הדג נחש לילדים: יאיא כהן אהרונוב הכבש ה-17
מאז שהפך לאב, יאיא כהן אהרונוב מ"הדג נחש" לא מצא אלבום עכשווי לילדים שגם הוא יוכל להתחבר אליו, אז הוא החליט ליצור אותו עם אחיו הגדול רן. שיתוף פעולה עם אמנים כמו אברהם טל, קרולינה ומוקי הוליד את הדיסק "ילדי בית העץ". "רצינו ליצור חוויה משפחתית תוך תפיסה של ילדים כיצורים אינטליגנטיים"
כשילדים והורים התחילו לזהות בפארק את יאיא (יאיר) כהן אהרונוב, לא כבסיסט של להקת "הדג נחש" אלא כמי שמופיע ביוטיוב בשירי פרויקט "ילדי בית העץ", הוא הרגיש שמשהו השתנה. לעומתו, אחיו רן, הגדול ממנו בעשור, כבר רגיל לשחות בבריכה של הקטנים מתוקף מקצועו כאיש חינוך לגיל הרך - תגובות של זאטוטים לא חדשות לו. מה שכן חדש לו, הוא שיתוף הפעולה עם אחיו המוזיקאי.
עוד כותרות ב-nrg:
• דיווח: הזמר פרינס מת מאיידס
• צפו: הילד האוטיסט מרגש את האינטרנט
• ביונסה מראה לכולם איך צריך לעשות את זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי שנים רבות שבהן הקריירות שלהם לא נפגשו, זו הפעם הראשונה שהשניים משתפים פעולה ועושים זאת בגדול ב"ילדי בית העץ", פרויקט רב־תחומי בן ארבע צלעות, שכולל ספר, דיסק, מופע והצגה.
למה חיכיתם כל כך הרבה זמן כדי לעבוד ביחד?
"עולם שירי הילדים לא היה התחום שלי. רן תמיד היה הדמות החינוכית, זה שלימד בגנים, שהבין ילדים", מסביר יאיא. "פתאום אחרי שהפכתי לאבא, לפני שבע שנים, נחשפתי לעולם הזה של איך להתנהל מול ילדים קטנים ולהיכנס לראש שלהם. נחשפתי גם למוזיקה שהם שומעים וראיתי איתם סרטים והצגות. במהלך הזמן הכרתי אלבומים לילדים. כמו של אריק איינשטיין והכבש השישה־עשר, אבל עדיין היה חסר לי איזה אלבום עם מוזיקה של היום, שאוכל להשמיע אותו לבנות שלי ושגם אני איהנה ממנו. רציתי אלבום שיכיל את המוזיקאים והסגנונות שאני אוהב, כזה שגם אני הייתי קונה בעצמי. כשהבת הגדולה שלי הייתה בת שנתיים והתחילה לאהוב מוזיקה, דיברתי עם רן על זה שאין כזה אלבום ומפה לשם זה התגלגל, ואמרנו, יאללה בוא נעשה בעצמנו".
"היינו אז בחופשה", ממשיך רן, "ואחרי ששמעתי את ההצעה של יאיא, אמרתי ישר 'כן', כי חשבתי שזה יהיה מעולה לעשות משהו ביחד. לפני האלבום הזה לא כתבתי שירים. אולי אחד או שניים. עכשיו הרגשתי שנפתחה ההזדמנות לעבור גם על שירים וגם עם יאיא, וזה נראה לי כיף גדול".
מה היה תהליך העבודה?
"התחלתי לכתוב שירים ולשלוח ליאיא כאלו שמותאמים למוזיקה - עם חריזה וקצב. כשהוא התחיל לעבוד עליהם היה צריך מדי פעם לשנות ולתקן. קרה לפעמים שעבדתי המון זמן על שיר עד שהייתי מרוצה ממנו, אבל בגלל שהמוזיקה לא תמיד ישבה מדויק, הייתי צריך לשנות".
