ראשי » תרבות » מוזיקה

שאיפה לעוצמה: דני רובס חוגג 50 לביטלס

ברחבי העולם מציינים 50 שנה לאלבום המופת Revolver של הביטלס. דני רובס ויואב קוטנר, שני מעריצים ידועים של הלהקה, מסבירים מדוע מדובר באחת היצירות האהובות עליהם בכל הזמנים

הכי טוב של הביטלס? לכל אחד יש את האלבום של הביטלס שהוא הכי אוהב בעולם. עבור חלק ממעריצי הלהקה מסעותיו של סרג'נט פפר מציינים את פסגת הקריירה של ארבעת המופלאים, עבור אחרים זהו האלבום הלבן והאמוציונלי שלוקח את התואר ויש רבים שרואים ב"אבי רואד" את יצירת המופת האולטימטיבית של הלהקה. אך על אף שלעולם לא תהיה הסכמה חד משמעית בנוגע לבחירת האלבום הטוב ביותר של אחת הלהקות החשובות והגדולות בהיסטוריה, נדמה שהרוב בכל זאת רואה ב-Revolver ובמיוחד בשיר Eleanor Rigby מתוך האלבום את ציון הדרך המשמעותי ביותר של פול מקרטני, רינגו סטאר, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון.

עוד כותרות ב-nrg:
• מציאות רבודה: מילון פוקימון גו השלם
• יחידת המתאבדים או חבורת הבכיינים?
• טילטיל נגד ציון: ההשקה שנגמרה בפציעה
• צפו: תמונות ההיריון האחרונות של בר רפאלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בלי להכריע בסוגיה, אלא רק על מנת לחגוג את ציון 50 השנה לאלבום המופת, ביקשנו מדני רובס להסביר מה הופך את האלבום, בדגש על השיר האלמותי, לכל כך משמעותי עבורו. המוסיקולוג יואב קוטנר הוסיף גם הסבר משלו על האלבום ששינה את פני ההיסטוריה של המוזיקה.

כשהייתי בכיתה ו' הייתי תלמיד גרוע באנגלית. משהו בשפה הזאת נדמה לי אז כקשה לפיצוח. ואז גיליתי את "אלינור ריגבי" שכתב פול מקרטני ב-1966, ועולמי השתנה. בזכות מורה חכמה ורגישה, שתרגמה עבורי את המילים וחשפה אותי ליופיים, הבנתי שלא אוכל להיות "אטום" מילולית לסוגי יופי כזה, והשתלטתי לחלוטין על השפה.

השיר עצמו – שתי דקות וקצת של יופי מוסיקלי ומילולי מזוכך, מצליח בכמה שורות קצרות לשרטט בקווים עזים מאוד את בדידותה של אלינור ריגבי שבעליבות רבה אוספת את האורז שנזרק בחתונות בכנסיה, ואת בדידותו של הכומר מקנזי שכמה חדרים ליד כותב דרשות להן איש לא מקשיב ותופר את החורים בגרביו... אחרי שאלת הבדידות האולטימטיבית ("כל האנשים הבודדים, מאיפה הם באים? לאן הם שייכים?...") נפגש גורלם של השניים כשהכומר מקנזי נושא את דרשתו על קיברה, ועדיין אין שם איש שיגיע לשמוע או לספוד...

ה"רזון" של השיר הזה רק מגביר את עוצמתו הרגשית, והמילים האלה עטופות בכינורות ויולות וצ'לואים עוצרי נשימה ועוכרי שלווה.

כל חיי אני מנסה להביא את שירי לרמות דיוק ועוצמה שיהיו קרובים ולו במעט ליצירת המופת הזאת.

לפני 50 שנה בדיוק קרה מאורע ששינה את ההיסטוריה של מוסיקת הפופ. הביטלס הוציאו את אלבומם השביעי, "Revolver", והותירו מאחור את כל המתחרים, החקיינים והתלמידים וגם את כל מה שהעולם חשב או ידע על "מוסיקה קלה". ברשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של המגזין "רולינג סטון" תפס האלבום את המקום השלישי.

ב־14 שירים שנמשכו 35 דקות בלבד הוכיחו הביטלס שאין גבול לדמיון, שאין חוקים לגבי "מה נכון", שתקליט פופ יכול להיות גם קליט ונעים ומצליח מסחרית (שהה שבועות בראש המצעד הבריטי) וגם מורכב ומעמיק ואפל ומסתורי (עד היום חלק משירי האלבום זוכים לניתוחים, לפרשנויות ולמאות גרסאות כיסוי). חלק מגדולי פרשני המוסיקה סבורים שבמגוון הסגנונות של האלבום הזה טמונים הזרעים לחלק גדול מהמהפכות המוסיקליות שבאו בשנים שלאחר יציאתו, מפאנק ועד מוסיקה אלקטרונית, מהרוק המתקדם ועד להיפתחות למזרח, שהולידה את מוסיקת העולם.
 

תחת הכותרת "מוסיקה פסיכדלית" דרו יחד באלבום ההוא מוסיקה קלאסית (שמיניית מיתרים מלווה את פול ב"אלינור ריגבי"), מוסיקה הודית בשיר אחד של האריסון ("Love You To"), שיר ילדים ששר רינגו ("צוללת צהובה"), בלדה נפלאה ומלודית של מקרטני ("כאן, שם ובכל מקום"), תיאור טריפ אל.אס.די ("She Said She Said"), השיר "Got To Get You Into My Life" בהשפעת שירי הנשמה של מוטאון, וטריפ שמסמל יותר מכל את הכיוון החדש: "Tomorrow Never Knows". זה למעשה הקטע הכי פסיכדלי של הביטלס. גיטרות הפוכות, לופים, כלים הודיים וטקסט שמתבסס על ספרו של טימותי לירי "החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי".

ואם זה עוד לא מספיק, ב"Revolver" היתה פריצת דרך טכנולוגית שמשפיעה על העולם עד היום. אם עד אז היה מקובל שתפקידו של אולפן ההקלטה היה לתעד את הלהקה שנכנסת אליו כפי שהיא, לגמרי טבעית, מכאן והלאה הופך אולפן ההקלטה עצמו לכלי ליצירת מוסיקה, עם כל מיני פטנטים שמולידים צלילים חדשים ולא טבעיים.
בחודש וחצי של הקלטות יצרה הלהקה עם המפיקים וטכנאי הצליל עולם חדש. סרטי הקלטה רצים מהסוף להתחלה, לולאות של הקלטות שחוזרות על עצמן, שירה לתוך הפיקאפ של הגיטרה כדי לעוות את הצליל, דגימות צליל (כן, כן, הסימפולים ששולטים במוסיקה בימינו נולדו כבר אז), הכפלת קולות וכלים, הוספת אפקטים לאו דווקא מוסיקליים ועוד.
למען האמת ההיסטורית, הביטלס לא היו הראשונים לעשות את זה. במקביל אליהם פעלה להקת הביץ' בויז האמריקנית, שהוציאה במאי 1966 את האלבום "פט סאונדס", שנשמע רענן ושונה. הביטלס, ובעיקר פול מקרטני, הרגישו שהם חייבים לנצח את הביץ' בויז וליצור אלבום עוד יותר מפתיע. והם הצליחו.

"Revolver" יצא בדיוק באמצע הקריירה של הביטלס. שישה אלבומים יצאו לפניו, שישה יצאו אחריו. זו היתה תקופה של שינוי ללהקה. הם הפסיקו לעשות הופעות חיות, גם משום שהבינו שאי אפשר לנגן מוסיקה מורכבת כזו בהופעה חיה (בהופעות המעטות שהתקיימו אחרי הוצאת האלבום לא נוגן מתוכו ולו שיר אחד), וגם בגלל ההבנה שהם רוצים להקדיש את מלוא מרצם ליצירה האולפנית. אחרי זה יבואו "שדות תות לנצח", "פני ליין", "סרג'נט פפר", האלבום הלבן הכפול, "אבי רואד" - יצירות מופת שונות מאוד מהביטלס של השנים הראשונות. והכל התחיל אז, באוגוסט 1966.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg