תיאטרונטו 2016: מבוסס על סיפור אמיתי ומוכר
חיפוש עצמי תמידי אפיין את פסטיבל תיאטרונטו 2016. סיפורי החיים האמתיים ברובם, שצומצמו להצגות יחיד מאתגרות, נגעו בקשת רחבה של סוגיות חברתיות באמצעות משחק משובח, אך בלי הפתעות
לדניאלה מיכאלי, סמדר יערון ויפתח קליין, שופטי פסטיבל תיאטרונטו ה-26 להצגות יחיד (ניהול אמנותי: יעקב אגמון) שנחתם ביום רביעי, היו בחירות לא צפויות לזוכות: בפרס המשחק הטוב ביותר על שם נסים עזיקרי זכתה סנאית בן געש על הצגתה "עדות מהזמן שאחרי" והציון לשבח ניתן לרחיק חאג' יחיא-סלימאן, המבצעת של "סיפור שטרם נולד".עוד כותרות ב-nrg:
• דיווח: הזמר פרינס מת מאיידס
• צפו: הילד האוטיסט מרגש את האינטרנט
• ביונסה מראה לכולם איך צריך לעשות את זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלה החלטות מעניינות בתוך שנה שלא ממש הפתיעה אלא נעה במעגלים אינסופיים של ניסוי וטעייה. השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, עשו עבודה מסורה. קשת רחבה של נושאים הובאה לבמה והעיסוק בהם נגע – לא תמיד בצורה מושלמת - בסוגיות חברתיות מהותיות. לא היו הצגות גרועות. הבעיה היא שיש פער בין הצגה טובה להצגה טובה מאוד שכוונות טובות לא יוכלו להסוות.הפורמט המונודרמטי הוא אתגר אדיר לכל אמן שמצמצם את מרכיבי הבמה למינימום. במשך שעה פלוס-מינוס נדרש הצופה הממוצע להתחבר לאדם אחד ולסיפור אחד שלרוב יישא אופי אישי כלשהו. מה טוב אם על הדרך תימצא אמירה אמנותית מגובשת. החיבור הזה קרה בתשע ההצגות שבהן צפיתי בשלושה ערבים דחוסים באולמותיה הצפופים של יפו העתיקה, אבל קשה למצוא מה הסתתר מעבר לו.
"עדות מהזמן שאחרי" היא התמודדות סימבולית עם היתמות והאלמנות. סנאית בן געש, יוצרת אלמונית שהצגתה אמנם מקורית וראויה אבל לא בהכרח הראשונה שמועמדת לזכייה, היא בוגרת מסלול שחקן-יוצר-חוקר באוניברסיטת תל אביב שככותבת, כבמאית וכמבצעת שאביה נפל בינקותה מתחקה אחר תחושותיהם של אנשים שהמלחמה השפיעה על תפקודם – הן בחוסר אבהי או זוגי והן בהלם קרב.
השורשים שמהם נובעת יצירתה הם אכן הטרגדיה האישית שלה, אך מהם היא יוצאת לכיוונים אחרים – חקר פסיכולוגי-אנתרופולוגי של עדויות שנמסרות על ידי שני דוברים (הן צולמו ונערכו על ידי ערן אלחליבי) שחווים את השפעת הפוסט טראומה על עצמם (במקרה של דובי שטרן, הלום קרב מאז מלחמת יום הכיפורים) או על יקיריהם (במקרה של שרית ונטורה, שבעלה לחם בחיל השריון).
הסצנות שהיא מעלה – בדמות מורה דידקטית/תלמידה יתומה/אלמנה או כמי שמתכתבת עם הקטעים המוקרנים ומספרת בעקיפין על אובדנה שלה – נוגעות בעצבים הרוטטים של החיים כאן. מסע מרשים ונוגע.
בדומה לבן געש, השחקן איתי נחמיאס התייתם מאביו שנפל בששת הימים בגיל תשעה חודשים. ההרצאה שלו בערב יום הזיכרון בקיבוץ הולדתו – שהיא בעצם המסגרת להצגת "איך עושה אבא?" שכתב עם הבמאי שלו רפי שרגאי – עוסקת בשני מישורים שבהם נע האובדן הפרטי שלו: ההתמודדות כילד עם מיתוס הגבורה וההתבוננות על הבעייתיות של אתוס ההנצחה הכל ישראלי.
