שרון חזיז: "הסרטן ריפא לי את ההיפוכונדריה"
הסרטן האלים ("חשבתי שזאת מתיחה"), המוות של אביה ("נפשי התאומה"), המשברים הכלכליים ("כשהיה לי מלא כסף, לא חסכתי") והגברים בחייה ("כל אחד היה רוצה גרושה כמוני"). שרון חזיז עושה "הופעות מסיבה" ואם ממש תבקשו, תוכלו גם ללמוד אצלה פילאטיס
עשר שנים חלפו מאז ששרון חזיז קיבלה את חייה במתנה, והיא לא שוכחת את הלם הבשורה. את רגעי השתיקה מול הרופא, התקווה הסמויה ש"זאת מתיחה של יגאל שילון" וההבנה הפנימית שהיא יוצאת למלחמה - והיא תנצח.עוד כותרות ב-nrg:
• איט גירלז: "הנה ההוכחה שבנות הן עם רע"
• לא רק טרור: עוד 10 דברים באשמת פייסבוק
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני זוכרת שהתיישבתי אצל הרופא, שהיה אחד האנשים הכי חמודים שפגשתי, והוא אמר לי את המשפט, 'אני לא הולך לעשות לך את החיים ורודים, אבל את גם לא הולכת למות'. ואז סיפר לי שמצאו אצלי סרטן שד, מהסוג האלים.
"בתוך תוכי כאילו חיכיתי לזה. הייתי אז מאוד מאוד היפוכונדרית. אני חושבת שמישהו שכל החיים מפחד שיקרה לו משהו, בסוף מביא את זה על עצמו. היום אני כבר לא כזאת. אני מאוד מאמינה בקשר בין בריאות הנפש והגוף, ובזה המחלה שינתה אותי.
"בדיעבד, אני יכולה להגיד שהמחלה היתה תקופה מעצימה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא בן אדם עם ביטחון עצמי גדול. המקום היחיד שבו יש לי ביטחון מלא הוא על הבמה. כשגיליתי שאני חולה, אמרתי לעצמי, אוקיי, יכול להיות יותר גרוע.
"קרה לי משהו שמנוגד לשרון שאני מכירה. קיבלתי אומץ גדול וחוזק שאני לא מבינה מאיפה שאבתי אותו. בתקופה הזאת הבנתי שיש את אלה שמאוד נבהלים מהגילוי ועושים מה שהרופאים מכתיבים להם, בלי לבדוק כלום ובלי לדעת ולרדת לפרטים לעומק, ויש את אלה שחוקרים ובודקים.
"אני הייתי מהסוג השני, למרות שזה לא מתאים לשרון של פעם. אני, ההיפוכונדרית הגדולה, מצאתי את עצמי מטפלת בעצמי, וגם עוזרת לאחרות. זה נתן לי המון כוח".היא זוכרת את עצמה בפאה, בלי גבות ובלי שיער, ועדיין מקפידה להתאפר בכל בוקר. "יום אחד נסעתי במונית והנהג אמר לי, 'שמעתי שהיית חולה'. ואני בכלל אחרי טיפול. חייכתי בנימוס והודיתי לו.
"היה לי הומור שחור ושמחת חיים, לא התמסכנתי לרגע. וגם הייתי צריכה להיות שם למען הילדה שלי, שהיתה אז בת 3. מזל שיש לה אבא טוטאלי, שמילא את מקומי גם ברגעים הקשים".
היו מחשבות על המוות?
"בכלל לא. ומה שהכי מוזר זה שלפני המחלה תמיד היו לי. דווקא כשחליתי, המחשבות האלו נעלמו. הסרטן ריפא לי את ההיפוכונדריה".
מאז שהחלימה, היא פועלת להגדלת המודעות לגילוי מוקדם של המחלה. "בדיקה מוקדמת מצילה חיים, זה מסר שחשוב לי להעביר. המון נשים חולות מגיעות אלי כדי שאחזק אותן. כל אישה צריכה שתהיה לה מודעות לרוץ ולהיבדק, בלי לפחד".
אחת השאיפות הגדולות שלה היום היא לשכנע את המערכת להפסיק להשתמש במונח הרווח "כריתה", במסגרת הטיפול בסרטן השד, ולבחור מינוח עדין יותר ומאיים פחות. "אפשר להשתמש גם במילה 'הסרה', כי ברגע ששומעים את צמד המילים 'כריתת שד', זה נשמע נוראי. אני חשבתי שבאים לי לחזה עם גרזן ומורידים לי אותו.
"הפעולה הכירורגית היא בעצם הסרת רקמת השד. פותחים ומסירים רקמת שומן, מכניסים חתיכת סיליקון, וסוגרים. נכון שזה נשמע הרבה פחות גרוע?
"במקרה שלי הסרתי גם את השחלות, כי אמרו לי שכדאי. בשורה התחתונה, ניטרלו לי את האסטרוגן בגוף. הקדימו לי לגיל 36 את מה שאישה בגיל 50 עוברת, שזה גלי חום וכל מה שנלווה לזה. אני עדיין מרגישה הכי אישה שיש.
"נכון, לא יכולתי להיכנס שוב להריון, וגם לא לעשות הקפאת ביציות, כי זו פעולה שצריך לקבל במהלכה הורמונים, וזה היה מאוד מסוכן. זה קצת העציב אותי, אבל אמרתי לעצמי, ברוך השם שיש לי ילדה כזאת מיוחדת ומדהימה, אני שמחה בחלקי".
מה הרגשת כששמעת על המחלה של אמיר פרישר גוטמן?
"מההיכרות האישית שלי איתו, הוא אחד האנשים הכי חזקים שאני מכירה. אומרים לי שהוא מתמודד בצורה מדהימה. אין לי ספק שהוא יחלים, יבריא ויחזור לעשייה. הוא באמת אדם מיוחד וחזק, והוא ייצא מזה כמו גדול, בעזרת השם. אני מאוד מאוד אופטימית.
"זה מחזיר אותי לנושא הנפשי, שהוא כל כך חשוב במחלה הזאת: להיות חזק ושמח ואופטימי זה זרז גדול להחלמה. אמיר הוא בדיוק כזה".
כשאת הולכת כיום להיבדק, את חוששת?
"אני נבדקת בכל שנה, ואם יש רגעים שאני קצת פוחדת בהם, זה רק ביום הבדיקה, כי זה מחזיר אותי שוב לאווירת בית החולים ולמכונות. אבל זה חלק מהחיים שלי, והתרגלתי".
המפגש עם חזיז (46) מתקיים בבית קפה שכונתי בצפון תל אביב, שם היא מתגוררת. "אני מכורה ללחם פה", היא מסבירה, אף שגיזרתה לא מעידה שהיא מכניסה לגוף פחמימות רבות ("כל חיי ביקרתי אצל קוסמטיקאית פעמיים, אבל אם ארגיש שאני צריכה טיפול קוסמטי - אני הראשונה שארוץ"). בעוד שעות ספורות היא תחליף את החום התל־אביבי בחום של אילת, שם תערוך לפני ועדי עובדים שתי הופעות של "מסיבה עברית עם שרון חזיז", המופע המבוקש שלה.
את חיידק הבמה ספגה כבר מהבית. אביה שלמה הוא כוריאוגרף, והאם אביבה ניהלה במשך שנים את מחלקת התלבושות בתיאטרון בית ליסין. בנערותה היתה חזיז בלהקת צופי תל אביב, ואחר כך התגייסה ללהקת הנח"ל.
היא פרצה בתחילת שנות התשעים, דווקא כשחקנית, במסגרת סידרת הנעורים המיתולוגית "עניין של זמן". ב־1994 הוציאה אלבום בכורה, "קח אותי לשם", שהנפיק כמה להיטים, ובהם שיר הנושא ו"השמיים של יוליה", והעניק לה את תואר "זמרת השנה" ברשת ג'.
באותן שנים היא נחשבה לאחד השמות המובילים בדור זמרות הפופ הצעירות בישראל, וזכתה לסיקור קבוע גם במדורי הרכילות. מאז הוציאה עוד ארבעה אלבומים, וכן אוסף משיריה וקלטת וידאו לילדים עם דוד ד'אור. האלבום האחרון יצא לפני שבע שנים.
כבר הרבה זמן שלא הוצאת שירים חדשים.
"אין לי ממש תירוצים. אני לוקחת את הזמן. האמת היא שגם לאנשים שמוציאים שיר בכל חודש אומרים 'לאן נעלמתם'. זה מטורף. זמרים מוציאים שירים, ושום דבר לא קורה. אני לא אוהבת להיות במצבים האלה, אז יכול להיות שזה שילוב של הפחד עם עצלנות קלה".
בינתיים זמרות חדשות כובשות את הפלייליסטים.
"אני מקבלת את זה באהבה, ואני מפרגנת. לא מפחיד אותי שבאות זמרות חדשות, כי אני מבינה את החיים ואת המקצוע. עם זאת, אני כן דואגת להמציא את עצמי מחדש. למשל, בשירה בציבור שאני עושה עכשיו".
ז'אנר הפופ, שממנו את באה, נחשב מלכתחילה לפחות מוערך.
"נכון, ותמיד סבלתי מזה. גם את הדיסק הראשון שלי, שכולם מייחסים לו הצלחה, למדו להעריך רק אחרי תקופה. אני זוכרת שחברים מוסיקאים אמרו לי, 'מה את עושה דיסק עם מכונות וסימפוּלים?' זה נחשב לגנאי. אבל כל חיי אהבתי פופ. זה הז'אנר שלי, וזה מה שרציתי לעשות.
"אם יש משהו שהגיל לימד אותי, זה פחות לחשוב על מה שאחרים חושבים, בעיקר אם מדובר במבקרים או באנשי מקצוע. גם אם אני נעלמת להרבה שנים, אני מקבלת מהקהל את החיבוק כשאני צריכה אותו, וגם בהופעות טוב לי, אז פחות אכפת לי".
היו לך שירים שלא קרה איתם כלום בגלגלצ?
"ברור. כשהוצאתי את 'יזראל' (להיט דאנס מחאתי מתוך אלבומה הרביעי, "שרון חזיז", שיצא ב־2005; ע"ס), לא הכניסו אותו לפלייליסט של גלגלצ, אבל הוא היה מקום ראשון בכל התחנות האחרות, שודר בכל מקום בלי הפסקה. גלגלצ ראו שהציבור אהב את השיר, ולמרות זאת לא הכניסו. זה הטריף אותי.
"בכלל, כל שיטת הפלייליסט הזאת לא מובנת לי. בתחנה מוחקים אמנים שיוצרים מוסיקה כל חייהם ושהוכיחו את עצמם עשרות פעמים. לא נותנים צ'אנס. אנשים לא מתארים לעצמם את כמויות הסינגלים שמוציאים מדי יום אמנים אהובים וידועים, שלא נכנסים לפלייליסט. האלבומים שלהם הולכים לפח".
הדור הצעיר מכיר אותך היום?
"כשרואים אותי, אומרים לי, 'הנה השחקנית מ'עניין של זמן' או מ'אהבה מעבר לפינה', וקצת מערוץ 24. הבת שלי והחברות שלה מקשיבות ל'מארש הדייגים' שהוצאתי לאחרונה, אז מסתבר שהצלחתי להגיע אליהם גם משם".
היא היתה נשואה פעמיים. בגיל 23 נישאה לאהבת נעוריה, המתופף אלי בן שושן. הם התגרשו אחרי שבע שנים. מאוחר יותר הכירה את שמוליק רוזנברג (אחיו של פבלו) והביאה עימו לעולם את בתם היחידה, אנה (14). הנישואים הללו, שהיו לדבריה המשמעותיים ביותר בחייה, הסתיימו ב־2010, בתום 11 שנים.
"כל פרידה היא קשה. שמוליק הוא אדם שאני מאוד מעריכה ואוהבת, ואני מודה לאלוהים שהוא האבא של הבת שלי. כל אישה היתה רוצה גרוש כמוהו, ואני חושבת שכל גבר היה רוצה גרושה כמוני. לשמחתי אנחנו בקשר ומאוד מסתדרים".
את בן זוגה השלישי, יורם כהן (קבלן תשתיות, גרוש פלוס שניים), הכירה לפני שלוש שנים דרך חברים משותפים. היום הם גרים יחד בשכונת כוכב הצפון בתל אביב, ובסופי שבוע מבלים בבית נופש שרכשו לאחרונה ליד הכנרת, מה שמסביר את השיזוף שלה.
"קנינו בית שמשקיף לכנרת, לנוף הכי יפה שיש, ועשינו אותו מקסים. התחביב הכי גדול של יורם הוא גלישה בכנרת, ויש לו שם סירה. אז בכל סוף שבוע אני על הסירה. יורם מהמם. הוא מבין אותי, מכיל אותי ומעריך אותי.
"בסופו של דבר, החיים הובילו אותי להיות זוגית רוב הזמן. אני אדם של אנשים. אוהבת להיות בחברה. ואני פשוט חייבת להיות מאושרת".
אחרי שתי מערכות זוגיות משמעותיות, זה לא מרתיע אותך?
"אני לא מפחדת ולא נרתעת מכלום. חיים את החיים פעם אחת, וצריך להיות אמיצים. מה כבר יכול לקרות? העיקר שנהיה בריאים, השאר שטויות".
לפני שלוש שנים נכנס אביה לניתוח לתיקון מפרצת באבי העורקים (המפרצת שממנה נפטר אריק איינשטיין ז"ל). "הרופאים אמרו לו, 'יש לך מפרצת שיכולה להתפוצץ בכל יום, פצצה מתקתקת בתוך הגוף. זה יכול לקרות מתישהו במהלך השנים הקרובות. יש אפשרות להיכנס לניתוח עכשיו, ויש אפשרות לחכות'. הוא לא חשב פעמיים, ונכנס.
"באמצע הניתוח, הוא קיבל דום לב של 11 דקות", הדמעות מתחילות לזלוג מעיניה. "אני זוכרת שיצאו אלי הרופאים ואמרו לי שהוא היה בדום לב ושהצליחו להחיות אותו, אבל הם לא יודעים איך הוא יתעורר. הם עצרו את הניתוח. כשהוא התעורר, הוא קם משותק מהחזה ומטה".
במשך שבעה חודשים סעדה את אביה ללא הפסקה, "ממש יום יום, שעה שעה, ביחד עם אמא שלי. המצב שלו היה סבל ועינוי שאני לא יכולה בכלל לתאר. זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, רק הקרובים אלי יודעים כמה הייתי מחוברת אליו, כמה הוא היה הנפש התאומה שלי.
"כשנולד לך ילד, נפתח בך בלב רגש שלא הכרת. ככה זה גם כשאתה חווה מוות. נפתח בך חלל ריק, שאתה לא מכיר. מין הרגשה של חוסר קבוע ותמידי. כשהוא נפטר, הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאני מאבדת מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
"תמיד אמרתי לו, 'אבא, אם אתה תמות אני אהרוג אותך', והוא היה עונה, 'אלה החיים, זה הטבע. אני אבא שלך וזה יקרה'. אמרתי לו כל כך הרבה פעמים 'אני אוהבת אותך'. בחודשים האחרונים שלו הרגשתי שהוא חצי אבא שלי וחצי הילד שלי. כל כך כעסתי על המוות הזה. הוא לא היה צריך לקרות.
"עברו שנתיים, ועדיין לא עיכלתי את האובדן. עד היום אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שבא לי להתקשר אליו ולספר לו דברים. למשל, אם מספרים לי בדיחה מצחיקה. הוא היה ויהיה תמיד אהבת חיי".
על אף האבל, היא אומרת, לא נתנה לעצמה לשקוע. המופע שלה, "מסיבה עברית עם שרון חזיז" (ב־21 ביולי במועדון "גנקי" בתל אביב), תוסס ושמח, ומבוסס על שירה בציבור בעיבודים חדשניים ובליווי די.ג'יי ונגנים.
"לפני שלוש שנים, כשלילך (לילך יפה בן־דוד, הבעלים של הגנקי; ע"ס) הציעה לי לעשות ערב ישראלי, לא חשבתי שאני יכולה להתחבר. אבל אז בא הרעיון לעשות את זה בפורמט מסיבה, וזה תפס.
"זאת הופעה כיפית, שמשלבת שירים ישראליים מכל התקופות ומכל הזמנים, כולל שירים שלי, בעיבודים מאוד עכשוויים. יש רצון של אנשים לשיר משהו יותר מעודכן וחדשני, והמקום של לשמח אנשים ולראות אותם בשמחתם עושה לי מאוד טוב על הנשמה".
את רומזת שעינת שרוף לא עדכנית?
"אני בעצמי הולכת להופעות שלה ועולה איתה לשיר, ומדהים איך היא מתקשרת עם הקהל. כבודה במקומו מונח, היא באמת אלופה. אבל המופע שלי אחר לגמרי. מראש ניסיתי לקחת את זה למקום אחר - הסטייל, האווירה, ההפקה וקהל היעד שונים לגמרי".
היה חשוב לך לכלול בהופעות גם את הלהיטים שלך?
"מאוד. תמיד יש את אלה בקהל שצועקים, מה עם 'פנסים' ו'הולכת ממך'?".
העובדה שאוכלים מולך פלטת מטוגנים בזמן שאת שרה לא מפריעה?
"ברוב ההופעות שלי אנשים לא יושבים ואוכלים, כי אני עולה אחרי הקינוחים. אבל זה נכון שאלה לא הופעות שיושבים ומקשיבים בהן, וזאת גם לא המטרה. המטרה היא שאנשים באמת ייהנו לשיר מוסיקה ישראלית בתוך מסיבה".
אז שרון חזיז במתכונת שהכרנו הולכת ומתאיידת?
"תשמע, מאוד קשה להיות זמרת בארץ. זה עולם שקשה לשרוד בו. מצאתי משהו שאני נהנית ממנו, והוא גם מביא אותי לביטוי כאמנית על במה, גורם לי הנאה ומביא לי פרנסה טובה. זאת מתנה. חשוב לי שהעשייה שלי כזמרת תמשיך, אבל אני מאוד איטית. לא זנחתי את המקום המקורי שלי".
ההחלטה ללכת על הז'אנר הזה התקבלה משיקולים כלכליים?
"פרנסה היא דבר מאוד חשוב, ולשמחתי, אלוהים נתן לי את הכלים לעסוק בזה. מבחינה כלכלית, תמיד היו לי תקופות טובות ורעות, אבל אני עושה עוד דברים. בתקופות שבהן היו לי פחות הופעות עשיתי קריינות והנחיה.
"לפני שש שנים הרגשתי שמאוד קשה לי כלכלית. לא הגעתי למצב נוראי, אבל הייתי גרושה עם ילדה, ואני בזבזנית ונהנתנית. אז הלכתי לעבוד עם חברה שלי, המאפרת גלית ורטהיים, כמנהלת פרויקטים ב'איל מקיאג'' (חברה לאיפור מקצועי; ע"ס). זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי מה זה להרגיש בקשיים, בעיקר לאדם כמוני, שחי את החיים.
"למזלי זה היה קצר, חודשיים, ואחר כך חזרתי לעבודות האחרות שלי בהופעות ובקריינות. היה בזה משהו מביך ומוזר, אבל גם כיפי, כי באמת לא עשיתי משהו כזה קודם. פתאום היה לי משרד עם מחשב. הרגשתי קצת בתוך דמות, בתפקיד. עבדתי עם חברים שלי, כך שלא היתה לי איזו בוסית שצעקה עלי. עשיתי עבודה טובה.
"אני אמנם איטית ועצלה, אבל כשאני עושה משהו, אני עושה אותו עד הסוף. אגב, גם בתקופות שבהן עשיתי קמפיינים והיה לי מלא כסף, לא חסכתי. גם היום אני לא יודעת לחסוך".
זה לא סוד שיש פער גדול בין מידת הפרסום למצב החשבון בבנק.
"כשהוצאתי את האלבום הראשון, והייתי אז הרבה בכותרות וברדיו, היתה לי פיאט בראבה, ויום אחד מישהו פגע בי מאחור. הדבר הראשון ששמעתי אחרי התאונה היה, 'זה האוטו ששרון חזיז נוסעת עליו?'.