האחים לקחו את הפרויקט ברצינות רבה. "לא אמרנו, 'יאללה, בוא נעשה דיסק קליט וטיפשי שיתפוס'", אומר יאיא. "חשבנו על כל דבר ודבר: אולי צריך לשנות את המילה הזאת, אולי את הלחן, אולי התחושה לא מספיק עוברת. כשהתחלנו כבר לעבוד עם האמנים, כל שיר קיבל את ההתייחסות שלו".
"אני זוכר את הגיטריסט המדהים גיא מזיג", מוסיף רן, "שהגיע לפה עם שבע גיטרות כדי להתאים בדיוק כל גיטרה לכל שיר. כולם, הזמרים והנגנים, הבינו שיש פה אחריות ולא באו לחפף".יאיא: "היו שירים שהקלטנו כמה פעמים עד שהרגשנו שהם יושבים נכון. רצינו לעשות משהו מכובד, תוך תפיסה של ילדים כיצורים אינטליגנטיים. מצד שני, הייתה גם התייחסות אל ההורים, בכוונה ליצור חוויה משפחתית, שבה ההורים מתחברים לדיסק ולילד הפנימי שבהם. מבחינתי זה היה מעבר ל'לעשות אלבום טוב', הייתה איזו הרגשה של שליחות. אתה רוצה שזה יהיה מדויק, שכל תפקיד יהיה נכון, שזה לא יהיה סתם".
יאיא, אספתם שורה נכבדה של אמנים לדיסק, ביניהם אברהם טל, קרולינה ומוקי. איך התרחש התהליך הזה?
"בגדול, הרגשנו שהחוליה המקשרת בדיסק היא הגרוב. רצינו אלבום קצבי מאוד, אז בחרנו אמנים ששייכים למשפחת הגרוב, שיש להם זיקה לדבר הזה, ומן הסתם הם גם חברים. על כל שיר היה לנו דיון מי הכי מתאים לבצע אותו, וככה בנינו את הפסיפס של הקולות באלבום. 'הדג נחש' זו הלהקה שלי אז זה די טבעי שהם יתחברו לפרויקט, וגם קרולינה היא חברה. עם מוקי עבדתי באותה תקופה על השיר 'ילד של אבא', ועם אברהם טל אני מקושר מאוד מהעבודה על הבמות. לרעות יהודאי (ששרה את 'הכול דבש') הפקתי את אלבום הבכורה, ולאיילה אינגדשט אני מפיק עכשיו אלבום. שתיהן מוכשרות מאוד והתאימו לנו בדיוק לפרויקט".
איך האמנים התייחסו לכל הרעיון?
"גם הם הרגישו שצריך לעשות דבר כזה. כמעט כולם הורים, ולכן הם נורא התחברו לעניין. תוך כדי עבודה כל אחד מהם הכניס את ההתייחסות האישית שלו - אם זה במילים, אם זה בהגשה, אם ברעיונות. היה נורא כיף".
המפגש הממשי הראשוני בין האמנים שנטלו חלק בפרויקט התרחש בהשקה לדיסק, שנערכה לעיתונאים ב"זאפה" לפני מספר חודשים, "ואז פתאום כולם ישבו ביחד מאחורי הקלעים והיה נורא נחמד", אומר יאיא. "באותה הופעה הגיעו גם הילדים של האמנים ושל העיתונאים", מוסיף רן, "ואז הרגשנו פעם ראשונה איך ילדים מגיבים, וזה היה מאוד מרגש. מאז קיבלנו מלא סרטונים של ילדים ששרים ורוקדים את השירים".
מלבד שני שירים שהאחים כתבו ביחד, חלוקת התפקידים בדיסק די ברורה - רן כתב את המילים, יאיא הלחין. אני שואל את יאיא מדוע לא כתב יותר, הרי תחום זה אינו זר לו, ויעידו על כך שני תקליטי הסולו שלו. "אני לא יודע לכתוב לילדים, וזה גם לא תחום שחשבתי להתעסק בו", הוא עונה. "רן מאוד טוב בזה, הוא יודע להעביר דברים בלי להאכיל בכפית. לניסיון שלו בעבודה עם ילדים יש משקל".
ובכל זאת כתבת איתו שני שירים.
"כן, אחרי שהוא דחף אותי. את השיר 'יום אחד' התחלתי לכתוב על החוויה שלי כילד: מה רציתי להיות כשאהיה גדול. פתאום תוך כדי כתיבה גיליתי שאני חי את החלום - להיות בלהקה ולהופיע בעולם. התחלתי עם השיר ורן עזר לי להמשיך. הרעיון לשיר השני, 'למה זה ככה?' נולד אחרי שמצאתי את עצמי כהורה בבית עם ילדים ששואלים שאלות שבאמת לא ידעתי איך לענות עליהן. ישבתי עם רן, כתבנו כל מיני שאלות של ילדים, ומזה יצא השיר".
אחרי שהלחנת את הלהיט של מוקי "ילד של אבא", הפרויקט הזה הוא מעין המשך למגמה של עיסוק בחומרים לילדים?
"כשעשינו את 'ילד של אבא', אף אחד לא דמיין מה יקרה איתו. הפרויקט קרה די במקביל עם העבודה על השיר של מוקי. כשהדיסק של 'ילדי בית העץ' יצא, פתאום קיבלנו סרטונים של ילדים ששרים את השירים עם ההורים. משפחות שלמות מגיעות לראות את האמנים שבדיסק, שמופיעים בימי שישי בצהריים. גם בשיר 'ילד של אבא', ההורים התחברו מהמקום שלהם, והילדים מהמקום שלהם. מבחינתי 'ילדי בית העץ' המשיך את המגמה הזאת של ה'ביחדנס'".
"זה משהו שגם מאפיין את התקופה", מוסיף רן. "אנחנו, למשל, לא יכולנו לדמיין את עצמנו הולכים עם ההורים להופעות. המוזיקה שהם אהבו הייתה שונה לגמרי ממה שאנחנו אהבנו. רצינית יותר, ארכאית יותר. המוזיקה שאנחנו שמענו הייתה חלק מהמרד שלנו בהורים. היום זה שונה. אנחנו הולכים עם הילדים להופעות. קרה משהו בקשר בין הדורות, לחיוב וגם לשלילה. השינוי לשלילה הוא למשל בקטע של הסמכות ההורית. אבל דווקא במקרה הזה שבאים כולם להופעה, יש משהו מאוד מחבר שעושה טוב למשפחתיות".
רן, בדיסק יש שיר שנקרא "ילד לא רגיל" שהוא בעצם סיפורו של אחד מבניך. איך הוא נכתב?
"יש לי שלושה ילדים. בת גדולה בת 19, ושני בנים צעירים יותר, אביב וניב, שעליהם מדבר השיר. אחרי תקופה שלא כל כך הצלחתי לכתוב, יאיא חיבר אותי לדן תורן. ישבנו כמה פעמים לסשנים של כתיבה, הוא ניסה להוציא ממני את הדברים האמיתיים, ואז עלה הנושא של ניב, שהוא ילד אוטיסט. כשהתחלתי לכתוב עליו ניסיתי לעשות את זה מנקודת המבט של אביב, אחיו הגדול. בעצם את ניב הבאנו בגלל שאביב נורא לחץ, הוא רצה כבר אח קטן. אביב היה בן עשר כשניב נולד. ובאמת, יש בחיבור ביניהם רגעים כיפיים, כי אביב מאוד אוהב אותו, והם אחים מדהימים. אבל זה גם קשה, כי יש דברים שצריך לחזור עליהם שוב ושוב, עד שהם נקלטים. למשל, לקח המון זמן עד שניב קרא לאביב בשמו, ועד שהתייחס אליו. חלק מהדברים נכנסו לשיר".
למה קראת לילד בשיר איתי, ולא ניב?
"כי הרגשתי שצריך איזה ריחוק. אמנם מרגע שניב אובחן כאוטיסט, אשתי ואני מדברים על זה באופן חופשי, זה חלק מההתמודדות שלנו. מצד שני, אני רוצה להשאיר לו את הפרטיות שלו. השיר הביא להמון תגובות של ילדים אוטיסטים או הורים של ילדים כאלה, והיו גם תגובות של ילדים רגילים שהם מיוחדים, יוצאי דופן. בעקבות השיר נוצר איזה שיח, וזה מאוד משמח אותי".
לרן (48) ויאיא (38) אחות ואח נוספים: עדילה הבכורה (50) ונרי (45). בילדותם התגוררה המשפחה בשכונת ניות הירושלמית, סמוך לעמק המצלבה. האב, בן העדה הפרסית, עבד כמנהל מחלקת טקסים בעירייה, והאם, הולנדית במקור, כעובדת סוציאלית. בבית הספר היסודי למדו רן ויאיא, בהפרש של עשר שנים, ברחביה, ובתיכון יאיא כבר היה באקדמיה למוזיקה ורן ברנה קסן.
ההורים אהבו מוזיקה, הם מספרים, והאמא ניגנה קצת בפסנתר, אבל לא משם הם ינקו את היסודות האמנותיים שלהם. "הסיפור של יצירתיות כתפיסה והחופש ליצור זכו להרבה תמיכה מההורים", אומר רן. "זה לא היה בית שכיוון להיות עורכי דין או רופאים, אלא מקום שרצה לתת לכל אחד לממש את עצמו. אמא שלי חשבה בכלל שאני אהיה ממציא. גם בין ההורים, כל אחד נתן לשני את המרחב הזה. אמא עסקה בעניינים קצת רוחניים, ואבא היה אדם מאוד קוגנטיבי. הם היו ניגודים משלימים".
יאיא: "כשהייתי ילד, מישהו כנראה אמר לאמא שלי שיש לי כישרון, ובעידודה כבר מגיל ארבע התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר. היא הייתה אומרת 'תתאמן, קח כמה חודשים ותשקיע בזה, ואם לא תרצה - אני לא אגיד כלום ובאמת התאהבתי בזה והמשכתי הלאה".
אף שרן לא מנגן כיום, בצעירותו היה חבר בלהקת "חולירע", ופרט שם על גיטרת בס. מה גרם לו לנטוש את המוזיקה? "אני לא כישרוני כמו יאיא", הוא צוחק. "יש לי יותר הבנה מוזיקלית מאשר יכולת לנגן".
ומה לגבי שירה? את השיר האחרון בדיסק, "גדול מדי", על אדם שלא הספיק לממש את החלום שלו, דקלמת ולא שרת. למה?
"אני גם לא יודע לשיר כל כך טוב, אולי בדיסק הבא, אם יאיא ייתן לי (צוחקים). כל אחד והתפקיד שלו בחיים".
זה שיר עצוב, לא?
"אם מדברים על מימושים של חלום, אז אני מימשתי את החלום כשבניתי לבת שלי אצלנו בית על העץ. בהצגה שתעלה בקרוב, יש על הבמה בית על עץ, וחשבנו שסוף כל סוף יהיה לנו בית כזה משלנו".
מפתיע שעשיתם כזה פרויקט למרות שבילדותכם לא זכיתם לבית על עץ משלכם.
"העץ שלנו בגינה היה קטן וחולה, הוא לא התאים. ירושלים רק התחילה להתפתח, העצים לא היו כל כך גבוהים. אז בית על עץ לא היה לנו, אבל היו הרבה מאוד דברים אחרים שחווינו. בפנטזיה תמיד היה לנו בית כזה".
מה כל כך הלהיב אתכם בבית על עץ? היה לכם איזה מודל?
"היו רובינזון קרוזו ומשפחת רובינזון השווייצרית וטרזן, דמויות כאלה שהיו להם בתים על עץ, והייתה בזה איזו עוצמה של מקום שהוא מנותק, גבוה ולמעלה".
בשיר הפותח בדיסק, הפזמון הוא "אנחנו ילדי בית העץ". למי הכוונה ב"אנחנו"?
"הרעיון הוא גם על החבורה הספציפית בספר ובדיסק, אבל גם על 'אנחנו' כחברה, כקבוצה, כמי שהיה בתוך 'חבורה'. את החבורה שבדיסק המצאנו, אבל היא מבטאת הרבה דברים שהיינו רוצים, או שהכרנו או שהתחברנו אליהם".
אחת מצלעות הפרויקט היא כאמור הספר "ילדי בית העץ" (הוצאת התו השמיני), שכתב רן. הספר מגולל את עלילותיה של חבורת ילדים, שיש להם בית על עץ בחורשה, ויום אחד הם מגלים שהעירייה מתכוונת לסלול כביש לשכונה החדשה בעיר, ולהרוס לשם כך את החורשה ואת בית העץ שבתוכו. החבורה מטכסת עצה כדי לבטל את הגזירה, ומארגנת מופע מחאה.
הרעיון בספר הוא שמירה על איכות הסביבה, או שהתכוונת למשהו נרחב יותר?
"בעיניי, הספר הוא לא על איכות הסביבה, זו הייתה רק התוספת הדידקטית. יותר התכוונתי לשים בו דגש על האחריות שלנו לסביבה ולחברה שבה אנו חיים. במסגרת עבודתי עם ילדי גנים אני מעוניין שילדים יהיו פעילים בתוך הגן שלהם, שיהיו אחראים עליו, שיהיה להם אכפת ממנו, כמו שהייתי רוצה שהילדים בסיפור יהיו אחראים על העולם שלהם - פיזית וחברתית. זה מבחינת החלק החינוכי, החלק האחר מדבר על חלומות, עולמות פנימיים, עולמות רגשיים, חברויות ועוד כל מיני דברים שמעניינים ילדים".
ומה יהיה בהצגה?
"סיפור המסגרת בהצגה יהיה על הילדים שעומדים לכרות להם את החורשה ליד הבית, ובתוכו כל מה שקורה עם חבורת ילדים ועוד עניינים שמתכתבים עם הדיסק והספר. למשל עולים בהצגה גם מערכות יחסים עם ההורים ועם האחים, נושא הגירושין, החיבור של הילדים לתוך החבורה ומה כל ילד מביא לתוכה".
הספר מסתיים בצורה אופטימית. אילו היית כותב אותו למבוגרים, איך הוא היה נגמר לדעתך?
"אני מבוגר ילדותי קצת. אני צריך הפי־אנדים. שנינו טיפוסים אופטימיים. זה מה שמניע אותנו בעולם. אני מניח שגם ספר למבוגרים הייתי מסיים ככה. קשה לי עם סרטים שנגמרים רע. זה לא עושה לי את זה".
רן מגדיר את עצמו איש חינוך וסופר. מאחוריו רקורד נרחב של עשייה חינוכית: הוא היה בעברו גנן בגן ילדים, הקים כמה גנים, ניהל את הפנימייה בשדה־בוקר וייסד את בית הספר הפתוח הסביבתי קס"ם. בעשר השנים האחרונות הוא עוסק בהדרכה ובהכשרה חינוכית בארץ ובחו"ל, מלווה את משרד החינוך לתהליכי שינוי בגיל הרך ומנהל את תחום הגיל הרך במכון לחינוך דמוקרטי. "אם מדברים על הזמן שאני משקיע בכל דבר, אז ברור שאני הרבה יותר איש חינוך. אבל מבחינת הלב אני חצוי. אני ממשיך כל הזמן לכתוב".
אתה מרגיש שלעיסוק החינוכי שלך יש השפעה על כתיבתך בכלל ועל הפרויקט הנוכחי בפרט?
"לגמרי. גם בספר הראשון שלי שיצא ב־97', 'לא רוצה חיתול', הכנסתי את תפיסת העולם שלי, שצריך לתת לילדים לגדול לפי הקצב שלהם ולראות את הייחודיות שיש בכל אחד מהם. וגם בספר הקודם שלי 'הנקה ופיט', אפשר לראות את התפיסה שלי. אני עובד עם כל המגזרים: דתיים, חרדים, ערבים, ומרגיש שזו השליחות שלי, לייצר חברה מדברת, שרואה ולומדת זו מזו. התפיסה הזאת מחלחלת גם ליצירה שלי".
הדיסק של פרויקט "ילדי בית העץ" יצא בספטמבר, הספר ראה אור באמצע מרץ, ההצגה עלתה החודש והמופע צפוי לעלות בקיץ. אני שואל את האחים האם תכננו כבר מההתחלה שהפרויקט הזה יהיה כה רחב. "כל הזמן ידענו שזה צריך להיות פרויקט רב תחומי", אומר יאיא. "די בהתחלה דיברנו על ספר ועל דיסק. אותי זה מדליק כי אני בא מעולם המוזיקה, שבו אתה עובד על השירים ויש הופעות. הכול מאוד ברור ואין יותר מדי מסביב".
אז זה פשוט התגלגל לשם?
רן: "מצד אחד זה התגלגל, מצד שני זה נבנה במחשבות שלנו די מהר. הדיסק הוא מין חיבור בין שני העולמות שלנו. במקביל התחלתי לעבוד על ההצגה של הספר הקודם שלי 'הנקה ופיט', ולמדתי את עולם התיאטרון. הבנתי שזה עולם חדש שמוסיף רובד שלם שלא היה קודם. היה לי ברור שאם ייצא דיסק טוב, צריכים לעשות מופע והצגה".
בין רצועות השירים יש קטעי מעבר של שיחות בין ילדים על כל מיני דברים שמעניינים אותם. מאיפה הרעיון?
יאיא: "אחרי שסיימנו את השירים של הדיסק, הקשבתי להם ואמרתי, אנחנו צריכים פה עוד איזה תוכן שיעורר עניין. חשבנו ביחד מה אפשר לעשות, ואמרנו שאולי כדאי להקליט כמה ילדים שידברו על נושאים שמעניינים ילדים. הבאנו ארבעה ילדים לאולפן, שניים מהם פגשתי מאחורי הקלעים בהופעה של 'הדג נחש' עם אברהם טל וקלטתי שהם ילדים מדליקים, ורן הביא עוד ילדים שהוא הכיר. באולפן, רן ראיין אותם כמו ב'מסיבת גן' על כל מיני דברים, כמו פחדים, סודות של הורים וכאלה. זה היה נורא יפה, כי הרבה פעמים הם הזכירו דברים שכתבנו עליהם בשירים בלי שהם שמעו אותם - ופתאום הכול התחבר. בסוף ערכנו מתוך זה את הקטעים שהתאימו".
מה אתם מצפים שיקרה הלאה עם הפרויקט הזה?
"מה שכיף בפרויקט הוא שאתה לא יודע מה יקרה איתו. כל פעם עולה איזו זווית שלא חשבת עליה. קורים דברים וזה מתגלגל. אנחנו שמים לב שהרבה הורים נדלקים על הדיסק וממליצים עליו מפה לאוזן וגם בפייסבוק. הופכים למיסיונרים של הפרויקט. אנחנו שומעים שאנשים מגיעים לחנויות ומבקשים לקנות אותו. זה משמח במיוחד בתקופה הזאת, שפחות קונים דיסקים. בהקשר הזה צריך לומר מילה טובה ליובל ניסנבאום מ'התו השמיני' שהבין את הפוטנציאל מההתחלה והשקיע בפרויקט. אנחנו יודעים שזה לא דבר מובן מאליו. לא כל חברה רצתה לקחת את הסיכון הזה".
רן, השארת לספר סוף פתוח. אתה מתכוון להמשיך לספר נוסף?
"אני משאיר אופציות להמשך. בוא נראה איך יגיבו אליו. לא סגרתי את הפתח וגם לא החלטנו. אם יאהבו את החבורה הזאת, נראה לי שיצטרכו להיפגש איתם פעם נוספת. צפו להפתעות".
אקו"ם