ג'יימס בלייק החדש: כל המוסיף יופי גורע
היוצר המוערך ג'יימס בלייק נמלט מכבלי ציפיות המבקרים והקהל, הביא את עצמו נטו לאולפן ויצר כמה מהשירים האותנטיים והיפים ביותר בקרירה שלו. אז איך יכול להיות שמדובר בהחמצה? // ביקורת
The Colour In Anything, ג'יימס בלייק
עוד כותרות ב-nrg:
• צומת מילר: רמזור זה לא, אולי תמרור
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• זועמת: טל גלבוע נגד אדריאנו מהמירוץ למיליון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה יכול היה להיות ואמור היה להיות האלבום הטוב והמגובש ביותר של ג'יימס בלייק - אחד המוזיקאים המקוריים והמעניינים ביותר של העשור האחרון. אחרי אלבום בכורה משמיט לסתות ושובר לבבות ואלבום שני שהוכיח שאפשר להעביר כמעט את אותו אפקט גם מבלי להרחיק לשולי האינדיטרוניקה הקשה, האלבום השלישי, שפיסות ממנו שחרר בלייק מזה חודשים מבלי להצהיר על תאריך יציאה ספציפי לאלבום, אמור היה להציג בלייק שלם ובטוח מאי פעם, שמודע לכוחו בתעשייה ולא מרגיש מחויב ליצור במסגרות מסוימות כדי למצוא חן בעיני מי שהכתיר אותו בתחילת דרכו כדבר הגדול הבא.
טרם יציאת אלבום הבכורה שלו כבר נתלו על כתפיו הצנומות ציפיות כמוביל הסאונד החדש של המילניום. שש שנים ואלבום שני מעולה אך לא מגובש מאז, היוצר הצעיר (27) ניגש לראשונה לאולפן ההקלטות כשהוא כבר לא צריך להוכיח דבר לאיש. בלייק העיד בעצמו שהוא כבר לא מתחבא מאחורי הצלילים, לראשונה זה באמת הוא מאחורי המיקרופון, גם אם הקול שלו עובר מסננים, פומפיות, פטישי שניצלים ושאר כלי מטבח בדרך להקלטה הסופית.
"אני לא רוצה להיות אחד מאותם אמנים שמתעקשים להישאר במעגל של חרדה ודיכאון רק על מנת להפיק מזה מוזיקה", אמר בלייק בריאיון. ועל כך נאמר – טוב מאוד. עד כה זה בכלל לא היה מובן מאליו ויתרה מזאת – כולם יודעים שמוזיקה טובה באמת מגיעה מחוויה אותנטית, בין אם של שמחה או של עצב, ולא מתוך הכרח ליצור במסגרות מסוימות.
ואמנם, השירים החדשים עצמם מעידים על בלייק שלם ובטוח מאי פעם. בטוח, במובן זה שבלייק נשמע לראשונה נטו עצמו, בלי למצוא חן בעיני המבקרים שהעלו אותו לגדולה, בלי למצוא חן בעיני הקולגות שהעניקו לו את פרס מרקורי היוקרתי עבור Overgrown, ובלי למצוא חן בעיני המעריצים והקהל. לראשונה, בלייק לא עושה קאברים (Limit to your Love הלהיטי מהאלבום הראשון, או הגרסה המדהימה ל-A case of you של ג'וני מיטשל), לא עושה דאנס (Voyeur, Digital Lion), לא משתף פעולה עם אמנים מצוינים אבל שלא קשורים בשיט לסגנון שלו (RZA ב-Take a fall for me), ובאופן כללי – לא נותן את ההרגשה שחלק מהעבודה באולפן הייתה לצמצם את השירים, לשייף אותם עד דק, להסתיר את הדובר.
למעשה, האלבום החדש של בלייק הכי דומה למה שעד עתה העז היוצר להוציא רק במסגרת EP's, מסגרת שפחות כובלת את האמן לסטנדרטים מסוימים. אך לעומת אותם מיני אלבומים, שיורים ארבעה-חמישה-שישה שירים ומשאירים את המאזין עם אגרוף קטן אך ממוקד באוזניים, האלבום החדש של בלייק מעיף כל כך הרבה מכות באוויר, עד שקשה לו לפגוע.
האזנת חובה: הגרסה של בלייק לג'וני מיטשל
הביטחון החדש של בלייק מובע במסוגלות להגיש למאזין את עצמו נטו, אך לצדו בולט גם חוסר ביטחון משווע, שנעוץ בעובדה שהאלבום מכיל לא פחות מ-17 שירים. ומתברר שכל המוסיף גורע, גם כשמדובר ביופי מינימליסטי שמזוקק למלודיות כובשות.