גם כסאטירה על תרבות השכול שהטקסים למיניהם מקעקעים (המספר-מבצע קורא תיגר על כולם: קריאת היזכור, הנחת הזרים, הצפירה, שירי התוגה, הטרמינולוגיה והמימיקה של המוות) וגם כסיפור על אובדן אישי של בן שלא הכיר את אביו ל"איך עושה אבא?" יש פחות מדי להציע. מן הבחינה הראשונה העבודה יכלה לנשוך יותר, להציע מודל חדש של הנצחה ולא להסתפק בקיים. מהבחינה השנייה טוב היה אם הגילוי שמבליח בתום ההצגה היה מגיע קודם לכן כנקודת המפנה בעלילה.
הצגות רבות שעוסקות באונס מדגישות סיפור שקדם למעשה ושמות את הקורבן בצד. הייחוד של "סיפור שטרם נולד" (הפקת תיאטרון פרינג' נצרת) הוא בהדגשה הבלעדית של הנאנסת, אולי מתוך הבנה שהצורך לשמוע את "הצד השני" – דמות האנס - נובע לעתים מטעמים סנסציוניים.
רחיק חאג' יחיא-סלימאן מביאה לבמה סיפור של אישה ערבייה שנפגעה מינית בצעירותה ושתקה במשך שנים. היא משחקת מהבטן, משילה מעליה בהופעה עוצמתית קליפות של טראומה. הישאם סלימאן ביים ברגישות. נרדין סרוג'י עיצבה נדנדה שמסמלת את כבלי ההסתרה, התום והמעוף.
לרגע אפשר לטעות ולחשוב ש"תומא – משחק מזל" הוא מופע סטנדאפ. גלגל המסתובב עם סמל הקומוניזם, קופסאות מתנה צבעוניות, פנסים עם כיתובי LAUGH ו-APPLAUSE שמוארים בזמן המתאים, תוף שנשמע בפאנץ' ומחזאית-שחקנית שנכנסת לבמה משל הייתה מנחה בערוץ הקניות.
תמרה קליינגון בחרה לספר את סיפור ילדותה בצל אמה פגועת הנפש בברית המועצות באופן שיסווה ממבט ראשון את המורכבות שלו. חבריה מאנסמבל ציפורלה (אפרת אביב, תומר נהיר פטלוק וגל פרידמן שגם ניהל אמנותית; דאנה איבגי ייעצה) יחד עם בת-אל פאפורה יצרו הצגה קלילה למדי, שהמבנה שלה לא מעיד על התוכן.
קליינגון מבטאת בחיוניות שיא את הפער שבין רצוי למצוי בחייה ואת החלומות שהתנפצו על קרקע המציאות. היא מתארת בלי הרבה סנטימנטים חווית שבהן היא נאלצה להיות המבוגר האחראי ואותו גלגל מזל התהפך. המבנה של הערב מעניק לקהל אפשרות לבחור את סדר האפיזודות, כשהיא מנווטת ביניהן במלוא התזזית, רוקדת ומתפרעת.
מצער שההצגה לא באמת אומרת משהו על אמה של היוצרת, אלא נשארת בגדר קומדיה עם לא מעט רגעי קסם. הבחירה בשעשוע על פני הדרמה מפחיתה מעוצמתם של החלקים היותר קהים בעברה, וחבל.
במרכז "מחר ניסע ללונה פארק" ניצבת אם יחידנית צעירה לשני ילדים קטנים. הדמות הזו מציגה את הקושי לג'נגל בין הטרדות של חייה (קריירה, הלירה שמוחלפת בשקל, בעל הבית) לרצון להיות "האם המושלמת", אחת שתמיד תאמר אמת לילדיה. אילנה ברנשטיין כתבה גילוי נפש נשי בשפה תיאורית מתגלגלת ובמידה נכונה ואף מוחלטת של כנות.
הסיבה ש"מחר ניסע" כל כך מוצלחת הוא המשחק הנהדר של שיר אברמוב. לא כל יום פוגשים שחקנית בראשית דרכה שבאמת משכנעת, בטוחה בעצמה, שובת לב. כולה טמפרמנט והיא מכילה במשחקה את כל הרגשות הנדרשים. נעה וגנר ביימה ביד מכוונת ועיצבה עם שחר אור מעגל צעצועים שעוטף את אברמוב. התוצאה – יופי של הצגה.
בקובץ הסיפורים "לא רחוק ממרכז העיר" (1987) מאת אורלי קסטל בלום מופיע "יומן", וידוי של אישה צעירה שנמצאת במערכת יחסים חולנית עם גבר מחוספס, בעל הכינוי "הקוף", שמתוודה בפניה על מעשה רצח. שני פערי מידע משמעותיים ולצדם הרבה ספק וכתיבה קסטל בלומית שנונה משמרים אלמנט מותח בכרוניקת האירועים העגומה. העיבוד שביימו איתי פלאוט ותמר גורן משתמש בטקסט ככתבו וכלשונו מבלי לחרוץ בו חריצים נוספים לכדי 35 דקות מהודקות שמעניקות חזות בימתית לתוכן האפל.
