אהובה עוזרי: בחלומות אני שרה בקול הקודם שלי
היא התחילה כילדה מקוננת בבתי אבלים לפני שהופיעה בחפלות, פרצה לתודעה ולימדה את זוהר ארגוב. על אף מחלת הסרטן שנטלה ממנה את מיתרי הקול, אהובה עוזרי לא מפסיקה להופיע, לנגן ולכתוב מוזיקה, ובעיקר לזכות באהבת הקהל. "המוזיקה החדשה לא מדברת אליי. המוזיקה צריכה להגיע מהתרבות, מהבית"
על שולחן הסלון של אהובה עוזרי, בביתה הצנוע בשכונת נווה צדק בתל אביב, מונח אחר כבוד הבולבול טרנג, כלי הפריטה ההודי. בגיל 15 היא פגשה במתופף של מאסטר המוזיקה ההודי ראווי שנקר, וזה לימד אותה לנגן על הכלי הייחודי.
עוד כותרות ב-nrg:
• אחרי בר ודור: מוכנים לאון רפאלי?
• נפל בצוק איתן, וכעת עולמו הפנימי נחשף
• משחק הכס: הרגע שחיכינו לו 5 עונות הגיע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז, במומחיות אמיתית, היא מנגנת בו בהקלטות ובהופעות. גם היום היא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר, ומתאמנת במשך כמה שעות, לא מוותרת. "התאהבתי בכלי הזה, בצליל שלו יש נשמה", היא מסבירה. "במובן מסוים הוא הקול שלי. הקהל מגיב אליו בצורה מאוד מיוחדת, את צריכה לראות בהופעות. הוא גורם לאנשים לבכות, זה משגע אותם".
מאז שעברה ניתוח להסרת מיתרי הקול, בעקבות מחלת הסרטן שהתגלתה אצלה בשנת 2000, אהובה עוזרי, מחלוצות הזמר המזרחי בארץ, כמעט פסקה מלשיר. היא מדברת בלחישה, בקול נמוך וצרוד, וענק צבעוני ענוד לצווארה ומכסה על החור שנפער בו. בכל פעם שהיא רוצה לדבר היא מניחה עליו אצבע. בשנה האחרונה עברה חמישה ניתוחים. האחרון שבהם לא עלה יפה, ומאז היא מתקשה גם לבלוע, ומשקלה ירד. למרות כל אלו, אהובה עוזרי אופטימית, חייכנית, מפזרת בדיחות כשרק אפשר. "חוש הומור הוא משהו חשוב אצלי", היא אומרת. "תמיד הייתי בדחנית. צריך להסתכל על העולם בעין טובה. אני לא יודעת מה זה עצב, אף על פי שתופסים אותי כעצובה בגלל מה שקרה. אדם שיבוא לפה ויגיד לי כואב לי וכואב לי אני אגיד לו שילך מפה, אין לי סבלנות", היא צוחקת.
גם בגיל 68, כשמאחוריה עשייה מוזיקלית של למעלה מארבעים שנה כזמרת, פזמונאית, מלחינה ומעבדת שהוציאה 15 אלבומים, היא לא מפסיקה לעבוד. בימים אלו היא עובדת על מופע משותף עם הזמר דקלון ועל פס־קול לסרט "ישמח חתני" שיֵצא לאקרנים בהמשך השנה, ואלבום חדש משיריה, שאותו ישירו אמני הבית שלה, עומד לצאת לחנויות. בחודש שעבר היא זכתה בפרס מפעל חיים של אקו"ם. "זו הרגשה נפלאה", היא אומרת על הזכייה. "בשבילי זו חותמת להמשך. בגיל שלי אומרים שלא טוב לקבל את הפרס, כי הוא כאילו מסכם את החיים של האדם. אבל זה לא נכון, ההכרה הזו רק נותנת לי כוח להמשיך".