76 דקות של מוזיקה מכיל האלבום החדש, צירוף אורך שני האלבומים הקודמים של בלייק ביחד, שאף הם, כל אחד בדרכו, טיפ טיפונת מעייף לקראת הסוף, בגלל הסגנון המונוטוני משהו של הגאון הצעיר. כמעט אין יצירות בהיסטוריה שמצדיקות 76 דקות של מוזיקה, וכשיש כאלה, בדרך כלל מדובר באלבומי קונספט שהסגנונות המוזיקליים בהם מגוונים ואפשר לשמור על ערנות בזמן ההאזנה. הרבה פעמים אותם אלבומים גם מחולקים באופן כלשהו לשני חלקים או יותר, כך שקל יותר לעכל אותם.
אבל כשמדובר בז'אנר של ג'יימס בלייק, יפהפה ככל שיהיה, גם מספר דו ספרתי של האזנות לא מסייע בהכרח לעכל למעלה מ-76 דקות של מוזיקה חדשה. במיוחד כשכמעט ואין רגע באלבום ששובר את ההגמוניה השמימית המאפיינת אותו.
לזכותו יאמר שכמעט ואין שירים פחות טובים במובהק, שאפשר היה לוותר עליהם בקלות על מנת ליצור אלבום קל יותר לעיכול. עם זאת, יש ב-The Colour In Anything כמה שירים נהדרים שמייצגים את פסגת הקריירה של בלייק ומעידים על כישרונו הענק, שמטושטש באלבום הזה מרוב עומס.
My willing heart הוא אחד השירים היפים שבלייק כתב אי פעם. חצי הדקה הראשונה של השיר, בה קולו של בלייק עוות עד בלי היכר, לא מעידה דבר על המשך השיר היפהפה, שמרגש יותר ויותר עם כל כניסה נוספת לפזמון שמציג את בלייק במלוא תפארתו המלודית.
הדואט עם בון איבר, I Need a Forest Fire, הוא עוד שיתוף פעולה מצוין של שני המוזיקאים שפשוט נועדו ליצור ביחד, וכמה שיותר יותר טוב. Modern Soul מתחיל עם כל המאפיינים המוכרים של בלייק – כניסה זהירה ומדויקת, קלידים שבורים, הד מלאכי, אלקטרוניקה מרוחקת, סאונד מטורף. אבל למרות שאין הוא מחדש הרבה, התפנית שחלה באמצע השיר עם עוד הברקה מלודית של היוצר הופכת אותו למרתק.
אם בכל זאת נתעכב על שירים שפחות עובדים באלבום, הם אלה שנדמים כמו נלקחו מעברו הרחוק של בלייק, על אף שהם לא. אמנם עושה רושם שהיוצר הבריטי לעד ישמע כמו נער בתול, ובכל זאת, שירים כמו Put that away and talk to me, עם התהייה הילדותית Where is my beautiful life?, לצד המשפט I'm not livin' here, I'm not livin' here anymore שנדמה כגרסה זולה ל-I'm not here, this isn't happening של רדיוהד, ועם הפזמון Put that away and talk to me, I'm not the only one with a fantasy שמתקשר ככל הנראה לתלות של בלייק במריחואנה, כפי שהעיד בריאיון ל'גרדיאן', מיותרים לחלוטין לצד טקסטים מטאפוריים, מעניינים ומרגשים באמת של האמן, על אף היותם קצרים וממוקדים, ולעתים קרובות - דווקא בגלל זה.
גם Love me in whatever way לא מעיד על יכולותיו האמתיות של האמן, ועל אף דשדושו בשולי הבינוניות הוא בכל זאת נמרח על פני חמש דקות. את אותה הביקורת בדיוק אפשר להעביר גם על Always, רק לעומת Love me in whatever way שמופיע ברצועה השלישית ועל כן עובר חלק, Always מגיע ברצועה ה-16, כשכבר ממילא האוזניים התעייפו מלהאזין לצלילים האסטרונאוטיים והיפים של בלייק, והשיר הבינוני מרדים אותן לחלוטין.
אבל כאמור, השירים הפחות טובים הם לא המרכיב העיקרי באלבום. יבוא הקורא ויגיד – עכשיו גם הרבה שירים טובים זה לא טוב? כמה קטנוני אפשר להיות? ובכן, יש בכך מידה מסוימת של צדק. ובכל זאת, אם גם אחרי ההאזנה מי-סופר-כמה, עדיין קיימת ההרגשה שהסרת חמישה-שישה שירים, וכמעט לא משנה אילו, היו הופכים את האלבום הזה להרבה יותר טוב, יש כאן בעיה מהותית. אם תחושת החמצה מלווה את ההאזנה לאלבום, אז ממילא לא מדובר באלבום המושלם שהוא יכול היה ואמור היה להיות.
נכון לעכשיו, אלבומו הראשון של בלייק נותר המשמעותי, השלם והחשוב ביותר בקריירה שלו. אך אין זה מסיר ולו גרם הערכה מהיוצר המבריק, שמצליח לזקק כמויות בלתי נתפסות של רגש בשנייה בודדת של מוזיקה. ומי יודע. אולי אחרי שהרשה לעצמו להשתחרר לחלוטין, כפי שמעיד אופיו של האלבום החדש, היצירה הטובה ביותר שלו עדיין בדרך. שווה לחכות.
אקו"ם