אלמה דישי, בוגרת סמינר הקיבוצים שזכתה להכרה בזכות "איש חשוב מאוד", מגישה את המונולוג המסתורי הזה באופן חשוף מאוד. מדובר ב-One Woman Show: הגיבורה שלה פשוטה על גבול הפשטנית, נטולת גינונים של דרמה קלסטרופובית, אך הולכת וצוברת עוצמה כשהיא לוקחת את השליטה לידיה. דישי מטלטלת ומשובחת, אבל חווית הצפייה נגרעת כי ההצגה נותרת בתחומי הספרות ולא זוכה למימוש בימתי שלם. לא היה ערך תיאטרלי מוסף מלבד הקריאה המודרכת ביצירה שיעשיר את המונודרמה.
סלים דאו חוזר לחוויות אינטימיות מעברו ב"סלים עליכום" בליווי נגן העוד חביב שחאדה. הוא חולק בפני הצופים את התגלמות הקריירה והחיים האישיים שלו והדבר נעשה בהרבה שמחה ואנרגיה. בין היתר משתלבים סיפוח הכפר שבו גר לתוך כרמיאל, מאפיינים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיחסים בין בני העמים. דאו, שחקן נשמה מהסוג שנדיר למצוא, מפצל לכל עבר את סיפורו, קופץ מפיסת מידע לפיסה אחרת, בלי נוכחות דרמטורגית ברורה.
בהתחלה ראיתי טעם לפגם בכך שדאו משתדל לא להרגיז אף אחד בעמדותיו על הכיבוש כשיש לו הזדמנות להתעסק בפוליטיקה לטובת האופי המחויך של המונולוג. מי שהתלווה אליי לצפייה טען ובצדק לגבי הטענה הזאת ולגבי הבעייתיות הדרמטורגית ש"סלים עליכום" לא מתיימרת להציג אג'נדה אלא פשוט להכניס אותנו לסלון ביתו של המספר.
אלהורות לפי ויקיפדיה היא "מצב בו בני זוג או יחידים בוחרים במודע שלא להיות הורים. בשונה מעקרות, הנכפית על האדם, אלהורות היא בחירה ולא כורח". "שני קווים" (כתיבה והפקה: נדב רוזיאביץ', בימוי: גלית צברי) מעמידה בלבה את חני, מורה בת 33 שנשואה מזה חמש שנים לאלקי ועדיין לא הרתה. המונודרמה מנמקת מדוע הדמות לא מעוניינת להביא ילדים לעולם ומסרבת לתביעה החברתית ממנה.
שירה נתן מגישה כתב הגנה מפורט בעד הבחירה באלהורות ובמשחק קולח ושנון מגלגלת בשטף את הטקסט הכתוב היטב של רוזיאביץ', שקצת דורך במקום. יחד עם זאת, "שני קווים" מצליחה לעורר מחשבה.
המחזה המתורגם היחיד השנה הוא "אני אשתי שלי" (I am my own wife במקור), זוכה הפוליצר לשנת 2004, מאת דאג רייט, המבוסס על פגישותיו עם הטרנסג'נדרית הגרמנייה שארלוט וון מאהלסדורף, שסיפרה לו על המאבק שניהלה בנאצים ובשטאזי. המונודרמה מלהטטת בין דמותה החידתית של שארלוט לתיאור האווירה המגדרית, הפוליטית והאישית של הדוברת במהלך מלחמת העולם השנייה ותקופת השלטון הקומוניסטי.
אלה ניקוליבסקי ביימה בחוכמה את עזרא דגן שמצוין בתפקיד שלא יהיה מוגזם לומר שהוא הטוב ביותר שלו בכל היסטוריית משחקו. דגן אצילי כשהוא שארלוט, סקרן בדמותו של רייט ובתווך מכניס לתמונה, בשינוי מהיר מאוד של קול וחיתוך דיבור, את קולות החוקרים, העיתונאים והגברים בחייה. עיצוב תפאורת הנרות והתלבושות (רוני וילוז'ני) והמוזיקה (נמרוד דגן, הבן של, שחקן בעצמו) הלמו את ההווי המתוק שניקוליבסקי רקמה למופע כולו. תענוג אינטלקטואלי.
אקו"ם