מיוחד לשבוע הספר: הסופר גואל פינטו מראיין את הדמות ליאור בן-משה
לרגל שבוע הספר, ביקשנו מסופרים לראיין דמויות מפתח בספריהם. גואל פינטו וליאור בן-משה, גיבור ספרו "מפורסם" שראה אור לאחרונה, נפגשו לשיחה על בירה בחוף הים. חלק א' בפרויקט
"מפורסם", ספר ביכוריו של העיתונאי ומנחה הטלוויזיה גואל פינטו, מגולל את סיפורו של ליאור בן-משה, כוכב ריאליטי ההופך בן-לילה לשם מוכר בסלון כל בית. מאחורי החיוכים הרחבים, הנשיקות המופרחות לכיוונו של הקהל והתדמית הכמו-אמיתית שעוצבה בקפידה על ידי סוללת אנשי יחסי-ציבור וסטייליסטים, מסתתרת אמת שיש בה מידה לא מבוטלת של כאב, קושי והתמודדות.עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: רד הוט צ'ילי פפרס מתפשטים אצל קורדן
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• "המירוץ למיליון": העיקר שג'וזי ואלכס עדיין איתנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשפה קולחת, ותוך בניית דמויות אמינה ומשכנעת, פינטו דן בסוגיות החורגות מסיפורו הפרטי של ליאור ונוגעות לנפש האדם - הצורך האנושי באישור, בקבלה ובאהבתם של זרים; ההתמודדות עם הצלחה, שאינה פחות מאתגרת מן ההתמודדות עם כישלון; הניסיון לשמור על אותנטיות ועל חופש מחשבה ופעולה בחברה שממהרת לתחום אנשים בשבלונות ולהדביק להם תארים; והמחיר שהאדם משלם כאשר הוא מעוניין להשיל מעליו את הכסות שהחברה בחרה להלביש אותו בה עליו ולהראות את עורו שלו.
'מפורסם' מישיר מבט מפוכח אל עבר תרבות הריאליטי ומבחין ברבדים העמוקים יותר הקשורים בה – מה שמניע אנשים לקחת בה חלק ולעיתים אף לראות בה חבל הצלה או כרטיס יציאה מחיים מאמללים או כאלה שאין בהם הבטחה של ממש; הפשטות בה ניתן למשוח כוכבים לרגע למלכי תרבות חדשים ואף להורידם מכיסאם, לשנות את חייהם על פיהם ולמשוך בחוטי גורלם; האופן בו יוצרים ומעצבים מציאות אחרת, למראית עין, שהכל משתפים עמה פעולה וממלאים את תפקידם כמו בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב, על אף שדבר זיופה וצביעותה ידוע היטב; ותחושת החוב שלא ניתן להסדיר עם כל אותם אנשים שרוממו אדם מחייו היומיומיים אל כס הפרסום ואל חיבוקה של התקשורת, וכעת תובעים את ליטרת הבשר שלהם.
את ליאור אני פוגש בים. ״רק בים אני נפתח״, הוא אמר. ניסיתי לקבוע איתו בחוף הכלבים בתל אביב - ״יש שם אחלה בירה״, אמרתי. אבל הוא התעקש שניפגש על חוף הים של טנטורה. הסברתי שאין לי רכב, ושאין דרך שאצליח להגיע. הוא אמר שיבוא לאסוף אותי, שאהיה מוכן באור ראשון, שלא אביא איתי כלום ושהוא ״ידאג להכל״.
הוא איחר, וכשהגיע, לא טרח להסביר מדוע - רק יצא מהרכב, לבוש במכנסים קצרים שראו ימים טובים יותר ובגופיה שעליה כיתוב המעיד על סיום קורס צבאי כלשהו. לעיניו הרכיב משקפי שמש, ורגליו היו נתונות בכפכפים שחורים. הוא חיבק אותי. זה היה חיבוק גדול, גברי, עוטף, כזה שאינו חושש מקרבה גברית. רוב הדרך עברה בשתיקה. מדי פעם החלפנו מילים על שיר שהתנגן ברדיו, על גשר שנעטף בפרסומות, על כפר ערבי שבתיו הוסיפו קקופוניה וצבע למרחב.
כשהגענו, ליאור מיהר לפרוש מחצלת על החול החם, להניח עליה כסא פלסטיק לבן, לתקוע שמשיה אדומה שעליה מתנוסס הכיתוב 'קוקה קולה' בענק, ולדחוף לי בקבוק מים קרים ליד. הוא הורה לי לשבת. ניסיתי למחות, להגיד לו שאני יכול לעזור בפריקת תא המטען, שיש לי כוח לסחוב, שלפחות את השמיכות ייתן לי לפרוש, אבל הוא סרב לשמוע, ותוך כדי פריקה של עוד צידנית, צעק לי: ״אתה רק תשב. ותשתה. חם היום״.
התבוננתי בו. הוא נראה בדיוק כפי שדמיינתי אותו, כפי שיצרתי אותו: אותו גוף רזה, אותן פנים חדות, אותה ישות שאי אפשר להתעלם מקיומה. חייכתי לעצמי כמו שרק אדם שנהנה מיציר כפיו מחייך, התענגתי על תחושת הרהב שחש כל הורה בשעה שהוא צופה בזרעו שקרם עור, והרשיתי לקול הפנימי שבי לשקוט לרגע ולומר לי שעשיתי טוב. רק דבר אחד תפס את עיני - ההליכה שלו. איך, לעזאזל, יכולתי לפספס את ההליכה הזו שלו? מדוע לא תיארתי אותה לקוראים? מדוע לא הסברתי להם שליאור בן-משה אינו הולך, הוא רוקד? ולפתע, ראיתי שבשעה שהוא הולך, הוא גם אינו מותיר טביעות רגל על החול החם. חיפשתי שם מטאפורה. לא מצאתי. כשסופסוף התיישב, בקבוק בירה בידו, ואנחת רווחה בוקעת מגרונו, שאלתי אותו מהיכן ההליכה שסיגל לעצמו. הוא צחק בקול רם, חבט על ברכי, ואמר: ״וואלק אתה, גואל!״.
מה׳ז׳תומרת?
"לך היה נוח להציג אותי כמי שהרגלים שלו כבדות, כמי שאינו משתחרר מהאדמה בכלל, ומהקרקע שממנה הגיע בפרט, כדי לבסס את התזה שמוליכה את הספר כולו. אבל האמת היא שהרגליים שלי תמיד היו קלות, לא משנה מה חוויתי ואיזה טראומות עברתי. הדבר היחיד שטעית לגביו כשתיארת אותי, מלבד, אולי, שנאת הגוף שהדבקת לי, שרק חלקה נכון, זה שהצגת אותי כמי שלא מצליח להשתחרר מכבלי העבר. הם תמיד יהיו חלק ממני, אבל אף פעם לא הייתי כבול אליהם, תמיד ידעתי שאני ישות עצמאית שלא תופסת את עצמה על פי העבר שלה", השיב לי, מבטו נעוץ בעיניי.
אתה מבלבל ת׳מוח! כל הזיכרונות שלך על הספרייה העירונית, מקום המפלט היחיד שהיה לך מבית הגידול הארור שלך, לא מעידים על כבלים?
"לא. הם מעידים על החיים, על כך שהחיים מורכבים מדברים רעים - כמו החוויות שחוויתי בבית ההורים, ומדברים טובים - כמו החוויות שחוויתי בספרייה, עם הספרנית ועם שאר החברים שבילו שם כל יום, כל היום. הבעיה שלך היא שאתה ניסית לכפות עליי את כובד המחשבות שלך, רצית להעביר דרכי לקוראים מסרים הכרתיים, ותת-הכרתיים, בצורה של מניפסטים של מה נכון ומה לא נכון, ואני שמח שניצחתי אותך בזה, וחלק גדול מהם לא נכנס לספר הזה, לסיפור החיים שלי. ראיית העולם שלך מנעה ממך לראות שלמרות הכל, אני דווקא מאוד אופטימי כלפי החיים שלי".
וואלה. אתה בטוח שהאופטימיות הזאת, שפתאום המצאת לעצמך, לא קשורה לדרך המילוט שסידרתי לך?
"אולי. ואולי לא. אולי הייתי מסתדר בחיים שלי גם אם לא היית כותב אותי. לא יודע. אולי דווקא הגורל שאתה סידרת לי - הנרטיב העלילתי שהיה נכון בעיניך, לא היה נכון לחיים שלי. אולי היה לי טוב יותר להישאר 'הזוכה הגדול של העונה הנצפית ביותר של הוט-שוט'? אולי הייתי עושה מלא כסף, ילדות היו צורחות את השם שלי, ואנשים היו בטוחים שאני חי טוב? אולי. ואולי לא. רק אל תהיה יהיר ותחשוב שהצלת אותי מאיזה גורל אכזר. הייתי ליאור בן-משה לפניך, ואני ליאור בן-משה גם אחריך".
אתה כועס?
עליך?
כן.
"בטח. אתה מסתובב לך בעולם עם קונספציה שבנרטיב סיפורי אחד הצלחת למנוע מאחרים לגזור את גורלי, בשעה שאתה עשית בדיוק את אותו דבר - במקום שהריאליטי יוליך אותי כעיוור לאן שהוא רוצה, אתה זה שהובלת אותי לאן שאתה רצית. גם אתה שיחקת אותה פרנקנשטיין. אולי פרנקנשטיין חנון, שאכפת לו מהישות שהוא בורא, אבל עדיין פרנקנשטיין".
הורדתי את עיניי מעיניו ותקעתי אותן בחול שנפרש סביבנו.
מה יכולתי לעשות אחרת?
"היית יכול לתת לי קצת יותר מרחבים, קצת יותר אהבה. למה בספר אף פעם לא לקחת אותי לים? אתה הרי יודע כמה אני אוהב את הים. למה לא הושבת אותי לפחות בפרק אחד מול הכחול האינסופי הזה ונתת לי פרופורציה על הגודל היחסי שלנו מול היקום?".
אולי כי אני לא סובל את הים?
"אבל זה הסיפור שלי, לא שלך!".
שתקתי. שנינו שתקנו והבטנו קדימה אל הכחול הגדול שהוא כל כך אוהב. היינו איש-איש במחשבותיו, בשעה שאני סבלתי כשאלפי גרגרי החול חדרו לי אל בין האצבעות, והוא חפר ברגליו בחול ונהנה מכל רגע. הוא הגיש לי בירה קרה, נקש בצוואר הבקבוק והפר את הדממה, באומרו: ״אנחנו בסדר, כן?״. הסתכלתי עליו, על ליאור בן-משה, שאף פעם לא היה באמת שלי, חשבתי על הרהב שעטף אותי קודם כשצפיתי בו מדלג אל המכונית, ואמרתי: ״כן. אנחנו בסדר״.
אירועי שבוע הספר העברי ה-55 ייפתחו היום – יום ד', ה- 15 ביוני, ויימשכו עשרה ימים. במהלכם, לצד מאות דוכני ספרים ואלפי כותרים, מוזמן הציבור להגיע לשלל אירועי תרבות, מופעים מוסיקאליים, הצגות המבוססות על ספרות מופת לילדים ולנוער, פעילויות יצירה מעולם הספרות ועוד. ביריד המרכזי, הממוקם בכיכר רבין, יתקיים אירוע השקת כוסית וחתימה על ספרים, בהשתתפותם של רבים מן הבולטים והמוערכים שבסופרים הישראליים.
ניתן להתעדכן באירועי שבוע הספר כאן.
אקו"ם