ראשי » תרבות » במה

ליגה משלהם: ביחד ולחוד עם ויקטור ג'קסון

לא צריך להיות מבין גדול בפרינג' כדי לדעת שהופעת הראפ הטובה בישראל היא בכלל מחזה של שלישיית ויקטור ג'קסון. רגע לפני ששניים משלושת המוכשרים, ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס, יוציאו אלבומי סולו בהפקת המוכשר השלישי, איציק פצצתי, אספנו את הטריו לשיחה ביחד ולחוד על כל הפרויקטים עליהם הם עובדים

"אחרי שהשתחררנו מהצבא, אחד הדברים שעשינו היה ליגת אבן-נייר-ומספריים. אני חושב שג'ימבו ועוד חבר, מי שגילם בזמנו אמרגן זעוף בהופעות הראשונות שלנו, היו היוזמים שלה. אחרי איזה גיחה לאמסטרדם, הם חזרו עם שיגעון לאבן-נייר-ומספריים", מספר פדרו גראס על הדבר הכי מוזר שיצא לשלישיית ויקטור ג'קסון לעשות ביחד.

עוד כותרות ב-nrg:
• דיווח: הזמר פרינס מת מאיידס
• צפו: הילד האוטיסט מרגש את האינטרנט
• ביונסה מראה לכולם איך צריך לעשות את זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"עשינו ממש ליגה", מרחיב איציק פצצתי, הצלע השנייה במשולש. "נפגשנו כל שבוע לארבעה מחזורים, והיו חוקים מאוד נוקשים. זה לא היה אבן-נייר-ומספריים רגיל, היינו קודם משחקים בשלישייה – או שאחד מנצח את שני המתחרים, או ששניים מנצחים, ואז מבצעים סיבוב נוסף לקביעת המנצח. היו שלושה סגנונות: אחד אבן-נייר-ומספריים אולד סקול. אבן-נייר-ומספריים שמשחקים עם שתי הידיים. והיה אבן-נייר-ומספריים תלת מימד, מה שהיה תמיד הסיבוב האחרון, שהיינו משחקים עם עיניים עצומות - על השולחן היו אבן-נייר-ומספריים והשחקן היה מצביע על החפץ שבו הוא בחר. והיה מי שניקד את התוצאות בלי שאף אחד מהשחקנים יודע אם הוא מוביל או לא".
"היה קובץ וורד עם התקנון המסודר של הליגה", מוסיף ג'ימבו ג'יי וחותם את הנושא בהבהרה חד משמעית – הטירוף על הבמה לא מגיע משום מקום.

מה עשיתם באמסטרדם?

ג'ימבו: לא פטריות, טיול רגיל של קופי שופס. אנחנו פשוט אוהבים לשחק. פדרו בסוף הליגה אפילו ייצר חולצה שאנחנו שומרים עד עכשיו.

פדרו: זו חולצת :"R.P.S ישראל" (Rock Paper Scissors), ליגה שהמוטו שלה הוא "המנצח בין השניים".

ג'ימבו: שיחקנו את זה כשאנחנו לובשים חליפות בבתי קפה, היינו יוצאים בחליפות, ונקראנו חבורת אבן נייר ומספריים.

פצצתי: גם בבית שיחקנו עם חליפות.

ההורים שלכם מן הסתם היו קצת מודאגים.

ג'ימבו: ההורים שלי ראו אותנו משחקים בסלון עם כיסויי עניים של מטוסים – והבינו שזו פאזת הסמים הקלים שלנו. בחלק מהזמן הם צדקו, אבל בליגה היו 8 שחקנים וחלקם היו סחים לגמרי. עד היום אנחנו מביאים אל הבמה את החלק של לשחק בשתיקה.
 

למי שעדיין לא מכיר, איציק פצצתי (עומר מור),  ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), ופדרו גראס (עמית אולמן) מרכיבים את "המופע של ויקטור ג'קסון", שם הקוד של השלישייה הסופר מוכשרת שעומדת מאחורי להיט הפרינג' "העיר הזאת" של תיאטרון האינקובטור, ואחראית בין היתר גם לאדפטציית ההיפ הופ ל"מקבת" של שייקספיר ול"מופע שנות השבעים" שמשלב קאברים לשירים מוכרים והרבה הומור.

ברגעים אלה ממש עובדים השלושה על מספר פרויקטים חדשים, בהם גם הפקת מחזמר ראפ חדש שיקרא "תיכון מגשימים". בנוסף, שניים מחברי ההרכב (פדרו וג'ימבו) עומדים על סף הוצאת אלבומי סולו – אותם יפיק איציק פצצתי (בנוסף לפרוייקטים הנוספים אותם הוא מפיק).

"אני וג'ימבו מכירים מגן חובה, אבל המפגש שלנו כקבוצה היה בבימת הנוער ברחובות, שמאפשרת לנוער להתנסות בתיאטרון", מספר פצצתי וג'ימבו מדגיש בגאווה – "אנחנו רצים ביחד יותר מ-15 שנה".

אחד משיאי ההצלחה לה זכו השלושה היה באוגוסט 2014. חברי "המופע של ויקטור ג'קסון" היו אמורים להופיע עם "העיר הזאת" בפסטיבל הפרינג' של אדינבורו. להופעה קדמו מחאות אנטי ישראליות, ששיאן בהופעה הראשונה של הלהקה בפסטיבל (הופעה אחת מתוך 27). לאחר מכן החליטו מארגני הפסטיבל לבטל את שאר ההופעות מחשש לחייהם של השחקנים – ומהחשש לקחת אחריות על מה שעתיד להתרחש באולם. כאקט מחאה בחרו חברי הלהקה להעלות את ההצגה במלואה ברחוב, כשאף אחד מהשחקנים לא אומר מילה, מוטיב חוזר אצל השלושה.
 

למה לא שלחתם עד עכשיו לרדיו משהו מתוך "העיר הזאת"?

פדרו: קצת שומרים על זה כרגע, אבל בעתיד זה יקרה. זו גם לא הצורה הסופית של 'העיר הזאת', החלום הוא לצלם את זה כפיצ'ר, סרט, ואיתו גם יבוא פסקול מסודר ועינינו לשם נשואות.

רגע, אתה אומר שאנחנו גרועים בשיווק?

אני שואל למה לא לסחוט את הלימון שכבר עובד בצורה מוכחת.

פצצתי: דברים קורים אצלנו בזרימה מסוימת. עד עכשיו להוציא את "העיר הזאת" לרדיו, לא הרגיש לנו נכון לעשות. עכשיו יש פרויקטים אישיים שזה דווקא כן מרגיש כמו הזמן שלהם, ואנחנו הולכים עם זה. קשה להסביר את זה בצורה הגיונית, אבל המטרה שלנו זה לא "שיכירו אותי", המטרה היא לעשות דברים שאנחנו אוהבים. וספציפית זה לא מרגיש לנו כמו הזמן להיכנס עם "העיר הזאת" לאולפן. וגם לא להוציא D.V.D. זו בחירה. אבל כמו שפדרו אמר: זה לא שבצוותא נגמר הסיפור של העיר הזאת, הוא הולך להמשיך; פשוט לא כרגע.

ברשימה אחת של כל התכונות והכישרונות שהטריו מביא לבמות, מתכנסים המילים: הלחנה, הפקה, בימוי, משחק, ריקוד, שירה, נגינה, כתיבה, ראפ, ספוקן וורד וואם שכחתי משהו בדרך – התנצלותי שלוחה. ניסיתי להבין עם מה מכל הפעלים הנ"ל כל אחד מהשלושה מרגיש הכי בנוח.

פצצתי: אין דבר שאותו אני הכי אוהב לעשות, אני נהנה להופיע לשיר, לנגן, להפיק – אני נורא אוהב לעשות סאונד, אפילו ללמד מוזיקה. ואני לא יכול לבחור אחד מהם, כי זה הכל חלק מאותו דבר.

ג'ימבו: אני מרגיש הכי בבית בראפ, זה המגרש שלי.

פדרו: הייתי אומר שלספר סיפורים, סוג של סטורי-טלר.

מה הדבר האחד שלא תחזרו לעשות?

פדרו: לעשות חלטורות, עשיתי מספיק, וזה לא כיף. אני הולך מידי לפעם לאודישנים לפרסומות, שזה גם משהו שהבטחתי לעצמי לא לעשות יותר. זו חוויה מאוד מקטינה – ההקטנה של עצמי אל מול המערכת, שזה בדיוק ההפך ממה שאני חושב על המושג "שחקן". שלא תבין לא נכון, מלהקים מאוד נדיבים. פשוט שמכורח הנסיבות, זה סרט נע, ואתה עוד אחד. אין באמת זמן לראות את הבנאדם. זו לא האשמה, זו מערכת שלא מכבדת את האנשים שבאים אליה. בתור במאי, חשוב לי לעשות דווקא את ההפך.

ג'ימבו: הדברים שהכי צילקו אותי, זה אנשים שמזמינים אותך לאירוע, ולא מבינים מה הם מזמינים.

פדרו ופצצתי: כן, זה קורה.

ג'ימבו: נגיד שמישהו עושה מסיבת ראפ גדולה עם מלא ראפרים, והוא לא מבין שאתה משורר, שצריך שקט, ושאי אפשר שמכונת הקפה תעבוד כל הזמן כי אתה עושה קטעים א-קפלה. אני למדתי  שזה שכתוב לי מעל הראש "ראפ", לא מתאים לכל מקום.

פצצתי: עשיתי מעט אודישנים בחיים שלי ומעולם לא אהבתי את זה – אז אני מאחל לעצמי לא לעשות הרבה. אבל כן, כמו שג'ימבו אמר, מקומות שאתה מגיע שבפירוש הדבר שאתה עושה לא מתאים אליהם, זה הכי קשה.

אפשר לטעון שאתם מנהלים מסע המרת דת להיפ-הופ וראפ, כשחברי הלהקה משמשים כמיסיונרים.

פדרו: נכון, למה לא?

פצצתי: אני חושב שכל אנשי הראפ הם מיסיונרים של המוזיקה הזאת באיזשהו מקום.

אצל ג'ימבו זה גם מתבטא בהופעה במקומות מוזרים – שרוב האומנים לא מגיעים אליהם.

ג'ימבו: זו הבחירה שלי: אני גר בחור, קיבוץ דורות, אז אני אגיע לחורים.

והלהקה שלך? איך היא לוקחת את זה?

ג'ימבו: יש לי אוטו! זה בכיינות בארץ להגיד שאי אפשר להגיע למקומות, המדינה קטנה. עם "העיר הזאת" הופענו בלילה בחיפה, ובבוקר שלמחרת בערד. בני אדם שעובדים מחוץ לתל אביב לא מתים מהנסיעה אל מקומות העבודה שלהם. אולי מחיפוש החניה בתל אביב אחר כך.

ללהקה שלך קוראים ס.פ.א (סוסי פרא אמיצים). ספר קצת עליהם.

ג'ימבו: את הבסיסט דקל עדין, פגשתי בקליפ לשיר שלנו "חוזר בתשובה". הוא עבד מין שלי שמה, אני מרביץ לו בטוסיק ומשם נקשרתי אליו, אמרתי "אני צריך מישהו קשור". מישהו שיש לו משמעת, זה מה שאמרתי לילד.
כמה שנים אחרי הקליפ באתי לראות אותו בהופעה, וראיתי שהוא מנגן מאוד טוב, ואמרתי לו "תביא את החברים שלך", והם באו. הוא לא שאל שאלות. אמרתי לו "תביא מתופף וגיטריסט" והוא הביא מתופף שהוא גם קלידן - זיו סובלמן-ימין, וגיטריסט - דין פרכטמן. זה טוב כי הם חברים, ומנגנים ביחד מגיל 15 (כרגע חברי הלהקה בני 21 – ח.מ), אז זה מזכיר לי דברים שעשיתי עם חברים שלי.
 

גם ג'ימבו ג'יי וגם פדרו גראס שלחו בחודשים האחרונים תקליטי שדרים לרדיו. השיר "תזכרי" של ג'ימבו ג'יי, והשיר "אלוהים בג'ימייל" של פדרו גראס נכנסו לפלייליסט של גלגלצ. שני האמנים מגייסים כסף להפקת אלבומם בהדסטארט – פדרו גראס כבר סיים גיוס שכזה בהצלחה גדולה, ג'ימבו ג'יי החל בגיוס בימים אלה ממש.

פדרו: השיר שלי "אלוהים בג'ימייל" נכנס לפליילסט לילה, והפתיע אותי שזה נכנס, כי חשבתי שזה לא אכיל מספיק לרדיו. זה היה מגניב, זו דחיפת עידוד שכזאת. אני משתדל ללכת בדרך שהתוויתי לעצמי ממזמן, המטרה שלי בכל מקרה היא להקליט את האלבום, גם אם ההדסטארט לא היה מצליח, גם אם הסינגל לא היה נכנס לרדיו. זה משהו שנמצא לי במערכת כבר הרבה זמן ואני רוצה שהוא יהיה קיים, אני רוצה להוליד אותו.

ג'ימבו: הסינגל הראשון יצא כי זו היתה התוכנית. אמרתי נופיע בכל מקום ונראה מה השיר שאנשים הכי אוהבים. אנשים מגיעים להופעה שלי ונפגשים עם עשרה שירים שהם לא מכירים, והסינגל שהוצאתי, "תזכרי", היה השיר שקהל הגיב אליו הכי טוב.
 

פצצתי, גם אתה נכנסת לפלייליסט, כמפיק של הלהיט "חסידה צחורה" של נצ'י נצ.

פצצתי: פדרו הגדיר את זה יפה פעם "כשהיינו קטנים, היינו נפגשים בבית ומקליטים שירים, והיום אנחנו עושים את אותו דבר וזה מתנגן בגלגלצ'". להיות ברדיו נותן לי אישור לכך שאנשים אוהבים את הטעם שלנו ואת מה שאנחנו עושים. וברגע שאומרים לך את זה, אתה מבין שלא היית משוגע כל הדרך, ושיש בדברים שעשית איזשהו היגיון; ואז אתה אומר: מעולה, אני אמשיך.

מרגישים שינוי ביחס להיפ הופ בארץ?

פצצתי: "הטעם" של גלגלצ הוא מתקרב אלינו, אני לא יודע אם אנחנו התקרבנו אליו - אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

פדרו: ההיפ-הופ הישראלי מאוד התבגר בשנים האחרונות, הרבה שנים הוא דשדש בקלישאות, וגם לא נוצרו כאן דברים גדולים. ברגע שאנשים התחילו לעשות אלבומים אישיים, והכניסו לזה את עצמם, ולא נשארו בפוזות ובקלישאות של "אני ראפר", הראפ הפך למה שהוא צריך להיות: כלי ביטוי.

ג'ימבו: ההתבגרות היא בעיקר בטקסטים שהפכו יותר אישיים, וגם באנשים שפשוט התבגרו פיזית. ההיפ-הופ לא נעלם, הוא פשוט לא הושמע.
 

אם אתם לא נוגעים בביקורת, מה מאפיין עבורכם את הראפ?

פצצתי: הראפ הוא צורה לא תוכן. הראפ התחיל בתור מוזיקה של מסיבות, אסקפיזם, לא בתור מוזיקה של מחאה. בשנת 82', כמה שנים אחרי שההיפ-הופ כבר הפך להיות ז'אנר לגיטימי, יצא השיר "The Message" שזה פתאום - שיר עם מסר, שיר שמדבר על מה שקורה ברחובות, וכל העוולות שמתרחשות שם. והיום כבר רוב הראפ, בקצה השני של המעגל הזה, כשראפרים שרים על כמה הם עכשיו עשירים מצליחים. הראפ הוא צורה, והתוכן שלו יכול להיות כל דבר, הוא יכול להיות סיפור על הבלש, כמו ב"העיר הזאת", אבל הצורה היא הדרך שאתה מספר את הסיפור הזה - הראפ.

פדרו: אני די הפסקתי לחשוב בהגדרות של "זה ראפ", "זה לא ראפ". גם עכשיו באלבום של פדרו גראס אני מנסה לא להושיב את זה על משבצות, אלא לראות לאין זה לוקח אותי, זה מוזיקה וסיפור. אני מכיר את הראפ, ואת ההיסטוריה שלו, ואת הכלים שלוקחים בו חלק, אני יכול להגיד לך מה "הקטע" עם ראפ. אבל ברגע שאתה יורד לעומקם של הדברים, הם נהפכים ליותר ויותר אוניברסליים, יותר ויותר נכונים לגבי הכל, לגבי אמנות בכלל.

בעומק הדברים מוזיקת הראפ לא שונה מבוב דילן, או מאלביס, או ממאיר אריאל. כן, יש בבסיס של מה שאני עושה את "המילה", את "השפה" - וזה מושג רחב מאוד שמחבר בין כולנו. יש את הגישה שראפר צריך לבוא מהרחוב, ויש לזה מין חן מסוים שעובד.

פצצתי: העניין הזה הוא גם אחת הסיבות שהראפ בארץ הפך להיות דבר רחב יותר. כי פעם כשמישהו היה ראפר, הוא היה ראפר - הקטע שלו היה ראפ. המסר, והסיפור, והנושא היו: "אני עושה ראפ". והיום, הנושא הוא לא ראפ, הראפ הוא השפה. אנשים מסתכלים על עצמם כמוזיקאים, ופחות כ"אני ראפר והמסר שלי הוא שאני כזה", היום ראפרים אומרים: אני בנאדם ויש לי סיפור. אתה יכול לשמוע את זה באלבום של נצ'י. הוא עושה מוזיקה, הוא עושה מה שבא לו לעשות, ההגדרות הספציפיות לא כל כך משנות. אם אתה מספר את מה שחשוב לך לספר, זה לא באמת משנה איך תעשה את זה.

הרשו לי להחליף את כובע המראיין בכובע המבקר, ואם ישתמע – כובע המעריץ, אחיה עם זה בשלום. ראשית, אם עדיין לא ראיתם את "העיר הזאת" – ההצגה עדיין עולה כשש פעמים בחודש ואין שום סיבה שבעולם שלא תראו אותה.

פרט לזה, לכו לראות את ההופעה של ג'ימבו ג'יי, עכשיו, כשהוא עוד מופיע במקומות קטנים. מרמת הטקסטים, שאיחדו את הקהל לגוף אחד שמהנהן במקומות הנכונים, ועד קיר הסאונד שייצרה להקתו, מדובר בהופעה מושלמת.

יש וויב מאוד דומה בהופעות של שלושתכם – ביחד ולחוד, וויב של קהילה שנוצרת במפגש שבין האמן והקהל.

פצצתי: אני מאמין ביכולת של מוזיקה ליצור קהילה, אפילו אם זה לערב אחד. בעולם שבו אני חי היום, עולם שהוא יחסית חילוני, המוסיקה מחליפה הרבה פעמים את בית הכנסת.

ג'ימבו: גם אצלי, המוסיקה זה המקום היחידי שאני מתרגש. ואפילו לא בהופעות שלי, בהופעות שאני צופה בהן, אני מרגיש איזו שבטיות. אני יכול לבכות בהופעה של שב"ק ס', מהנוסטלגיה, ומהאיחוד של קהילת ההיפ הופ הישראלית, וזה גם יכול לקרות ברוק – לדוגמא בערב שמציין 20 שנה ל"פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס. אני מרגיש כמו כשסבא שלי מדבר בליל הסדר – וחושב: "ואו, איזה מסורת".

