לילה כיום יאיר: יאיר שרקי משני צדי המתרס
על הגעגוע לאחיו שלום ("קשה לי עם זה שהחיים ממשיכים"), על המורכבות שבמקצוע ("לתלמידים אני אומר שלא יבואו לעיתונות בשביל קידוש השם") ועל המגורים אצל ההורים ("אבא שלי יודע לתת ספייס"). ריאיון עם יאיר שרקי, כתב הדתות הצעיר שעשה היסטוריה באולפני חדשות 2, אבל עדיין מסמיק כששואלים אותו על בחורות
"אני לא זוכר את פגישתנו האחרונה. אני לא זוכר מה המילים האחרונות ששלום אמר לי. לא זוכר. לא ידעתי שזו פגישה שאני צריך לנצור בלבי. אין לי זיכרונות מובחנים ממנו וזה דבר שמעסיק אותי. נגיד ליל הסדר, אין לי זיכרון ספציפי מובחן של מה שלום עשה בליל הסדר. נראה לי שהוא פשוט היה חלק מהשולחן". שנה עברה מאז אותו לילה נורא בגבעה הצרפתית, שבו דרס מחבל את אחיו של כתב חדשות 2 יאיר שרקי, ופצע קשה את חברתו שירה קליין. באבחת שעות ספורות התהפכו התפקידים עבורו. מהכתב שמגיע ראשון לזירת אירוע, הפך למושא סיקור שקולגות מהעיתונים המתחרים מחזרים אחריו, כל אחד מהם מנסה להוציא כותרת."זה באמת היה קצת משונה", הוא מודה, "מצד שני היה לזה גם יתרון. ידעתי בדיוק איך להתנהל ואיך לסנכרן את הדברים.עוד כותרות ב-nrg:
• מוכנים ליום "הנוסע השמיני"?
• השיר של דאעש לאירוויזיון 2016
• האם ג'יי זי בגד בביונסה עם האישה הזאת?
• משחקי הכס מציגה: העירום הכי מוצדק אי פעם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אחרי שעברתי את זה הבנתי כמה חשוב שיהיו כללי אתיקה ופחות תחרות עיתונאית סביב סיקור של משפחות שכולות".
אתה חושב שהעונש יהיה ראוי?
"אין אצלי ספק גדול לגבי מה אמור להיות שם. תהיה הרשעה ברצח. אבל אני לא רואה פה שמחה ואין לי את חדוות הניצחון. זה פחות מדי ממה שהצדק מחייב. אבל אם לא נעשה הצדק המלא, לפחות ייעשה המשפט המקסימלי".
תסכל אותך להיות נוכח בדיונים?
"כן, כי זאת לא אמורה להיות בעיה של המשפחה באופן אמיתי. מישהו אמר לי 'עכשיו כשזה אחיך אתה נזכר להילחם?' כן, עכשיו אני נזכר. כי עכשיו זה הדם שלי, מה לעשות. היינו מגיעים לדיון והופ, לא הביאו חוות דעת. עובר חודש, מגיעים שוב, ושוב אין חוות דעת ודוחים בעוד חודש. אז נכון שטחנות הצדק טוחנות לאט. אבל הרושם שלי הוא שזה היה לאט מדי. היה ניסיון לטעון לאי־שפיות של המחבל בשעה שהיה ברור לכולם שאין לכך אחיזה משפטית, ובית המשפט נתן לקו הזה יותר מדי פתח. החוויה שלי הייתה שבית המשפט לא מגיע עם רעל בעיניים. ראבאק, מדובר פה בתביעה של הפרקליטות, כל המערכות היו אמורות לתת גז ולהביא להכרעה בהקדם. יש תיקים שאמורים להיות תיקי דגל. ואני הרגשתי שהתיק הזה לא ממש בראש מעייניה של המערכת. אנחנו בשיא הטרור, איזה מסר זה מעביר?".
כבר בתחילת השיחה התריע בפניי שאם אני מחפשת דמעות ורגש, יהיה קשה להוציא אותם ממנו. "האבל הוא עניין פרטי שלי", הוא מסביר, "אני לא רוצה להפוך לאיזה סמל שכול. חשוב לי להיות קודם כול מזוהה עם העבודה העיתונאית שלי. מצד שני אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שהרצח של שלום הוא חלק מהביוגרפיה שלי. בדיוק עכשיו הייתה לנו אזכרה לציון 12 חודשים, ואחת הנחמות היא שהחיים ממשיכים וגזירה על המת שישתכח מן הלב. בשבילי זה משהו נורא ואיום. אני לא בטוח שזאת נחמה גדולה, שהחיים ממשיכים. קשה לי עם זה".
יוצא לך לבכות לפעמים?
"כן. לא הרבה. לפעמים זה בא בהפתעה. בחודש שעבר רצו לזכרו במרתון ירושלים, לא חשבתי שזה ירגש אותי ואז אתה רואה שם אנשים מגיעים עם שמות על החולצות. בניה שראל, אלון בקל, זה ריגש אותי מאוד".
מה השתנה בבית מאז?
"מה שהשתנה זה שהוא איננו. זה מה שהשתנה. ולשינוי הזה מן הסתם יש גם פרטים, אבל הם קטנים לעומת המכלול שהוא ההיעדר. בחגים, בשמחות ובזמנים שכל המשפחה נמצאת זה כמובן מורגש יותר".
אנחנו נפגשים בבית קפה ירושלמי שכונתי. שרקי מופיע לפגישה נטול משקפיים, חמוש בחולצה מכופתרת ועדכנית, אבל כל אלו לא מצליחים לטשטש את זהותו המוכרת, כשהוא מפלס את דרכו בין הסועדים ופאותיו הולכות לפניו. "תגידי", לוחש אחד הסועדים, "זה לא ההוא מהטלוויזיה?".
מציקים לך הרבה?
"אפשר להבין אותם, הפאות שלי מאוד בולטות. אבל זה גם נוח לפעמים. לא מפריע לי שאני בא לשדר עם מטען, עם שייכות לשבט מסוים. יש אנשים שאומרים 'לא באתי לייצג את המגזר'. אצלי זה לא ככה. טוב לי מאוד להיות מבניו של המגזר, לא מחפש לברוח מזה. מצד שני לא באתי לְרצות מישהו ולמדתי לחיות בשלום עם זה שלא תמיד אנשים יהיו מרוצים".
אתה באמת כזה דוס, או שפשוט מדובר בסמל מסחרי שחבל לוותר עליו?
"יכול להיות שהפאות לא משקפות את המקום הדתי שבו אני נמצא כרגע, לא אשקר. אבל הן כן משקפות מקום דתי שעברתי בו, או שאולי אני רוצה להשתייך אליו. יש גם משמעות לשינוי כזה. תארי לך שבמרווח של המעבר בין הרדיו לטלוויזיה הייתי מסתפר. איזה מסר זה מעביר? שאתה מישהו שאפשר לכופף אותו".
ובעתיד, נראה לך שתוריד אותן?
"את רוצה כותרת, אה? תגידי, אני שואל אותך אם את מתכננת להסתפר לקארה בעוד שנתיים? את יושבת עם יהודי בן 23 ושואלת אותו על תוכניותיו לגבי תספורת בעתיד. וואלה, לא יודע להגיד לך איפה אהיה בעוד כמה שנים. אני כן יכול לומר שהתחלתי לגדל אותן בישיבה התיכונית כשזה היה סוג של טרנד ואני בין האחרונים שנשארו איתן".
יש לך טלוויזיה בבית?
"לא".
קובע עתים לתורה?
"כן".
בקיצור, דוס למופת.
"תראי, זה לא שאני שומר את כל התרי"ג. אבל לא כהצהרה, כי היום כולנו ממילא חיים על הרצף. ברמה ההשקפתית אני נראה חרד"לי מאוד, אבל התפיסות שלי לגבי דת ומדינה ושמירת הלכה במרחב הציבורי הן כמעט בקצה הלייטי. למשל, כמי שמסקר את הרבנות הראשית אני מאוד ביקורתי. אני מאמין בחירות דתית ומסתייג מהכפייה מכיוון שאני מכיר מקרוב את המונופולים של המוסדות הדתיים במדינה".
הוא נולד בחורף 93' וגדל בשכונת קריית־משה הירושלמית. אביו, הרב אורי שרקי, למד במרכז הרב והיה מתלמידיו הבולטים של הרב צבי יהודה קוק. לימים הפך לרב במכון מאיר, לאחד מרבני "ראש יהודי" ולרבה של קהילת "בית־יהודה" בשכונה. למרות שמדובר בסביבה תורנית, את ביתו הוא מתאר כבית מאוד פלורליסטי "עם ספרי חול על המדפים ובכל בוקר שומעים חדשות בגלי צה"ל".
כשסיים את לימודיו בישיבת מקור־חיים החליט להתמיין לגל"צ. לא החלטה טריוויאלית לבחור שמגיע מסביבה כל כך חרד"לית."התקשורת הייתה החלום שלי המון שנים, ולא היה פשוט להיכנס לשם. היה לי פרופיל קרבי והיו המון דיונים על זה, אבל בסוף נפתחה הדלת".
הם הופתעו לראות בחור כמוך בשערי התחנה?
"אני מניח שהם שמרו על כללי הפוליטיקלי קורקט, אבל זה היה נוכח בחדר. אני זוכר שניסו לאתגר אותי בכל מיני תסריטים דוגמת איך אני אסקר הבלים כמו האח הגדול".
וכשהתחלת את הקורס, קיבלת שוק תרבות?
"ברור שזה מעבר חד. גם לא כל כך ידעו לאן לשייך אותי, חשבו בהתחלה שאני חרדי. אנשים רואים פאות וזה מבלבל אותם. ברור שהם באו מעולם תוכן אחר והייתה להם שפה שונה, אבל אני חושב שהשתדלתי להיות מי שאני. לא הרגשתי שאני נחות או לא יודע. בסדר, אז לא הכרתי את עולם הקולנוע כמוהם, אבל גם הם לא למדו תלמוד".
אתה באמת לא זוכר שום קושי?
"השירות בגל"צ הרבה פחות נוצץ ממה שחושבים. מבחוץ זה נראה כמו העיתונאים המגניבים והמבטיחים האלה, אבל מבפנים זה כולל גם תורנויות ניקיון וללכת שעתיים להקליט איזה ריאיון מפוהק עם מאמן כדורסל בסוף משחק, שלא משודר בכלל למחרת. אני לא מתלונן ולא משווה את זה לשירות בגולני, אבל יש רומנטיזציה שאני חושב שכולם עושים לשירות הצבאי. אני הייתי כתב דתות, רוב הזמן לא ראיתי את התחנה, פעמיים בשבוע הגעתי למשמרות עריכה וזה היה פחות כיף. הפאות גם יצרו איזה דיסטנס. היום, בדיעבד, אני שומע דברים כמו 'כן, היה מתח מיני, אבל ממך נזהרו'.
"אני כן זוכר כמה היה קשה לשמור שבת בגל"צ. אתה יושב בש"ג ותפקידך לפתוח דלת לאנשים שבאים לשדר, ואתה נמצא בבניין שזה מה שקורה בו - כולם מחללים שבת, ולא בשביל פיקוח נפש".כשסיים את קורס הכתבים ויצא לסקר בשטח, החזות עשתה לו קצת צרות. כך בינואר 2014, כששוטרים היכו אותו בעת שסיקר הפגנה חרדית ברחוב בר־אילן משום שזיהו אותו כאחד מהמפגינים.
הרגשת מושפל?
"אני לא סוחב משם איזו טראומה גדולה אם זו השאלה. זו לא הייתה חוויה מעצבת אלא חוויה מסוקרת ולא יותר משמעותית מדברים אחרים שכתבתי או עשיתי. היום השוטרים האלה מכירים אותי אז עכשיו לא יהיה ספק". חודש אחרי שהשתחרר מהתחנה כבר התחיל לעבוד ככתב הדתות של ערוץ 2. עלייתו הראשונה לשידור משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, "היה היקף לא נורמלי של תגובות, זה היה מטורף. כלומר, כמה אנשים רואים טלוויזיה?"
באיזשהו מקום המראה הזה שלך, ילד צעיר עם פאות משדר בפריים־טיים, סימל סופית את תהליך חילופי האליטות.
"תראי ממה אנשים מפחדים. צמד פאות. אפשר לחשוב מה קרה. אמר לי מישהו 'נהיה לא לגיטימי להיות גל"צניק ושמאל'. זה דבר מדהים. בסך הכול רבע מהקורס בגל"צ כבר לא מגיעים מתל־אביב, אבל נהיה 'לא לגיטימי'. תביני באיזה סרט אדם צריך לחיות כדי לומר משפט כזה. הזיזו לו את הגבינה".
גם הברנז'ה השמאלנית לא התאפקה מלהגיב. ימים ספורים אחרי השידור פרסם העיתונאי קובי ניב ביקורת שנפתחה כך: "בשעה טובה התחיל לשדר בחדשות ערוץ 2 כתב שמראהו דומה למראה של מי שמכונים 'נוער הגבעות', גם אחרי המייקאובר שעבר: הסרת המשקפיים, קיצוץ קל בפאות, אשכנוז המבטא וכו'". את המאמר סיכם בשאלה "מדוע אין ערבים בחדשות?".
"קודם כול, לא ראיתי אותו כותב ביקורת טלוויזיה מאז ב'הארץ'. סתם מציין עובדה. האמת שלא נבהלתי. אפילו היה לי קצת מוזר שזה לא הופיע בבוקר הראשון".
בינינו, הוא קצת צודק. כלומר החולצה, המשקפיים, אתה כבר לא נראה כל כך בני"ש.
"בן־אדם משדר בטלוויזיה, לא יעשה התאמות? למה, יונית לוי מגיעה למהדורה בג'ינס וטישרט?".
איך היה המפגש הראשון שלך עם יונית?
"יאיר־יונית, יונית־יאיר. זהו פחות או יותר. חדשות 2 זה מקום מאוד גדול ומקצועי, לקח לי זמן להבין מה רוצים ממני. נניח להכניס אייטם למהדורה הרבה יותר קשה מאשר להכניס אייטם לרדיו".
למי אתה קרוב שם?
"אני בקשר מאוד טוב עם עמית סגל ועוד כל מיני עורכים ואנשים של מאחורי הקלעים".
אתם גם קצת מזכירים אחד את השני. אבא מפורסם, גל"צ, אפילו הקול שלכם דומה.
"אני אקח את זה כמחמאה. עמית הוא בעיניי העיתונאי מספר אחת בארץ, ואני מתייעץ איתו המון. הוא זה שייעץ לי לבוא לטלוויזיה, וללא ספק בלעדיו הדרך שלי הייתה פחות סלולה".
וגם אתה, כמוהו, סובל קצת מבדיחות על הגיל.
"תראי, אי אפשר לברוח מזה. אני באמת הכי צעיר, וטבעי שיתייחסו לזה. אז יש קצת בדיחות חנוך דאום כאלה, כמו 'מה עם הילד שצריך לאסוף מהגן', אבל בסוף זה מקום עבודה. אתה מביא חומר והוא מדבר בעד עצמו. מה שכן, אחד הדברים שלא לקחתי בחשבון כשעברתי מגל"צ לטלוויזיה הוא מה המשמעות של להופיע בגיל כל כך מוקדם בכל סלון. ואז פתאום באה כתבת ושואלת אותי כל מיני שאלות על עמדותיי. וואלה, לא יודע, אני רק בן 23".
כמו רבים מעיתונאי המגזר הדתי, שרקי מקפיד לתחזק עמוד פייסבוק פעיל ולצייץ מדי פעם ברשתות החברתיות. לא פעם נכנס לעימותים עם פעילי שמאל וגם הכתבות שלו, שנוגעות לעתים בנושאים נפיצים של דת ומדינה, מושכות לא מעט אש. כך כשליווה את מחאת "תנו לטבול בשקט" או לחלופין, כשפרסם תחקיר על מלחמות הרבנות נגד זוגות שהתחתנו דרך צהר. "אתה יכול לשדר כתבה ומישהו כותב לך 'וואו, איזה קידוש השם' ולמחרת תעשה כתבה שלא תואמת את המיקום המדויק ההשקפתי שלו ופתאום התגובה משתנה - 'למה בכלל שלחנו אותך לערוץ 2 ועדיף שתוריד את הכיפה'. אני כתב חרדים וזה קצת יותר פשוט. במובן הזה, לסקר מתנחלים יותר קשה כי אתה כל הזמן במתח מול המגזר, יש ציפיות שלא תלכלך את השבט. מאוד כיף לי לסקר חרדים כי אני מרגיש שיש לי פרספקטיבה חיצונית על המגזר הזה. למרות שהם מן הסתם לא תמיד רואים את זה ככה. יש גם מי שחושב שם שאני המזרוחניק שבא להיכנס בהם".
אפרופו המגזר החרדי, תן תמונת מצב.
"מבחינה מספרית אין ספק שהמגזר הזה עובר תהליכי מודרניזציה משמעותיים מאוד. ב־2009 התגייסו 730 חרדים? ב־2015 המספרים נושקים לאזור ה־3,000. ב־2005 היו 2,000 סטודנטים באקדמיה? היום אנחנו מדברים על 10,000. בשוק העבודה חצו הגברים החרדים את גבול החמישים אחוז. אבל התהליך הכי מעניין שעובר עליהם הוא הפרידה מגדולי הדור. אחרי מותם של הרבנים אלישיב ועובדיה אין בעצם הנהגה חרדית שאפשר לסגור איתה עסק לכאן או לכאן, וזה אתגר לא פשוט עבורם".
איך הם מתייחסים לעובדה שבחור סרוג מסקר אותם?
"בסיקור חרדים יש קטע כזה שאתה יכול להפוך בקלות לכתב פלילים, כלומר להתמקד במקרי האונס והשחיתויות, אבל אתה גם יכול להיות כתב סוציולוגי, לדבר על תהליכים תרבותיים. מוקדם להגיד, אבל אולי אפילו שטיסל שינתה משהו באופי הסיקור, כי היא נותנת לגיטימציה לספר סיפור אנושי־חרדי. עשיתי כתבה על הרוגי קו 402, לא משהו גרנדיוזי, פשוט התחקיתי אחרי הסיפורים, רציתי להראות שלכל אחד יש שם ותמונה וסיפור חיים. קיבלתי תגובות מטורפות עליה. ניסיתי להבין מה כל כך תפס, וקלטתי שכשאנשים רואים תמונה של בחור ומספרים עליו שהוא היה תלמיד חכם מבטיח או בדרך לפגישת שידוכים זה מעורר בהם משהו. פתאום זה כבר לא הדוס השחור מהרחוב".
מצד שני, אפשר להניח שגם רכשת לעצמך לא מעט שונאים.
"מן הסתם. יש למשל טענה מקובלת שהציונות הדתית מסקרת את ש"ס באופן גזעני. אבל אני ספרדי. משני הצדדים, מה לעשות? אבא שלי מאלג'יר ואמא שלי מתוניס. כשהש"סניקים קוראים לי אליטה מדכאת זה תמיד מצחיק אותי".
אם כבר הזכרת את ש"ס, איך אתה משער שתסתיים פרשת אריה דרעי?
"אני לא חושב שמישהו כרגע יודע איך תסתיים הפרשה הזאת. דרעי שותק עכשיו כי לדעתי הוא מאמין שהעניין יכול להיגמר בלא כלום. כשיהיה לו מה לאבד אני מניח שזה ייראה אחרת. הבעיה היא שכשיש חקירה פתאום מתחילה חרושת שמועות וכל אחד בטוח שאת הסיפור שלו חוקרים. ההוא שמע על איזה שוחד בבני־ברק והשני מספר על הבתים האלה וההלבנה ההיא. מצד אחד כשיש הרבה סיפורים זה מעלה חשד ומצד שני לפעמים כשיש הרבה שמועות, אף אחת מהן לא באמת נכונה. אני זוכר שליוויתי אותו ביום שנכנס למשרד הכלכלה ושאלתי אותו אם הוא מבטיח שבקדנציה הנוכחית לא יגיעו חוקרים למשרד. בסביבה שלו כעסו עליי בטירוף והנה תראי, כנראה שהשאלה הייתה מוצדקת".
ובאופן אישי, מה ההתרשמות שלך ממנו?
"אני מודה שעברתי שינוי ביחס שלי לדרעי. אני רואה היום הרבה יותר פנים באיש הזה. הוא דמות מרתקת בעיניי ואני מאמין לו בהרבה דברים. הוא מעורר הרבה רגשות, ואני לא חושב שזה ממקום עדתי. הקלטת של הרב עובדיה שעמית סגל פרסם נחשבת לאחד משיאי השיאים של הניכור והעוינות מול ש"ס, אבל היא דיברה בשם עצמה. נכון שכתבים מהציונות הדתית הביאו את זה אבל נפתחה חקירה. אגב, כמה מחבריי הטובים ביותר הם ש"סניקים".
מה לגבי ליצמן?
"ליצמן הוא תופעה שיצאה משליטה. המאמי הלאומי החדש. זה משהו שיועציו בנו בכישרון רב וזה לא רע, מצד שני הייתי ממליץ להירגע עם זה. שלא יהיה ספק, ליצמן עדיין אינטרסנט ודואג בקנאות לחסידות גור ולסקטור שלו. אבל הוא מספיק חכם להצליח לדאוג גם לחברה הישראלית. ח"כ משה גפני אמר לי פעם שאם יהיה פה טוב יותר גם לחרדים, יהיה טוב יותר. אני חושב שזו תפיסה נכונה. אם אני צריך להסביר למה החברה הישראלית פתאום מסוגלת להעריץ שר חרדי, אז יכול להיות שזה בגלל שהוא קצת הפסיק לאיים עליהם. קל יותר לפרגן לליצמן ב'הארץ' מאשר לבנט. בנט מאיים עליהם כי הוא האליטה החדשה".
באופן מפתיע, ודאי ביחס לסביבת העבודה שלו, שרקי עדיין מתגורר בבית הוריו. "לגור בבית זה טבעי עבורי. זה לא שיום אחד עזבתי את 'הבית' ועברתי לגור 'אצל ההורים'. זה הבית שלי ונוח לי בו כרגע. וגם זה דבר שיכול להשתנות".
איך היחסים שלך עם אביך?
"גדולתו של אבא שלי היא בכך שהוא מלך הספייס. אני מאוד מחשיב את דעתו ושואל לפעמים, אבל הוא לא מתערב לי ולא מעיר. אני עדיין גר בבית וזו אחת הסיבות שאני יכול לעשות את זה. יש בינינו פערים בתפיסת העולם וביחס לשמירת הלכה, אבל אין התנגשויות סביב העניין הזה".
הוא תמך בהליכה שלך לגל"צ?
"כן, אבל זה לא ששאלתי אותו לפני כן 'אבא, אתה תומך?' כדי לקבל אישור. אפילו לאיזה תיכון ללכת הוא לא רצה להגיד לי. ברור שהעניין המשפחתי יושב על הכתפיים. גם ראיתי שאותו שואלים עליי, אבל לכל אחד מאיתנו יש אישיות נפרדת. אני גם קרוב של משפחת כהנא, מאיר אטינגר הוא בן דוד רחוק שלי. אפשר להגיד שמשפחה לא בוחרים אבל אם הייתי צריך הייתי בוחר בדיוק את המשפחה הזאת. אז מה אם אבא שלי מזוהה פוליטית? מה אכפת לי?".
בכל זאת, אפשר להניח שאביך לא גידל אותך להיות פרח תקשורת אלא תלמיד חכם.
"ואם תשאלי אותי מה אני מאחל לבן שלי אני גם אומר שהייתי מאחל לו להיות תלמיד חכם. אין לי בבית טלוויזיה, וסבירות גבוהה שגם בבית שאקים לא תהיה טלוויזיה. אבא שלי לא גידל אותי להיות פרח תקשורת, אבל גם לא גידל אותי להיות אברך. וקל יותר להיות אברך. קם בבוקר, לומד, צדיק בעיני ה', טוב בעיני אלוהים ואדם. קל יותר. אני מתקשה להאמין שיש דבר כזה עיתונאי שמחויב להלכה באופן מלא. אי אפשר להיות עיתונאי טוב ולשמור את החפץ חיים. זו בחירה מורכבת יותר מלהיות אברך. לכן אני אומר למשל לתלמידים במקור חיים ששואלים אותי - אל תבואו לעשות מצווה בעיתונות או קידוש השם, תבואו אם זה מעניין אתכם".
אתה יוצא עם בחורות?
(מסמיק) "אני לא מאמין שאת שואלת את זה".
הנה, אני שואלת.
"בואי נגיד שאני לא ממהר לשום מקום. כולה בן 23. שמעתי מחבר חרדי ואימצתי: אני לא שומע ואני לא חירש".
מה הדבר שהכי מעצבן אותך במגזר?
"לא יודע אם ביחס למגזר, אבל ההפיכה של כל דיון לסוגיה של ימין ושמאל. הוויכוח אם לשדר את התחקיר על גנדי אחרי מותו או הדיון סביב אופק בוכריס, זה לא רלוונטי לימין ושמאל. אני מבין שלאנשים מהציונות הדתית יש חיבה טבעית לאופק בוכריס ואולי גם לגנדי, אבל אני מקווה מאוד שאנחנו לא עושים הנחות לאנשים רק כי הם משלנו. זה נכון גם לגבי הכיוון השני. תארי לך שבינון מגל נכנסו על רקע דעותיו, זה דבר נורא. החקירה נסגרה מחוסר אשמה והוא לא בכנסת".
איכשהו יש הרגשה שזה מגיע יותר מהמגזר הימני.
"זה בגלל שהוא צריך ללמוד להשתחרר מתחושת האופוזיציה. אנשים אומרים לי 'איך אתה מסתדר בערוץ 2 עם כל השמאלנים האלה'. ואז אני עושה רשימה - עמית סגל, דני קושמרו, רוני דניאל, סיון רהב־מאיר, מערכת די מגוונת. על מי אתם מדברים? להגיד לך שאין עוד דרך לעשות ושהושג האיזון המקסימלי? לא. בגל"צ למשל יש עוד מה לשנות. אני חושב שאם הגיוס היה מתאזן גיאוגרפית הכול היה מסתדר. ימין, שמאל, פריפריה, מגזר, הכול. במקום לבצע פעולות מלאכותיות, זה מה שהיה צריך לעשות. כשהשתתפתי בקורס נאלצתי לישון אצל סבא של חבר, לקום בחמש וחצי בבוקר כדי לשרוד, כי אין מגורי חיילים בגל"צ, כולם מהסביבה".
אפרופו גל"צ, ההשוואה של רזי ברקאי בין שכול של מחבלים לשכול הישראלי פגעה בך?
"את יודעת, בשיא הסערה הלכתי לנחם אבלים אצל רינו צרור, ורזי היה שם. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. זה לא אומר שאני מסכים עם דעתו, אבל היא לגיטימית. לגיטימית ושגויה. לא נפגעתי ממנו אישית. אני גם לא יכול להיפגע מהאיש הזה. הוא מהאנשים שנתנו לי את ההזדמנות התקשורתית הראשונה בחיי ואני מאוד אוהב אותו".
בימים אלה משודרת בערוץ 1 הסדרה הגל"צניקים. אתה חושב שעדיין יש הצדקה לתחנה צבאית?
"זו לא השאלה שצריך לשאול. אין מחלוקת שהיום לא היו מקימים רדיו לצבא. פנה אליי מישהו שאמר לי 'תשמע, יש לי פרופיל קרבי, זה מוסרי להתמיין לגל"צ? אמרתי לו שזה כנראה לא השירות הצבאי הכי משמעותי שיוכל לעשות. אבל הדיון הוא לא אם לפתוח את גל"צ או לא. יש מגרש, אתה צריך להחליט אם לשחק עליו או לא. אני החלטתי לשחק עליו. לא מתחרט על זה אפילו לשנייה".
אקו"ם