אהובה עוזרי נולדה בשכונת כרם התימנים בתל אביב, בת זקונים למשפחה דתית לאחר שבעה אחים ואחיות. "כרם התימנים זו שכונה שלא תמצאי בשום מקום בארץ, שכונה מלאה בילדים ובשמחה", היא מספרת בגעגוע. "אני גדלתי בבית דתי מאוד. הנה אבא", היא מצביעה על תמונה התלויה בקיר שמולנו, ציור של איש מזוקן והדור פנים, "הוא היה רב גדול במצרים, ואחרי שעלה לארץ כיהן כאן כדיין. אבא נפטר כשהייתי בת ארבע, אבל אני זוכרת אותו. הוא היה גבוה, עם עיניים כחולות. עד היום אומרים לי שאבא שלי היה היפה של השכונה. כשהוא היה מרכיב אותי על הכתפיים הייתי הכי גבוהה, ראיתי את כל העולם. בתעודת הלידה אני אביבה, לא אהובה. הייתי הכי קטנה, ואבא קרא לי אהובה. כששאלו אותי איזה שם אני רוצה שיופיע בתעודת זהות אמרתי שאני רוצה להמשיך עם אהובה, כי כך אבא קרא לי. וזה גם שם יפה".
אִמה של עוזרי עלתה ארצה מאתיופיה, אך גם היא ממוצא תימני. "אמא שלי הייתה אישה מיוחדת במינה, אישה חכמה שידעה שבע שפות. באתיופיה היא ומשפחתה היו תחת שלטון איטלקי, ובגלל זה הרבה מהמאכלים שלנו בבית היו איטלקיים, כמו למשל פסטה וגבינות. אמא שלי לימדה אותי שני דברים עיקריים, ועד היום אני מבצעת אותם; דרך ארץ ולכבד את הזולת. אלו הם היסודות של החיים. אני עד היום כזו - יש לי כבוד ויש לי דרך ארץ, ובגלל זה אני לא משתנה. ההצלחה לא שינתה אותי, אני אותו דבר כל החיים".
• זיכרונות מהכרם: תחנות התרבות של אהובה עוזרי
אִמה היא שדחפה אותה, כשהייתה בת שמונה, לשיר כמקוננת בבתי אבלים. "אצלנו האמינו שאם המשפחה לא בוכה לאחר הפטירה, זה לא טוב", היא מסבירה. "הבכי פותח, כשבוכים אפשר להירגע. צריך להוציא את הבכי החוצה, אסור להשאיר בפנים, זה יותר מדי כבד ואפשר לקבל מחלות כמו אירוע מוחי והתקף לב ודיכאון. אמא שלי ידעה שיש לי קול טוב. כשהייתי ילדה היה לי קול שהיו בוכים ממנו. אמא שלי אמרה לי - יא בינתי, לכי לבית המת, תשירי כמה מילים, וכשאת רואה שהם בוכים תלכי. זה היה התפקיד שלי, בהתנדבות, לא ביקשתי כסף. בשבילי זו הייתה מצווה. לא היה לי עצוב, כי בדרך כלל לא הכרתי את המשפחה. עשיתי את זה ואז הלכתי לשחק כדורגל".
הרבה לפני שהמוזיקה שלה הושמעה ברדיו, אהובה עוזרי כבר הייתה מפורסמת. מגיל צעיר היא הופיעה בחתונות ובחפלות, שאליהן הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ. בגיל עשר הרוויחה את המשכורת הראשונה שלה. "באתי לשיר", היא נזכרת, "ובסוף הערב אמרה לי המארגנת - אהובה, מגיע לך כסף. קיבלתי עשרים לירות! כמו שבוע של עבודה. כמעט כל הלילה הסתכלתי על המטבעות. כשקמתי בבוקר, הם לא היו שם. אמא שלי לקחה אותם כדי לקנות אוכל. אמרתי לה: 'למה לא השארת לי חצי לירה לקנות ג'ולות?', אבל היינו שמונה ילדים וללא אבא, והיינו צריכים את הכסף בשביל אוכל".
עוזרי המשיכה להופיע, אבל הפריצה הגיעה כשהוציאה ב־1975 את אלבומה הראשון "היכן החייל". שיר הנושא שלו עסק בשכן שלה, עדי זביב־שורק, שנפל במלחמת יום הכיפורים ונחשב נעדר למשך חודש. "אמא שלו הייתה חברה טובה של אמא שלי, גדלנו ביחד, הוא היה בחור יפה תואר. כתבתי את מה שראיתי על אמא שלו, את התגובות שלה להיעדרות. היא דיברה כל הזמן על חוסר הוודאות הקשה. היא הייתה אומרת בתימנית: אם הוא מת, לפחות שיהיה קבר. היא זכתה לכך, מצאו את גופתו מאוחר יותר".
השיר והאלבום מיצבו את עוזרי כזמרת שירי דיכאון, אבל היא לא רצתה בכך. "אמהות היו באות אליי בוכות, סביב לשיר הזה היה יותר מדי כאב. מצד אחד שמחתי בהצלחה של התקליט, כי זה היה כמו לקונן, לפתוח את הלב. מצד שני הרגשתי שזה עושה כאב להרבה אנשים, ולא רציתי. החלטתי שלא אכתוב יותר שירים כאלו. היום אני כבר לא כותבת שירי דיכאון".
בתקופה ההיא הייתה עוזרי מורה מבוקשת למוזיקה ולפיתוח קול, ורבים התדפקו על דלתה כדי ללמוד. אחד מהם היה זוהר ארגוב. "זוהר הגיע אליי ב־76', ולמד אצלי שנתיים. הדיקציה שלו הייתה מאוד בעייתית בהתחלה, העגה התימנית הייתה מאוד מודגשת, ואי אפשר היה להבין מה הוא מדבר. אבל הוא למד. הוא היה תלמיד חרוץ מאוד, הוא הגיע אליי יום יום. הוא כל כך רצה בזה, במוזיקה. את לא מתארת לך. אני זוכרת את הפעם שבה לקחתי אותו להופעה הראשונה שלו. הוא רעד ממש. אבל כולם רועדים בהתחלה. אני אף פעם לא אומרת לאמן אם הוא יצליח או לא. לרוב, מי שקובע זה לא הנגנים וזה לא הרדיו וזה אפילו לא הזמר עצמו, זה הקהל. והקהל אהב אותו".
במקביל היא עבדה במסעדה של אחיה בכרם התימנים. "זה המקצוע השני שלי", היא אומרת. "עזרתי במסעדה מגיל עשר. הייתי אחראית על השיפודים. בישול זה כמו שירה. כשכותבים שיר תמיד שואלים איך הוא, האם הוא טוב? אותו דבר באוכל, שואלים אם זה טעים. בישול הוא גם סוג של יצירה".
ב־1982 החלטת לפרוש מהופעות. למה?
"בן אחותי נפטר, הבנות של אחי נפטרו, הייתה מכה אחרי מכה, וראיתי שבכל תקליט שאני מוציאה קורה משהו. החלטתי להפסיק. הייתי הולכת ברחוב ואנשים ביקשו שאחזור להופיע. הייתי שומעת ברדיו - אהובה, אנחנו אוהבים אותך, תחזרי. ב־98' הגיע אליי ניצן זעירא, וניסה לשכנע אותי להוציא אלבום חדש ולחזור להופיע. בהתחלה לא רציתי, בסוף הסכמתי. ואז יצא 'צלצולי פעמונים'. הספקתי להופיע פעם אחת ואז התגלה הסרטן. גם היום אני עובדת על אלבום ואני כל הזמן בניתוחים. אבל זה לא שובר אותי. אני חייבת ליצור. אני כמו תרנגולת שמביאה כל בוקר ביצה", היא צוחקת, "אני חייבת לשבת וליצור".
על הרגעים שבהם התבשרה על המחלה היא מספרת: "יש לי טביעת עין חזקה מאוד, אני ישר יודעת על האדם מה הוא רוצה ומה הוא חושב. כשהרופא שלח אותי לסי־טי, כולם מסביב צעקו: אהובה, אהובה. כשיצאתי מהבדיקה, אף אחד לא בא אליי. הסתכלתי על הרופא שביצע את הבדיקה, והוא לא יכול היה להסתכל עליי. ישר אמרתי לחברה שלי - יש לי סרטן. ואז ד"ר דליה, שמטפלת בי עד היום, אמרה לי – אהובה, יש לך סרטן, וחייבים להוציא את המיתרים. הכול השתנה. לא רציתי להאמין. ועוד בגרון. אמרתי שיש לי כסף, שיעשו משהו אחר, שרק לא יוציאו את מיתרי הקול. היא אמרה שכסף לא יעזור כאן. למדתי שהכסף לא מעניין. אם הוא לא עוזר לך בשעת צרה, הוא לא שווה כלום. אם את לא יכולה לאכול ולשתות, מה שווה הכסף? ד"ר דליה אמרה שאם יוציאו לי את מיתרי הקול יש חמישים אחוז סיכוי שאחיה, ואם לא יוציאו יש לי עשרים אחוז סיכוי לחיות. אמרתי לה שתוציא.
"הניתוח ארך 16 שעות והיה קשה מאוד. אחריו באה תקופת החלמה ארוכה. חצי שנה לא דיברתי, ולמדתי לאט לאט להחזיר את יכולת הדיבור, למרות העדר המיתרים. בהתחלה הייתי בדיכאון, הייתי הולכת ברחוב ובוכה. בביטוח לאומי שלחו אותי לפסיכולוג, אמרו שאני חייבת ללכת. אמרתי שלא, שאני רוצה להתמודד לבד. אם אני אקח עכשיו כדורים, מחר אני אצטרך ללכת לרופא לגמילה, ומה עשינו כאן? זה לא הולך. אמרתי שאני רוצה לפתור את הבעיה לבד. וכך היה.
"בעזרת המוזיקה, העבודה, לאט לאט יצאתי מזה. רציתי ליצור. שבועיים אחרי הניתוח כבר הלכתי לאולפן ההקלטות. בלי לדבר, הייתי כותבת ומנגנת. עד ששמו לי את התותבת בגרון, ולמדתי לדבר. מאוחר יותר חזרתי להופיע. ההופעה הראשונה הייתה עם ארקדי דוכין, ואחריה הופעתי יחד עם ארקדי ודיוויד ברוזה, שלושתנו ניגנו ביחד. הקהל השתולל, ואז הבנתי איזו עוצמה יש בבולבול טרנג. בגלל שאין לי קול התחלתי לכתוב לאחרים, כשאני מנגנת להם בהקלטות ובהופעות. זה רק גדל במהלך השנים".
לפני כשלוש שנים יצא אלבומה האחרון של עוזרי, "מעליי דממה", שבו השתתפו שורה רחבה של אמנים שלא שייכים לז'אנר המוזיקה המזרחית, כמו חוה אלברשטיין, אהוד בנאי, יהודית רביץ וברי סחרוף. "תקופה ארוכה אני עובדת עם אמנים מכל הז'אנרים, לא רק מהז'אנר המזרחי", היא אומרת. "זה לא חדש לי, ולא משנה לי העדה. עם כולם אני אוהבת לעבוד. בעיקר עם הצעירים. שיתפתי פעולה לפני כמה שנים עם 'הדג נחש' ב'שירת הסטיקר', ועבדתי לאחרונה עם גליקריה, קרן פלס וקרולינה. לא מזמן כתבתי מילים ולחן בשביל יובל דיין. אבל המוזיקה שלי היא מוזיקה מזרחית. אולי הייתי קוראת לה מוזיקת עולם, שנוטה יותר למזרחית".
אני רואה שאין בבית שלך אלבומים או דיסקים.
"נכון. אני משתדלת לא להיות מושפעת משום סגנון. אני רוצה את המוזיקה שלי. לכן אני כמעט לא שומעת מוזיקה. אם תפתחי את מכשירי הרדיו בבית, הכול פתוח ברשת ב', רק דיבורים".
אל עוזרי מגיעים אמנים צעירים בתחילת דרכם, והיא מלמדת ומטפחת אותם. הם שמופיעים איתה בהופעות, והם אלו שנשמע את קולם באלבום הקרוב שלה. "אני מאוד פדנטית, לא מוותרת", היא מספרת על העבודה עם האמנים הצעירים. "אם יש זמר שלא משקיע, אני אעיף אותו. אין אצלי פרוטקציות, מי שמשקיע הוא שישיר. אני דורשת אותו דבר מעצמי, ולא מוותרת על חזרות. אני קמה בכל יום בחמש בבוקר ומנגנת כשלוש שעות. אין קונצים. צריך לעבוד, להתאמן. אם אמן בא ואומר שהוא רוצה להתפרסם, גם אם יהיה לו קול אלוהי הוא לא זמר בשבילי. התהילה לא חשובה. הנתינה לקהל היא החשובה, וצריך קודם כול להשתפשף, לעבוד. מה שעושה את האמן זה לא הקול שלו, זו האישיות שלו.
"יש שתי זמרות מעולות שאני עובדת איתן, תרשמי", היא אומרת. "אחת היא שירן אברהם, שלה אני קוראת 'אהובה עוזרי הקטנה', כי היא מאוד מזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה. השנייה היא אלינור חזק, זמרת גדולה. ויש את דביר כהן עראקי, ששיר שהוא שר מתוך האלבום החדש יצא עכשיו לרדיו. איזה קול מרגש יש לו, תשמעי". עוזרי לוקחת את הפלאפון שלה, ומשמיעה את השיר, שמתחיל במילים "בי נשבעתי, לך התפללתי, א־ל רחום וחנון". כשהמוזיקה מתנגנת בחלל החדר, ופריטת הבולבול טרנג ממלאת אותו, עוזרי מתענגת, עוצמת עיניים, מחייכת וראשה מתנועע, שפתיה שרות בלי קול את המילים שכתבה: "יומם ולילה הוגה שמך, תפילת הקודש על שפתיי".
"נולדתי דתייה", היא אומרת אחרי שהשיר מסתיים. "היום אני לא שומרת שבת, אבל אני קוראת תהילים בכל יום. ספר תהילים זה הפסיכולוג הכי גדול שיש. אני לא דתייה, אבל את לא מבינה מה זה עושה. גם בנסיעות לחו"ל זה בא איתי, לאיפה שאני הולכת. אני מרגישה כאילו מישהו מנקה לי את כל העצב".
את אוהבת את המוזיקה המזרחית היום?
"המוזיקה החדשה לא מדברת אליי. לא בגלל שאני לא אוהבת, אלא בגלל שזה לא התרבות והסגנון שלי. זה לא כמו המוזיקה שעליה גדלתי, אבל כל אחד והזמן שלו. לצערי היום יש הרבה תרבות של כוכבוּת. יש זמרים שרק רוצים להתפרסם. אלו זמרים לחצי שעה. המוזיקה צריכה להגיע מהתרבות, מהבית. והיא צריכה להגיע מכל העולמות והתרבויות. זה מה שעושה את היופי של המוזיקה".
על הטענות על אי השמעה מספקת של מוזיקה מזרחית ברדיו היא אומרת: "אותי השמיעו. אבל גם אם לא ישמיעו זה לא מעניין אותי ואני לא מתייחסת לזה. מי שמקפח הוא המקופח, הוא המסכן, לא אני. יש לי הקהל שלי והוא שמעניין אותי. אני הייתי מפורסמת לפני שהשמיעו אותי ברדיו. לכי תשאלי בכל הערוצים אם פעם אחת בחיים צלצלתי לרדיו. אם הקהל אוהב אותך, הוא מגיע. השאר לא משנה".
הקהל חשוב לך מאוד.
"בשבילי הקהל הוא קמע. הוא מביא את המזל. אם הוא אוהב את מה שאני עושה, הוא נותן לי חיים. אז למה שאני לא אעבוד בשביל זה? הקהל הכי חשוב, לפני הכול. למי אני מנגנת, לקירות? זה מה שהרבה אמנים לא תופסים. כל החיים שלי הייתי כזו, הקהל היה מקום ראשון. והקהל יודע את זה, ולכן הוא מחזיר אהבה. הקהל לא עזב אותי גם ברגעים הכי קשים. כשחזרתי להקליט ולהופיע הוא תמך, הוא הגיע. תמיד אני אומרת לאמנים שמגיעים אליי - הקהל לא פראייר, ואם אתם חושבים שהקהל פראייר, אתם הפראיירים. כי הקהל ירגיש את זה ולא יבוא".
באלבומה האחרון שרה עוזרי בקולה שלה את השיר "התחפרתי", ובהופעות היא נוהגת לשיר שיר או שניים, בקולה הלוחש, הצרוד. הקהל נענה, והתוצאה מרגשת. "כשאני מדברת, לפעמים נדמה לי שאני מדברת בקול הרגיל שלי", היא אומרת. "זה נמצא בתת ההכרה. לפעמים אני חולמת שאני שרה, ובחלומות אני שרה בקול הקודם שלי, מלפני הניתוח. זה תענוג אמיתי".
אקו"ם