"מוסיקאי בארץ זה מקצוע מאוד אכזרי. זה משהו שאני מתמודדת איתו כל החיים. עם כל זה שאני קצת לא מציאותית וקצת חיה בסרט, אני תמיד נשארת עם הרגליים על הקרקע, גם בהצלחות הכי גדולות וגם בכישלונות הכי גדולים. אני תמיד משתדלת להיות מציאותית ולשמור על צניעות.
"בשנה האחרונה דליה מנטבר (בעלת רשת מכוני פילאטיס; ע"ס) שיכנעה אותי לעשות קורס מדריכות פילאטיס".
מה?
"כן, כן. זה משהו שלא קשור לעולם הבמה, אבל אני יודעת שאני תמיד יכולה לעסוק בו. נותן לי סוג של שקט. ואתה לא יודע כמה אני אוהבת להדריך וכמה אני אוהבת לראות שינויים ביציבה ובגוף".
ואיך מגיבים האנשים שבאים לאימון?
"בשיעורים שהעברתי הגיבו באהבה. מישהי אמרה לי לפני כמה ימים, באמצע שיעור, 'שרון, אם לא הייתי יודעת שהיית בצבא בלהקה, הייתי חושבת שהיית מ"כית'".
את מקליטה שירים חדשים?
"אני עובדת על חומרים חדשים, ואולי גם אוציא אלבום מהופעה של 'מסיבה עברית'. המנהלים שלי מאוד רוצים שאעשה אלבום כזה".
תחום המשחק עדיין רלוונטי מבחינתך?
"כן, ויש עכשיו תפקיד שאני מרגישה שאני ממש מתאימה לו. זו פעם ראשונה שבא לי לעשות אודישן. בדרך כלל אני לא הולכת לאודישנים, אלא אם כן יש משהו שמאוד מעניין אותי או שמבקשים אותי ספציפית".
ההופעה האחרונה של חזיז בטלוויזיה נרשמה ב־2012, בגירסה המחודשת של "עניין של זמן" בערוץ 2, שכינסה את גיבורי הסדרה המקורית ועקבה אחריה קורותיהם ממרחק השנים. למרות הציפיות הגבוהות ותחושת הנוסטלגיה, הסדרה נכשלה.
"זה היה רע מאוד. לקחו חבורה של אנשים מוכשרים עם חיבור מאוד מיוחד, מכרה זהב, ולא ניצלו אותו. התסריט היה גרוע, ובמקום למנף את זה לסידרה טובה, זה יצא בינוני. התבאסתי מאוד".
ואולי מה שעבד לפני יותר מעשרים שנה כבר לא מתאים היום.
"אני לא מסכימה. סידרה שנעשתה עם שחקנים טובים ועם דמויות טובות ואהובות - כמה אפשר לקלקל אותה? היה לזה כל הפוטנציאל להיות סוף הדרך. אבל כבר בצילומים הרגשתי שזה לא טוב ושלא תהיה עוד עונה".
ב־2010 השתתפת ב"רוקדים עם כוכבים" והודחת בשלב הראשון. היית הולכת היום לריאליטי?
"תלוי איזה. 'הישרדות' לא הייתי מסוגלת לעשות, למרות שעל פניו זה נורא מאתגר. הכל מלא שם בפוליטיקה וסכסוכים, קשה לי להתחבר לזה".
חברתך דנה ברגר עשתה את זה.
"הופתעתי בעיקר מזה שהיא הלכה למשהו כל כך פיזי. הדבר הכי פיזי שדנה עשתה בחיים היה להחזיק גיטרה כמה שעות. מעבר לזה היא אדם של שלום, ולכן הופתעתי שהיא שרדה כל כך הרבה זמן. יש לה נפש של אמן, של ציפור".
אז אחרי שהיית שחקנית, קריינית, מנחה, מאפרת ומדריכת פילאטיס, אילו חלומות נשאר לך להגשים?
"אני מתה לעשות תוכנית רדיו בתחנה מחבקת וכיפית. פעם הציעו לי תוכנית שידוכים, ולא רציתי. בא לי לעשות תוכנית שאפשר לדבר בה על הכל ולהשמיע מוסיקה שאני אוהבת".
אקו"ם