ראשי » תרבות » מוזיקה

גלוריפיקציה מעוותת: 5 שנים למותה של וויינהאוס

בין אם כדי לנקות את מצפוננו ובין אם כדי להרוויח מהגעגוע אליה עוד כמה ג'ובות, מפעל הנצחתה של איימי וויינהאוס אינו אלא מפעל צבוע שמעוות את דמותה. חמש שנים למותה, הגיע הזמן לזכור אותה בזכות מה שגרם לנו להתאהב בה מלכתחילה

בעידן הפופ של שנות האלפיים, בין להקות הבנים (והבנות) הידועות לשמצה, ובין כוכבת מתערטלת אחת לסמל סקס מזמרת אחרת, קמה אמנית מונומנטלית ובלתי נשכחת שהצליחה לחדור מהשוליים אל לב המיינסטרים, ברבור שחור יחיד באגם של ברבורים לבנים, אם תרצו. אך מאז מותה הטראגי העיסוק בה מתקיים אך ורק סביב אותה טרגדיה, עד ששכחנו מה בכלל הביא אותה למרכז התודעה.

עוד כותרות ב-nrg:
• משה איבגי עובד על סרט חדש
• קולדפליי ומייקל ג'יי פוקס חוזרים לעתיד
• אלטון ג'ון הטריד מינית? הפרטים נחשפים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

איימי וויינהאוס פרצה לתודעה הציבורית בשנת 2003, עם סגנון שאין דומה לו. וויינהאוס שרה עם אותנטיות דוקרת ורגש מזוקק, השתעשעה עם קול מדויק אך שביר, ברגע אחד מעודן, חלק, מחמם ועוטף וברגע שני חצוף, מתכתי וארסי. היא הפתיעה את העולם עם אמוציות מסוגננות שמושרות במלודיות אלגנטיות, קצביות ומדבקות. אך לאחר מותה ב-2011, המוזיקה של ווינהאוס נהפכה מדיוקן עצמי למניפסט טרגי, כתובת על הקיר, טרגדיה חסרת תקווה, מונצחת בהילוך איטי.
הקריירה הקצרה אך אינטנסיבית של וויינהאוס הולידה רק צמד אלבומים מצוינים. עם זאת, וויינהאוס הייתה האישה הנכונה, בזמן הנכון ובמקום הנכון. הקהל ביקש מוזיקה בוגרת יותר ומתוחכמת יותר ברדיו, והיא ענתה לדרישה בסגנונה הקוסמופוליטי, המלוטש והאלגנטי.

• איימי לנצח: פגומה כפי שהייתה מוכשרת
• איימי לרצח: פפראצי במסווה של דוקומנטרי

כמו כל שנה ב-23.7, גם השנה, חמש שנים לאחר מותה, זיכרונה של איימי וויינהאוס ישוב לאור הזרקורים שרצח אותה. אך במקום לזכור לה את המהפך הגדול שעשתה במוזיקה הפופולרית, נזכור לה את השערוריות, את הסמים, את הפפראצי, נחזור להתפלש במה שהרג אותה, במקום ליהנות ממה שהפך אותה למי שהיא. זיכרונה של וויינהאוס הפך לטאבו, מכל הסיבות הלא נכונות.

נכון, וויינהאוס הייתה פרת המזומנים והקליקים הגדולה ביותר מאז קוביין וקורטני, הייתה השעירה לעזאזל של הצהובונים והייתה לקורבן הגדול ביותר של אידאולוגיית הטוקבקים. היא הועלתה על המוקד, ספגה ציד מכשפות מודרני והפכה למרטירית של האינקוויזיציה הפפראצית, של תאוות החיטוט הנלוז בחיי המפורסמים.

אולי בתזכורת הזאת אנחנו מנסים בעצם להסיר מאיתנו את האשמה, לכפר על חטא. אולי זו הדרך שלנו להתנצל. אבל חמש שנים לאחר מותה, הסנסציה הוויינהאוסית עדיין מהדהדת. תקראו לזה גלוריפיקציה, תקראו לזה שיגעון בריטי, אבל אין שמץ של ספק שמותה הטרגי של איימי ווינהאוס היווה התעלות מסטטוס של כוכבת פופ נורמטיבית לקליבר נעלה של אמנים. האמת האבסורדית היא שמפעל הנצחתה של הזמרת אינו אלא מפעל צבוע שמעוות את דמותה.

אם זו תערוכה במוזיאונים על היותה ''גוד גירל ג'רוזלם'' או לחילופין תיאור חד צדדי כבאד גירל הנצחית, ניסיון לרווח מהיר על חשבון המת או פולחן ההאדרה הגדול ביותר מאז הביטלס - שלשול חצי האמיתות על הזמרת הוביל לכך שהדבר העיקרי שנאבד במותה, זה איימי ווינהאוס, המוזיקאית מאחורי המיתוס.
פולחן ההאדרה, הקדשתה והצבתה כדמות רומנטית לא מועיל לאף אחד, בייחוד לא לוויינהאוס, שמתהפכת בקברה. הזמרת נהפכה לעוד דוגמה של הרומנטיזציה המבחילה שסובבת סביב המוות הצעיר, ''מועדון ה-27'' ותרבות ההרואין. הרצון להקפיא את וויינהאוס כ''צעירה לנצח'' וכחוטאת בלתי מתנצלת, הוא רצון מסוכן שמעיד הרבה על החברה שלנו, ולא מנקה אשמה מאיש.

המורשת האמיתית של הזמרת אינה שרויה בציד המכשפות שספגה, אינה שרויה בבקבוק ג'ק דניאלס ריק מוטל על השטיח, אינה שרויה בהנפקות מחודשות וממחוזרות או באלבומי ''הלהיטים הגדולים'', אינה שרויה בפלייליסטים או בפרסי הגראמי המהדרים את מדפיה. המורשת של איימי ווינהאוס מתחילה ומסתיימת במוזיקה שלה. ובהתחשב בכך, הדרך הטובה ביותר לחלוק כבוד ומחווה היא עדיין לסתום את הפה ולשים את Back To Black שוב, אלבום ששימר כל טיפה מתהילתו המוקדמת.
 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg