי והראיתי לה: אני מסתובבת עם זה, דרכון ישראלי שמנורה מתנוססת במרכזו. זה הדרכון היחיד שיש לי. איתו אני טסה לאוסטרליה, לאמריקה ולאירופה - אבל לא יכולה להיכנס לשום מדינה ערבית חוץ מירדן ומצרים, וגם שם יעקבו אחריי מרגע הכניסה. גם כשאנשי ימין קיצוני שולחים אותי לרמאללה או לעזה, אני מוציאה את אותו דרכון עם אותה האמירה: אין לי פספורט אחר. אני ישראלית, אני שייכת לכאן".
ועם כל המתחים, את עדיין רואה תקווה לסכסוך?
"פגשתי לאחרונה את ר'יט אל־עומרי, שהיה יועץ של אבו־מאזן. הוא מצהיר שיש בעיה מאוד גדולה בהנהגת הרשות. אמרתי לעצמי: וואלה, יש תקווה. מי שמתפכח כמוהו, משלם מחיר כבד. הוא היום בוושינגטון, עובד למען זכויות אדם. אבל אחרי שהכיר אישית ישראלים, הוא נפרד מהדעות הקדומות שעליהן גידלו אותו.
"בכלל, דברים קורים במזרח התיכון. סקר שהתפרסם לאחרונה מצא שהסכסוך הפלסטיני־ישראלי נמצא במקום השביעי בין מה שמטריד צעירים ערבים, כשדאעש תופס את המקום הראשון. האסלאם הפונדמנטליסטי הוא הדאגה הגדולה כעת, ובצדק. והנה, עכשיו התפרסמה כותרת בעיתון לבנוני שהרגיזה את חזבאללה: משרד החינוך הלבנוני מבקש להפסיק להשתמש במונח 'אויב' בהתייחסות לישראל בספרי הלימוד. זו התרחשות יוצאת דופן וחדשה. אז כן, יש תקווה. דברים קורים פה, ואולי נוכל לנצל אותם לטובתנו. שווה מחשבה, לא?"
אפשר לשאול אותך שאלה אישית?
"מתי תביאי נחת להורים שלך, אה?".
בדיוק.
"אמא אכן מודאגת. להורים שלי יפריע שאביא יהודי, נוצרי או צ'רקסי - כל חתן שאינו מוסלמי - אבל אותי זה לא מעניין, וזו לא בחירה שלהם. הסברתי להם פעם שהבחירה בבן זוג לא קשורה למידת האהבה שלי אליהם, ואז אמא שלי אומרת: 'אישרתי לך להביא אותו מחו"ל'. את מבינה? אם הוא מחו"ל, לא מעניין אותה אם הוא יהודי או נוצרי או מה שלא יהיה. אבל אם את מביאה חתן מפה, אז שיהיה מוסלמי. איזה ג'וני איירנשטיין זה בסדר, יוני ארנשטיין זו כבר בעיה. בשורה התחתונה, הם יקבלו מה שאביא. אם לא בהתחלה, אז כשיגיעו הנכדים".
אקו"ם