אל תהיו שאננים: 30 אלף צועדים זה לא ניצחון
כמות האנשים שצעדו בירושלים, בהם גם דתיים רבים שתמכו בקהילת הלהט"ב, אכן מרשימה ומרגשת, אבל זה הישג רגעי וחולף. מותר ליהנות מההישג הנאה, אבל אסור לשכוח שאותם גורמים שהביאו את כל האנשים האלה לבירה, עודם מחזיקים במושכות
מצעד הגאווה שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר היה מצעד הגאווה הכי עצוב שאפשר רק לדמיין – ובצדק מוחלט. הרי יותר ממצעד, מדובר היה בהפגנה נגד דברי ההבל והבורות של מחרחרי המדון והשנאה. הרי יותר מחגיגת גאוותנו, מדובר היה באזכרה לבת 16 שנרצחה בידי קנאי חרדי, שמקדיש את חייו לבורא אך בוחר בעצמו אילו ממצוותיו לקיים ואילו לאו.עוד כותרות ב-nrg:
• טריילר ראשון לוונדר וומן עם גל גדות
• פורש בבום: אביצ'י נפרד מהקהל הישראלי
• צפו: הפספוסים הגדולים של "משחקי הכס"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פרט לגופיות המיוזעות והבלונים הצבעוניים, כמעט שום דבר במצעד הזה לא אמר "מצעד גאווה". לא צמידי הזיהוי, לא המרווח הסטרילי בין המצעד עצמו לרחוב, לא הכמות העצומה של לובשי המדים מכל עבר, לא הנחת הפרחים לזכרה של הילדונת, לא השירה החרישית של "שיר לשירה", ודאי שלא הפושים שנורו לפלאפונים בדבר שני חמושים שנעצרו, ועוד שניים עם סכין, ועוד.
גם לא כל החדשות שליוו את אותו יום, בהן ההחלטה שלא לאפשר את הצעת החוק נגד פשעי שנאה מלהתקדם, ביטול המצעד בבאר שבע, הצהרתו של סגן עיריית ירושלים שלא יהיה מצעד גאווה בעיר בשנה הבאה וכל אותם הרבנים המלומדים שהביעו תמיכה פומבית בנאום הסוטים של הרב יגאל לוינשטיין, הועילו לחגיגות. חלק גדול מהשלטים במצעד נשאו אופי של הפגנה, ולא של הפגנת אהבה.
המצעד הזה החזיר את מצעד הגאווה למקורות, וטוב שכך. ממסיבה אדירה - להפגנה. כי הגיע הזמן להודות בזה - אין לנו שום סיבה לחגוג, אבל יש לנו הרבה סיבות למחות. ''לא ניתן לשפוך פה דם כי גם אנחנו בני אדם'', היה המוטו של המצעד הזה, שנזעק לשמיים, שוב ושוב. כאילו על זכותנו להיחשב כבני אדם לכל דבר ועניין במדינה הזאת באנו להילחם. מה, לעזאזל, שמח בזה.
• סוטים ונוצרים: שימוש דמגוגי וחסר אחריות בשפה
אבל עד שחזרתי הביתה לתל אביב, מותש ועצוב, הופתעתי לגלות שלא כולם הרגישו כמוני. כל הפיד שלי התמלא בתמונות ססגוניות, בסלפיז מאושרים עם זהבה גלאון, בקריאות "ניצחנו אותם!" ו"ממש כיף כאן בירושלים!". גל אוחובסקי כתב "מעז יצא מה זה מתוק", אושיית הפייסבוק נתנאל אזולאי כתב "האור גובר על חשכת ירושלים" ואסי עזר המשיך לעשות לנו בושות והתחבק למצלמות עם בנצי גופשטיין, כאילו הארגון של האחרון לא הפגין נגדנו בשנה שעברה עם השלטים "הילדים שלכם מסכנים" ו"אבא, איפה אמא שלי?", כאילו נציגים של הארגון לא נתפסו עם סכינים בדרך למצעד באותה השעה ממש. נציג הקהילה, אסי עזר? שלא נדע מצרות.
אל תתנו למספר הצועדים הנאה להטעות אתכם. נכון, מדובר במצעד הכי גדול שראתה עיר הבירה של ישראל אי פעם, נכון, התחרינו עם שלמה ארצי המלך וגברנו עליו. אבל בדיוק כפי ששלוש מאות אלף איש שצועדים בתל אביב לא מעידים על פתיחותו של הממסד, על קידום זכויותינו או על כל דבר אחר פרט לניצחון הפינקוושינג המסמא של עיריית תל אביב תאוות הבצע וחמדנית התיירים הבזבזנים, כך 30 אלף איש הצועדים בירושלים לא שקולים לעשרות חברי כנסת שמצדם ימשיכו בכיף לשלול מאיתנו זכויות שוות גם עוד אלפיים שנה וימשיכו לאפשר לרבנים נכבדים לכנות אותנו בכל שם שירצו מול המון נערים צמאי ידע.
אל תתנו למספר הנאה לעוור את עיניכם מתמרורי האזהרה. מותה של שירה בנקי אמור היה להיות הקש ששבר את גבנו, אבל חיכינו יפה שנה שלמה עד שאמרנו דבר – וגם זה בנימוס, בדרך ארץ, על פי הכללים, תחומים בגדרות ברזל כמו חיות, בזמן שחלק מהשוטרים שאמורים לשמור עלינו מצלמים אותנו כאילו זעקותינו משולות לתרגיל שאולפנו לעשות במיומנות להנאת הקהל.
אינני בא למחוק, חלילה, את הישגי המצעד. כמות חובשי הכיפות הייתה חסרת תקדים למצעד כלשהו בישראל, כך עושה רושם. חלק מהדתיים אף נשאו שלטים בנוסח "דתי, סטרייט, תומך" שבאמת הפריחו פרפרים של תקווה בבטן. אנשים שלא התערבו בנושא מעולם פתאום הביעו דעה תומכת ברשתות החברתיות ובכלל. וכן, גם גידול של פי שישה אנשים תוך שנה זה הישג יפה מאוד. אך אם החלטתו של סגן ראש עיריית ירושלים הנכבד אכן תקבל משנה תוקף, ובשנה הבאה לא יתאפשר לנו לצעוד כמו אזרחים סוג ג' ברחובות עיר הבירה שלנו כמו של כולם, האם עדיין מישהו יזכור את 30 אלף האנשים שצעדו בשנה שעברה?
התקופה האקוטית לקהילת הלהט"ב בישראל לא מאפשרת לנוח על זרי הדפנה, כי הם ירקיבו תוך יומיים. זה לא הזמן לזחיחות ולקפיאה על השמרים, זה לא הזמן ליהנות מניצחון דמיוני, זה לא הזמן לשמוח על ש-30 אלף איש מתוך שבעה מיליון שחיים פה ראו לנכון להפגין למען זכויות אדם בשעת משבר כל כך גורלית לנו כחברה מול פונדמנטליזם דתי. זה לא הזמן לשמוח על שארבעה או חמישה חברי כנסת צעדו איתנו, בעוד שלכל השאר היו תכניות יותר חשובות. זה לא הזמן ליהנות מפרי ורבע שקטפנו השנה ולחכות עד השנה הבאה כדי לנסות ולקטוף עוד איזה שניים. זה לא הזמן לשמוח. לא.
מה כן אפשר לעשות? בוא נתחיל בדרישת פיטוריו של כל רב ומחנך בישראל שמלמד את תלמידיו שנאה (אם אדם ורטה פוטר על הבעת דעותיו בכתה, אין שום סיבה שיגאל לוינשטיין ימשיך להחזיק בתפקידו). אפשר גם להחליט מעכשיו להחרים את מצעד הגאווה התל אביבי הבא לטובת הפגנת ענק בכיכר רבין, שהתיירים של העירייה יצעדו לבד, לנו חשובות יותר הזכויות שלנו מאשר מסיבה. להתנדב לארגונים הגאים השונים ולדאוג שלנוער הלהט"בי יהיה בית חם, בכל מקום בארץ. להתאגד עכשיו, ולא לחכות למצעד הבא.
יום אחרי החגיגה בירושלים, ערוץ 7 השווה אותנו בקריקטורה מכוערת למשה קצב האנס. החגיגה נגמרה באופן רשמי.
• איגי: ארגון נוער גאה
• חושן: מרכז החינוך וההסברה
• תהל"ה: תמיכה להורים
• בית דרור: בית זמני לנוער
• בת קול: ארגון לסביות דתיות
• חברותא: הומואים דתיים
• כמוך: הומואים דתיים אורטודוקסים
• פרויקט גילה: להעצמה טרנסית
• הבית הפתוח בירושלים
• הוועד למלחמה באיידס
אקו"ם