פרופ' רפי קרסו מחזיר את המשתנות למוזיאון
"כמומחה בתחום האנטי אייג'ינג וגם על פי גילי, אני מכיר בתכיפות ובדחיפות להשתין", מספר פרופ' רפי קרסו, שתיעד משתנות בכל רחבי העולם ויציג את הצילומים בתערוכה. "לרוב אני מקבל מבטים מוזרים מאנשים שאולי חושבים שאני מופרע, סוציופת או אדריכל שרוצה להעתיק את היצירה. אחרים מחייכים חיוך מהול ברחמים"
מאה שנה לאחר שהאמן הצרפתי מרסל דושאן הציג ב-1917 את "המזרקה" (משתנה) שלו ב"תערוכת העצמאות", יצירה שהיתה לאבן פינה בהיסטריה של האמנות המודרנית, וטבעה את המושג "רדי מייד". מי שפחות בקיא בתולדות האמנות – מדובר במשתנה רגילה לחלוטין, שהוצבה במוזיאון והפכה לסמל של תנועה חדשה באמנות.עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: עוד פרק 9 קלאסי
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
• קים קרדישאן: טיילור סוויפט משקרת, ויש לי הוכחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמעט מאה שנה אחר כך, במוזיאון לאמנות ישראלית עכשווית ברמת גן, פרופ' רפי קרסו ישיק ביום שלישי ה-28 ביוני את "החצר האחורית של הציבוריות" - תערוכת צילומים של משתנות ציבוריות מכל העולם, אותן תיעד עם מצלמת האייפון שלו.
"כרופא מומחה בתחום עיכוב תהליכי הזדקנות (אנטי אייג'יינג) וגם על פי גילי, אני מכיר בתכיפות ובדחיפות להשתין, יחד עם הצורך למצוא במרחב הציבורי מקום להתפנות כלומר, משתנה", מסביר פרופ' קרסו את העומד מאחורי התערוכה הלא שגרתית.
את נחיצותן של המשתנות הציבוריות גילה פרופ' רפי קרסו בקיץ 1987 באוניברסיטת בוסטון אליה הוזמן להרצות. "באחד מימי ראשון המארח שלי לקח אותי לסיור בניו אינגלנד. באחת הפעמים שעצרנו במשתנה ציבורית להטיל את מימינו, המארח, שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, אמר לי: 'אל לו לגבר שחצה את גיל 45 לפסוח על פני שירותים הנקרים בדרכו, כי אין לדעת מתי יפגוש את המשתנה הבאה'. המשפט הזה נחרת היטב במוחי, ועם השנים, משמעותו הולכת ומעמיקה".
פרופ' רפי קרסו, שאינו רק רופא אלא גם אמן יוצר שעבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, גילה בעין האמן שלו שבעוד האסלות דומות זו לו, למשתנות יש צורות שונות ומשונות. "מיד ראיתי את הפן האמנותי. כשאתה עומד מול הקיר נגלות לפניך משתנות בצורות ובצבעים שונים, גם התאורה והאווירה שונות ממקום למקום. יש משתנות עם פרסומות, הצעות, כתובות, צילומים של בחורות. משתנות עם פסלים יוונים ופסלי מדונה. לעתים האור המשתקף בחרסינה יוצר צורות שמושכות את העין, משתנות שבתחתית שלהן יש זבוב כדי שלא לפספס ומשתנות שעיצובן מעיד על חוש ההומור של המעצב. נכנסתי גם למשתנות סתומות, מוצפות ומלוכלכות, כאלה שמריחות רע וטוב שלא ניתן להעביר את התחושה בצילום".
ואת כולן צילמת?
"אני מצלם רק כשהמקום ריק. אף פעם לא צילמתי במשתנה ציבורית שהיו בה אנשים שעשו את המעשה האינטימי שלהם. לא רציתי לחרוג אל הוולגארי, לצלם זרם שתן או להקליט את רעש הורדת המים. ולכן, כנראה שפספסתי כמה צילומים יפים".
כדי להסביר למה להנציח משתנות, נדרש פרופ' קרסו לציטוט מתוך המקורות, כשיהודי מברך בצאתו מהשירותים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,
אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה,
וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים , חֲלוּלִים חֲלוּלִים...
שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם,
אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ... (תלמוד בבלי מסכת ברכות סב)
"צמד המלים 'משתין בקיר' קיים מאז ימי אבותינו בתנ"ך, ומאז והמשתנות עשו דרך ארוכה. המשתין עדיין עומד מול הקיר, אבל כיום יש באפשרותו לבחור מוסיקה שתנעים את זמן השהיה שנכפה עליו", אומר פרופ' קרסו ומוסיף - "אצל מרסל דושאן המשתנה הפכה למזרקה ואילו אצלי המשתנות נשארו בתפקודן המקורי: מקבלות, מכילות, מנקזות ומהוות המשיך ישיר לאותם נקבים וחלולים, בתקווה שגם נקבי האדם וגם נקבי המשתנה לא ייסתמו. בתערוכה, ההתבוננות שלי היא לא רפואית כי אם אמנותית. כשצילמתי את המשתנות הסתכלתי על הצורות, הסביבה וכל מה שמשך את העין, גם אם הוא לא בהכרח יפה או אסתטי".
מבין 1,600 צילומי המשתנות שצילם קרסו עם הטלפון הסלולארי ב-30 מדינות ברחבי העולם, הוא בחר ביחד עם אוצר התערוכה והמנהל האמנותי של מוזיאון רמת גן, מאיר אהרונסון, 64 צילומים שיוצגו בתערוכה.
פרופ' קרסו מספר שאת המשתנות היפות ביותר הוא צילם דווקא במדינות עולם שלישי כמו הודו וסרילנקה, חלקן במקומות שהיו בעבר מפקדות של הצבא הבריטי הקולוניאליסטי. מכיוון שהטלפון לא היה איתו כשנכנס למשתנה של גאלרי לאפייט בפריז, יצא קראסו, שילם שוב בכניסה ותיעד. "התאורה שם הייתה מיוחדת והשתלבה עם עיצוב המקום", הוא נזכר. גם המשתנה באולם קונצרטים בבודפשט בקונצרט של אנדריאה בוצ'לי שבתה את עין הצלם.
עוד זוכר פרופ' קרסו בחיוך את תמונות הנשים המקשטות את המשתנות במועדוני לילה באירופה. "תמונות של נשים מציצות ולכל אחת הבעה שונה. אחת מחייכת, אחרת מזלזלת, וכולן כאילו נועצות מבט במה שיוצא מהמכנסיים", הוא אומר.
אילו תגובות אתה מקבל בשעת הצילום?
"לרוב מבטים מוזרים מאנשים שאולי חושבים שאני מופרע, סוציופת או אדריכל שרוצה להעתיק את היצירה. אחרים מחייכים חיוך מהול ברחמים".
"איכות הצילומים היא משנית. מה שחשוב הוא האובייקט, סביבתו, ההקשר החברתי והתרבותי שלו, וגם העובדה שמדי יום מיליוני אנשים משתמשים במה ששימש אמן חשוב כמרסל דושאן לאמנות, כמוצר שימושי וחסר חשיבות אמנותית. קרסו בעצם שואל את השאלה שכבר נשאלה: זו אמנות'?", אומר אוצר התערוכה מאיר אהרונסון.
לדבריו, קרסו מחפש במקומות הציבוריים דווקא את המקום האינטימי. "מקום שלמעשה הוא השוליים של הציבוריות, מקום שבו בתוך כל מהומת הרבים זה מקום של איש אחד, בודד, העומד עם עצמו ומבצע פעולה שמטבעה היא פעולה אישית, אינטימית. מכאן שהחצר האחורית של הציבוריות היא בעצם המקום האישי ביותר שנמצא".
פרופ' רפי קרסו, 71, איש רב עיסוקים ותארים: רופא בכיר, נוירולוג ומומחה לטיפול בכאב, מטפל בשיטות קונבנציונליות ואינטגרטיביות, מלמד סטודנטים לרפואה ולפסיכולוגיה,עד לאחרונה ניהל את מרפאת הכאב בהלל יפה ועמד בראש החוג לפסיכולוגיה במכללה למנהל. קרסו הוא גם איש תקשורת פעיל. אל הריאיון הזה הגיע לאחר יום צילומים ארוך ורצוף של שש תוכניות בנות שעה כל אחת, בנושא בריאות "חיים בריא" המשודרות מדי יום בערוץ 10. יש לו טור בעיתון "מעריב", הוא השתתף בתוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון ובערוץ 2 ומייעץ ומשיב לפניות הצופים/מאזינים בנושא רפואה בתחנות הרדיו השונות.
פרט להיותו אמן יוצר, לקרסו גם רקורד כקוסם ואמן חושים. יצירות האמנות שלו הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, פסליו מוצבים ברחבי הארץ כמו הפסל הענק מאחורי בית גולדמינץ בנתניה, באוספים פרטיים ובמוזיאונים בישראל, בהולנד, בולגריה ובפיליפינים.
"העיסוק העיקרי שלי הוא גוף ונפש, כהמשך ישיר לזה של רנה דקארט שהיה הראשון שהתייחס לפני 400 שנה לגוף ונפש. אני מתייחס לדיאלוג בין המוח הימני שהוא חווייתי והשמאלי שהוא אנליטי. אני בוחן וחוקר את ההשפעה ההדדית זה על זה. כידוע, כשעצובים חולים יותר וכששמחים בריאים יותר. המצב הנפשי משפיע על המערכת החיסונית שלנו ואני נותן לזה ביטוי גם באמנות שלי".
אולי בגלל שהתור למרפאתו הפרטית ארוך מאד, (כשנה מראש), ובשל היותו 'דוקטור סלב', שפרצופו וקולו מוכרים לכל, לעתים נדמה שהוא אמור להיות זמין לכולם בכל רגע ברחוב, במסעדה, באירוע, במסדרונות בית החולים וכן, אפילו בביקור במשתנה. "כן, זה קורה. לעתים כשאני במשתנה ציבורית, כשעומד מאחורי אדם בזווית של 45 מעלות ובמרחק סביר, אני כבר יודע לזהות שהוא לא מחכה לתורו להשתין, אלא רוצה לשאול אותי 'רק שאלה קטנה'".
עם פתיחת התערוכה החדשה זה כמעט לגיטימי.
"יכול להיות שבעקבות התערוכה יפנו אלי יותר. אני סבור שאדם לא יכול להיות מפורסם מצד אחד ומצד שני להיות אנטיפת שאינו זמין לפניות הציבור. אמנם נכון, להתקשר לטלפון הביתי שלי ב-4 לפנות בוקר זה קצת מוגזם, אבל אני רואה בעצמי 'מורה לחיים'. כשעוצרים אותי ברחוב אני משתדל לענות בסבלנות, אם כי לחמישי ולשישי אענה כבר בקצרה. רוב האנשים נחמדים ומתנצלים מראש. בגדול אני זוכה לפרגון ואהבה אם כי יש גם שמרשים לעצמם להעיר לי על המשקל והקרחת, כמי שמדבר כל הזמן על בריאות...".
כל אחד רואה את הגיבנת של האחר.
"אבל אני אוהב את האינטראקציה עם הציבור, לראות איך בעזרת כמה מלים אפשר לעשות לאנשים טוב".
אפשר להשליך מזה גם על מצב החברה בישראל?
"בשנות קיומה המדינה התקדמה מאד. כמובן שיש דברים שכואבים וחורים לי. אבל לא אצא למסעות צלב, אני משפיע בחלקת אלוהים הקטנה שלי".
מה חורה לך?
"מאד קשה לי עם ביקורת פוגענית. מעצם היותי רופא אני אוהב לעזור לאנשים, לא לפגוע בהם. בתוכניות הסאטירה כמו 'גב האומה' ו'ארץ נהדרת' אני לא מרגיש בנוח כשיורדים על אנשים. אני חושב שדמוקרטיה וחופש דיבור זה חשוב, אבל לפעמים עוברים את הגבול. כשיורדים על מישהו, אני חושב על כך שיש להם אשה או בעל שעלולים להפגע, ולילדים יש חברים בבית ספר שעלולים לפגוע".
אתה מצדד בדרישה של מירי רגב מיוצרים ואמנים לחתום על נאמנות?
"אני מגדיר את עצמי יהודי וישראלי. אני לא דתי, אבל הזהות שלי, התרבות והשפה מחברים אותי למה שאני ודגל ישראל הוא הסמל שמייצג אותי. אגב, יש לי אוסף של 800 צילומים של דגלי ישראל קרועים ומרוטשים שתיעדתי במקומות שונים בארץ. ואפילו רציתי לעשות מזה תערוכה, אבל כבר דנו בנושא לאחרונה.
"כואב לי לראות דגלים קרועים, זרוקים, ליד פחי אשפה, דגלים שרמסו אותם ברגלים. ואיזה גועל נפש זה דגל בתחת. כשאני רואה את דגל ישראל בחו"ל אני מתרגש. ולכן מי שמבזה את הסמל שלנו פוגע ברגש הלאומי".
התערוכה "החצר האחורית של הציבוריות הישראלית" של רפי קרסו, תושק ב-28 ביוני בשעה 20:00 עם
התערוכה: "תל אביב יפו בשחור לבן" של שלומית כרמלי, במוזיאון רמת גן, רחוב אבא הלל סילבר 146.
אקו"ם