פדרו: הופעות זה טקס. הרעיון אצלי הוא לעשות הצגה שהיא גם מאוד מוזיקלית. למדתי משחק, ודווקא המקום של המוזיקה הוא היחיד שהאנשים נשארו נאמנים לטקס. והרעיון שלי היה להחזיר את התיאטרון לטקס.

ואז הקהל שבא לתיאטרון צריך לקחת חלק בטקס ולא להישאר סטאטי.

פצצתי: אנשים באים להופעת מוזיקה אחרת ממה שהם באים להצגה - בגלל שחינכו אותם שבתיאטרון צריך להיות בשקט. לפעמים כשאנחנו מגיעים לעשות את "העיר הזאת" בתיכונים, אתה רואה שהמורים משתיקים את הילדים - שזה מצד אחד "נכון" ומצד שני זה לא.

ג'ימבו: בתיכונים, אתה רואה שב'באטלים' הקהל "מחמם" וצועק הערות ביניים - וזה הכי תרבות של באטל.

פצצתי: כן, ומה שהילדים עושים אינסטינקטיבית - נכון. בהופעות מוזיקה מותר לדבר ולצעוק ולהעיר כי הקוד התרבותי אומר שמותר וצריך, ואתה יכול להגיב – אתה לא צריך לחכות שעה וחצי כדי למחוא כפיים. מותר לך לבקש שיר, מותר לך לנהל איזשהו דיאלוג יותר ישיר. וככל שאתה מטפח את זה, אתה יוצא עם חוויה קהילתית יותר.

ברמת הפנטזיה עם מי בארץ הייתם רוצים לעבוד בעתיד ?

פצצתי: הייתי שמח להפיק את מתי כספי או את שלמה גרוניך.

ג'ימבו: נראה לי שעם קובי אוז, ובעצם כל טיפקס, זו להקה שעושה הרבה שילובים וגם מתרחקת מתבניות. עכשיו בהופעות, הם מקרינים את המילים, כי קראתי שהם מתוסכלים מאיך שתפסו את המילים שלהם, אני מאוד מתחבר אליהם.

פדרו: האינטואיציה הראשונה שלי הייתה לעבוד גם עם אנשים שטובים עם מילים, גלעד כהנא, או שלומי שבן.

אבל במחשבה שניה, הרבה יותר מגניב לעבוד עם מישהו כמו אייל גולן, או עומר אדם. זה נראה לי הרבה יותר מעניין בגלל השוני. הייתי שמח לעשות דואט עם אייל גולן.

לסיום, מה אתם יכולים לספר על "תיכון מגשימים"?

ג'ימבו: "תיכון מגשימים" זו בעצם מחווה באמצעות ראפ לסרטי נעורים.

פדרו: אנחנו מספרים שם על ילד חדש שמגיע לתיכון ומסע ההתבגרות שלו – הוא מתחיל כילד לא מקובל ומסיים מקובל. מה שמיוחד כאן זה שהמאבקים החברתיים שלו מתנהלים באמצעות קרבות ראפ. זו בעצם מחווה לסרטי תיכון, שמשלבת המון אלמנטים מהמון סרטים, בייחוד ממה שמכנים "סרטים קלאסיים". הדבר היחיד שלא קלאסי זה שהספורט בתיכון מגשימים הוא לא כדורסל או פוטבול אלא ראפ, ובמהלך ההצגה התלמידים עושים באטלים של ראפ.

ג'ימבו: היום עשינו את החזרה החמישית או השישית. יש לנו בקאסט שבעה שחקנים ושלושה נגנים, ולפי התוכניות "תיכון מגשימים" יעלה ביולי.
 

בהכנת הכתבה השתתף ליאם בן דוד

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg