יאיר גרבוז: "מה יש לומר על 'חבריי' מהשמאל? שקרנים ופחדנים"
קצת יותר משנה אחרי 'נאום הקומץ' חוזר יאיר גרבוז להשמיע קול עם תערוכה חדשה בשם 'להיגיון יש יגון משלו'. בריאיון מיוחד הוא מספר על הדימיון בין עבודותיו למערכונים של ארץ נהדרת ("דקונסטרוקציה של השפה"), סוגר חשבון עם המבקרים ("עשו עליי סיבוב") ומסביר את הפסימיזם שלו: "מבחינה הגיונית אין לי סיבה להיות אופטימי"
לאמן יאיר גרבוז יש הרבה מה לומר. אבל מאז 'נאום הקומץ' שלו בכיכר ערב הבחירות האחרונות, אף אחד לא רוצה לשמוע אותו. בשנה האחרונה והקשה שעברה עליו, קולו של גרבוז - שהוא גם איש תקשורת, כותב ודובר רהוט ומקורי - נדם. עכשיו יש לו תערוכה חדשה בשם 'להיגיון יש יגון משלו', שנפתחה לאחרונה בגלריה "דוויק", במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים.
עוד ב-nrg תרבות:
• משחקי הכס 6 פרק 7: סופרים את הקמים לתחייה
• חטיף לילדים: "גרעינים" עובדת רק על קהל היעד
• בריאן ווילסון בישראל: מה סוד הקסם של Pet Sounds?
• קובי אפללו משיק סינגל חדש: "חסרים שירים עם משמעות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתערוכה מוצגת סדרת ציורים בפורמט קטן על גבי דיקט. כל תמונה מכילה מספר דימויים וכיתוב מרכזי שמיקומו משתנה בהתאם לקומפוזיציה בתמונה. את הטקסט בעברית, סוג של קלישאות לשון וביטויים שחוקים, גרבוז רושם במכחול בכתב ילדי. התוצאה היא מעין סדרת מערכונים קצרצרים של חידודי לשון, פתגמים משתטים ואירוניים, הומור עצמי מלנכולי, שיבושי לשון, היפוך סדר מילים וההיפוך בין זכר לנקבה, מה שיוצר אי התאמה ואי הבנה עד שבמבט ראשון הם נראיים ילדיים ומתיילדים.
.
"הטקסטים שבתוך הציורים שלי מזכירים במשהו את הפינה 'כמעט שבת שלום' ב'ארץ נהדרת' שמראה לצופה עד כמה אפשר להעמיק ולהתפלפל בבורות. וזה מה שאני עושה להומור, תוך שימוש בחומרים ירודים, על מנת להעלות אותם. בטקסט המשולב בציורים אני עושה דקונסטרוקציה של השפה. עם בדיחות ומשחקי מלים וטעויות מכוונות", מסביר גרבוז ומדגים עם הכיתוב 'הנני העני ממ.ע.מ' ש"מי שזוכר את התפילה שנאמרת על ידי החזן ואולי יזכור את החזנים שמבקשים שישלמו להם בלי מע"מ".
דוגמא נוספת היא ציור עם הכיתוב 'עובר בטל לפני התיבה', לעומת המקור 'עובר לפני התיבה'. "בציור אדם עומד ליד ארגז תפוזים, שלקוח מזיכרון פרטי שלי כחבר קיבוץ, על הימים בהם התייחסו לאמן כאל פרזיט ועצלן וליצן החצר" הוא אומר.
מישהו שוב עלול להיעלב?
"מניסיון רב שנים של עיסוק בסאטירה אני יכול לומר שהראשונים להיעלב הם אלה שבעצם רוצים לגונן עליהם, כי רגישותם מיוחדת. ניצולי השואה, לדוגמא, אינם מבינים את ההומור על השואה של 'החמישה הקאמרית'. וגם אם הם מבינים, הם ייפגעו. אבל ההומור לא נועד לפגוע בנושא עצמו כי אם בצביעות שיש בתוכו".
במפגש שקיים עם המשורר-סופר-מוסיקאי שמעון אדף בערב פתיחת התערוכה אמר גרבוז: "אני מסתדר טוב יותר עם היהודיות שלי יותר מאשר עם הישראליות, כי ביהדות אתה מבין טוב יותר מאיפה באת ואילו לפי הישראליות אתה כבר לא מבין לאן אתה הולך. הטענה הישנה שלי כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן היא שכולן לקחו מאיתנו שלושה דברים: את העבר, ההווה והעתיד. שלושה זה לא הרבה ולא צריך לכעוס עליהן", הוא אומר בציניות.
גרבוז ממשיך ומסביר ברצינות: "את העבר הם מחקו, זו כידוע ההמצאה המזיקה של הציונות. את ההווה הם לוקחים מאיתנו באמצעות הפחדה. מסבירים לנו שלא כדאי לחשוב על ההווה או להנות ממנו כי עוד רגע יפלו עלינו טילים איראנים שישמידו אותנו. וכשמפחידים ומאיימים על קיומך חדשות לבקרים, אתה משוכנע שאין לך עתיד. וככה הם רוצים שיגדלו פה דורות של צעירים. ואז הם מאשימים אחרים בזילות השואה. הרי כל המנגנון הזה מאפשר את קיומה של זילות השואה".
כלומר?
"האופן בו מלמדים את ההיסטוריה של השואה - מעוות. למה הדבר דומה? לאדם שנפגע קשה בתאונת דרכים, ובכל שנה הוא נוסע לפיאט לראות איך מרכיבים את הרכב. זאת אומרת, אצלנו מלמדים על מכשירי ההרג ולא את ההיסטוריה של הקרבן. כלומר, למה בני נוער ישראלים צריכים לנסוע למחנות ההשמדה? שהגרמנים יסעו ויעמדו שם בראש מורכן ובתדהמה. אנחנו צריכים ללמוד היסטוריה יהודית, שאם נלמד אולי לא נהיה מבוהלים כל כך".
הרבה לפני שהיה למתנשא האשכנזי מנאום "מנשקי המזוזות" יאיר גרבוז (71) הוא צייר, מורה לאמנות, עיתונאי, סאטיריקן, סופר ואיש תרבות. הוא פרסם ששה ספרים, האחרון שבהם "בית בגליל". עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. ציוריו מצויים באוספי מוזיאונים בישראל ובאוספים פרטיים רבים. במשך 14 שנים (1997-2011) היה ראש בית הספר לאמנות "המדרשה". בשנים האחרונות הוא מתגורר לסירוגין עם רעייתו מרגלית בביתם ברמת גן והבית בצפת ("זו פריפריה").
בעת הביקור בתערוכה, כשנזכרים ב'נאום הקומץ' שיש אומרים כי תרם לחיסול התקווה לשובו של השמאל לשלטון, מעניין לעצור ליד אחת העבודות עם הכיתוב: 'גדולי הפתולוגים ניסו להציל את הטקסט שלו'. "העבודות בתערוכה הן מבחר אינטימי מתוך שלוש השנים האחרונות. זו אינה תגובה לאופן בו פירשו או ניתחו את הנאום שלי בכיכר", הוא קובע. "אבל אין בכך סתירה. כי ציור ייחשב לבעל ערך, אם הוא מצליח להעביר את רוח הזמן. וכנראה שזה קורה בעבודותי".
אתה עדין טוען שסילפו את דבריך בכיכר?
"בעקבות עיוות של משפט אחד ("מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים"; היו מי ששינו את ה"קמעות" ל"מנשקי מזוזות" - ר.ק) נפתח מסע ציד אחרי".
באותו נאום מפורסם אמר גרבוז: "...אמרו לנו, ורצו שנאמין, שהאיש המתועב שרצח את ראש הממשלה, בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל – אנשי "כהנא צדק" וצורחי "מוות לערבים!" הם קומץ – רק קומץ! ורשעי תג-מחיר הם בוודאי קומץ – ממש קמצוץ! חזרו ואמרו ושיננו לנו שהגזענים המאיימים והמקללים אינם מייצגים כלל את החברה הישראלית. הם רק – קומץ! ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים-החזיריים, לא יותר מקומץ. ומחריבי הדמוקרטיה – קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים – רק קומץ! אם כל אלה רק קומץ... אז איך זה שהקומץ שולט בנו?! איך זה שהקומץ, נעשה לרוב?!
"אמרו לנו שהשאיפה לשלום זו הזיה מסוכנת, מבקשים מאיתנו שנהיה מבוהלים כל הזמן, נכנסים לבונקר בערב ולרגע אחד לא מאחלים לנו ולא מייחלים לנו ואפילו לא מאפשרים לנו חיים של יצירה, פרנסה ראויה ודיור הולם, חיי אנשים ששואפים לצדק חברתי. אנחנו צריכים להציל את עצמנו מעצמנו, מהמקום האיום שהסכמנו להידרדר אליו. צריך שהערבים אויבי ישראל לא יהפכו לאויבים בארצם, שהאויבים יהפכו לשכנים, שאפשר יהיה לבנות מחדש את מערכת החינוך, לעצור את קריסת מערכת ההשכלה הגבוהה, להציל את מערכת המשפט, הכנסת, המשטרה. בכל פינה פשה הנגע, בכל מקום מכרסמים נזקי הכיבוש, הכפייה והאטימות. בכל יום ושעה מציגה בפנינו המציאות את מגבלות הכוח, אבל אנחנו עוצמים עיניים וממשיכים להאמין בכוח ובו בלבד - על כל אלה צריך להחליף את השלטון".
שנה וחודשיים לאחר מכן הוא חוזר לאותו ערב בכיכר. "כל אדם הגון שהוא גם ימני, דתי או מעדות המזרח צריך היה ויכול היה לחתום על הנאום שלי בו התייחסתי לקיפוח העדתי. 30 שנה אני עוסק בזה, בנושא הקיפוח העדתי, עד שטוענים כלפי שאני ממש נודניק", הוא אומר.
"הייתי אחראי על פרוייקטים בקרית שמונה, עבדתי עם סל תרבות ובאתי במגע עם בני נוער בפריפריה. תמיד האמנתי, ועדיין, שהצער והפצע הגדול של הישראליות הוא הקיפוח העדתי. כל עוד לא יהיה תיקון לא יקרה כלום והשינוי החברתי המיוחל לא יבוא. אז האם כשאמרתי בנאום, מדינת אזרחיה ולא מדינת שליטיה הבעתי זלזול במישהו מעדות המזרח? מישהו שמע אותי מחבר את הדברים לעדות המזרח? רק מי שבא מהניו אייג', מהקרקס של היהדות, שמתחזק באמצעות אופנות עכשוויות. הם והשמאל פשוט עשו עלי סיבוב.
"הרי זה כמו הערבים שנוהרים באוטובוסים לקלפיות, עליהם דיבר רה"מ. גם זה היה שקר. הלא הם ידעו שאין שינוי בהצבעת הערבים ובזה הודו גם פעילי הימין במשדר מעניין של עמית סגל בערוץ 2".
אולי לא רוצים לשמוע ביקורת ממי שמייצג את האליטות הישנות, שגם אומר את הדברים בטון שבהם נאמרו?
"רוב המגיבים כלל לא קראו את הנאום. הם הגיבו על התגובות לנאום. אף אחד לא אמר לעצמו, אני אקרא את הנאום ואגלה עד כמה הוא הגיוני. לו קראו היו מגלים שדיברתי שם על גזענות וקיפוח, לא עשיתי קישור לעדות המזרח. אני מדבר על דברים שהציבור יכול ללמוד מהם משהו, ואני לא מתייחס למצב הרוח שלי ומה עושים לי. הציבור צריך לדעת את הדברים האלה. וכדי לתקן צריך לפרק ולבנות הכל מחדש, במיוחד את השמאל. וגם אם נניח אני לא מוצא חן בעיני שרת התרבות, האם לא כדאי שהיא תכיר את האמנות שלי? אפשר לחשוב שיש פה אמנות ותרבות בלי סוף שאפשר לוותר עליהם רק כי דעת האמן שונה".
אבל יותר מהימין, העם והשלטון, יאיר גרבוז, פעם מספר 102 ברשימת מרצ לכנסת, נפגע עמוקות מחבריו מהשמאל על ש'השתמשו בו וזרקו' מרוב בהלה מהתגובות לנאומו. "הם שיקרו. הזמינו אותי לשאת נאום בעצרת שקוראת לשינוי השלטון. מאיר דגן שדיבר לפני אמר דברים קשים ממני על השלטון הנוכחי וראשו. ואותם 'חבריי' מהשמאל קראו מראש את הנאום ואמרו לי, וזה מופיע במייל מתלהב שקיבלתי מהם – שהנאום שלי מצוין, אמיץ, ומתייחס לכל רעה חולה בחברה הישראלית. אבל בעיתון הם אמרו 'לא ראינו את הנאום'. מה אפשר לומר עליהם? שהם שקרנים ופחדנים".
זנחו אותך?
"תראי, אני לא מסכן ואני לא מתבכיין. אבל יש לי ביקורת על מה שקרה ועל הפגיעה בי. יש לזה השלכות עלי שלא יתוארו, גם מהבחינה הכלכלית".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני לא מדבר על התגובות של אנשים ברחוב ועל הקללות שספגתי. אני מתייחס לעובדה שהפסיקו להזמין אותי להרצאות. אני נחשב למרצה פופולרי ומבוקש בתחום ההומור והאמנות הישראלית וגם שילמו לי יפה על ההרצאות, ופתאום כבר לא. הכל נדם. ירידה של מאה אחוז בהזמנות להרצאות. מי שהזמינו אותי בעבר הם אנשים שהשקפתם כשהשקפתי. לא היה חידוש בדבריי בכיכר, גם בעבר אמרתי דברים חריפים, כך שמי שמבטל לא חלוק עליי. אבל הם חוששים שאם יזמינו אותי התקציב שלהם יפגע. הפחד להתבטא בחופשיות כבר חלחל עמוק".
האם בכוחה של האמנות להשפיע?
"אין בכוחי או בכוחה של האמנות להשפיע על החלטות פוליטיות של אדם כלשהו. הפרשנות לאמנות תלויה בערכים של האדם שצופה בה. האמנות ולי יכולה לחזק את דעתו של המתבונן בה. אם למשל, אני מצייר בית הרוס. השאלה היא של מי הבית? יש שישמחו למראה הבית הערבי ההרוס, יש שיחשבו שזה פשע. מיליון דעות ורק הבית ההרוס הוא העבודה האמנותית, המסקנה היא בעיני המתבונן. אמנות היא נושא לאי הבנה. אדם תרבותי מפתח את חדוות אי ההבנה ואילו אדם לא תרבותי מפתח תוקפנות כלפי אי הבנה".
אתה לא נשמע אופטימי.
"מבחינה הגיונית אין לי סיבה להיות אופטימי".
יאיר גרבוז: להיגיון יש יגון משלו, גלריה דוויק: משכנות שאננים, ירושלים, 25.5.16 עד 1.9.16
אקו"ם