נחום היימן: חתן פרס ישראל וסמל לזלזול באמניה
שנתיים לפני לכתו, דיבר נחום היימן, מהמוערכים והפורים שביוצרי ארצנו, בפתיחות כואבת על מצבו הכלכלי העגום, וביקר את מדינת ישראל על הזנחת האחראים על תרבותה. קטעים נבחרים מתוך הראיון שזעזע את המדינה
ראיון שנתן נחום היימן לעיתון כארבע שנים לפני מותו לכתב שגיא בן נון, הפך את היוצר לסמל של הזנחה וחוסר כבוד ליוצרים שאחראים לשלד התרבות הישראלי עליו גדלנו וחונכנו. בפתיחות לא מובנת מאליה סיפר היימן על הטעויות שהובילו אותו למצב כלכלי קשה, על רמאות מצד תקליטנים ושאר אנשים בתעשייה שמונעים ממנו את התמלוגים המגיעים לו ועל יחסה המזלזל, לדעתו, של המדינה ליוצריה.עוד כותרות ב-nrg:
- ברק טוען: התנהלות נתניהו פגעה בביטחון ישראל
- עכשיו גם במעדני מיקי: חשש לליסטריה בסלמון
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עם פרסום הראיון קמו קולות רבים בתקשורת ובתעשיית המוזיקה בארץ בעד טענותיו של היימן. יוצרים נוספים אזרו אומץ להוציא את סיפורם לאור ואנשים רבים בתעשייה לקחו לתשומת לבם את המצב הלא הגיוני שהיימן תיאר.
לפניכם קטעים נבחרים מתוך אותו ראיון עצוב ופורץ דרך.
------------------------------------------------------------------
הסיפור של נחום היימן הוא משל לאופן שבו המדינה גומלת לאנשים שיצרו את תרבותה. כשמדברים איתו, קשה לא להיזכר באמנים גדולים כמו שייקה אופיר, דוד אבידן או שושנה דמארי ז"ל, שמתו בחוסר כל. היימן מודה אמנם שהגיע למצבו העגום גם בגלל התנהלות כספית "אידיוטית", אבל באותה נשימה הוא חש כעס עצום על מוסדות המדינה שמפגינים נדיבות במתן כיבודים ריקים אבל אינם מנסים להקל על רווחתו במידה הראויה. הוא לא חוסך במילים כשהוא מתאר התסכול והאכזבה שהוא חש.
מי שאחראי לקלאסיקות נפלאות כמו "חופים", "כמו צמח בר" ו"עוד חוזר הניגון", איש שהטביע חותם עמוק בתרבות הישראלית ותרם באופן פעיל לשימור ותיעוד הזמר העברי, אומר כי כיסיו ריקים מכסף ולבו מלא דאגה. היתרה בחשבון הבנק שלו עומדת על אפס, הוא נותר ללא חסכונות וללא נכסים, חי בגפו בדירתו השכורה בפתח תקווה, שרוי בחרדה כלכלית יומיומית. ללא התמלוגים שהוא מקבל ותרומות מזדמנות, לא היה יכול לסגור את החודש. וזה לא הכל. בגלל ההידרדרות במצבו הרפואי, היימן נזקק למטפל סיעודי שאין לו המשאבים לממן.
"ישראל היא מדינה מזוינת שלא יודעת לתת כבוד ליוצרים הוותיקים שלה, לא אכפת לה מהם ולכן רובם מתים בחוסר כל", אומר היימן. הוא מפנה את כעסו, בין השאר, לעבר משרד החינוך, חברי הכנסת והרשויות המקומיות, שלתחושתו אינם מושיטים יד תומכת לו ולאמנים רבים אחרים שזקוקים לעזרה ככל שהם מתבגרים. "היום אני בחסרון כיס, אני כל הזמן על הקצה בחשבון הבנק. עומד על אפס בעובר ושב. אין לי חסכונות. ואין לי נכסים. הבית הזה הוא בשכירות. אני זקוק לסיוע, ואני מתקשה למצוא משאבים לממן זאת. על חופשה בארץ אני לא יכול לחלום, ואין לי שקט נפשי".
אחת הסיבות למצבו הנוכחי היא תאונה שקרתה לו לפני כמה חודשים. "בגלל הפגיעה אני מתקשה לעבוד ולקיים את ערבי הזמר שלי", הוא אומר. "סיבה נוספת לחסרון הכיס שלי היא שלא מזמן נפרדתי מאשתי השלישית, ורד, ונתתי לה מחצית מכל הכספים שאני מקבל מאקו"ם למשך 15 שנה".
ביוני 2010 היימן נפרד מורד אברמסון אחרי 13 שנות חיים משותפים. באוגוסט 2011 נכתב ונחתם ביניהם הסכם, בנוכחות עורכת הדין של אקו"ם, המסדיר את חלוקת התמלוגים שמגיעים לו על השירים שהלחין. לפי ההסכם, כל התמלוגים על שמו מאקו"ם יתחלקו שווה בשווה ביניהם, 50 אחוז לכל צד, למשך 15 שנה. בתום 15 השנה האלה יועברו כל התמלוגים אליו או אל יורשיו. באותו הסכם הצהירו בני הזוג כי בשלב זה יישארו נשואים על פי הדת היהודית, אבל הסכימו כי כל צד שיבקש גט יקבל אותו מיידית מהצד השני.
"ההסכם הזה נעשה ברגע של חולשה לאחר שנפרדנו. זה היה משגה שלי", אומר היימן. "היום אני מבין שאני אידיוט שנתתי לה חצי מכל התמלוגים שלי. בדיעבד אני מבין שהייתי צריך לתת לורד רק חצי מהתמלוגים של מה שיצרתי ב-13 השנה שהיינו יחד. אני קיבלתי בחמש השנים האחרונות בממוצע 120 אלף שקלים מאקו"ם בשנה, ועכשיו ורד מקבלת מחצית מהסכום הזה. מה לעשות, כבר נתתי לה, שיהיה לה לבריאות. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שאסור להתחתן עם אישה שצעירה מהגבר ביותר מ-20 שנה".
אף שהוא מקבל אחריות על התנהלות כספית שגויה וקבלת החלטות על בסיס לא רציונלי, היימן מפנה אצבע מאשימה לעבר מדינת ישראל. לטענתו, אחד הביטויים המובהקים ליחס כפוי הטובה של המדינה כלפי יוצריה החשובים הוא גובה התמלוגים הנמוך. "כשמשדרים שיר שלי בגלי צה"ל אני מקבל שקל וחצי להשמעה בלבד, ובקול ישראל שישה-שבעה שקלים. לעומת זאת, כשמשדרים שיר שלי בצרפת אני מקבל מאקו"ם הצרפתי 22 שקלים.
"שיהיה ברור, אני לא מאשים את אקו"ם, זאת אגודה מאוד הגונה, אבל הידיים שלה כבולות. אקו"ם נאלצת להיאבק בבתי משפט כדי לקבל את התמלוגים שמגיעים לה. אני מאשים את המדינה. בארצות אחרות יש חוק שקובע את אחוז התמלוגים שאקו"ם המקומית מקבלת מהמדינה. ואצלנו כל שנה מחדש אקו"ם צריכה להיאבק עם רשויות השידור הממלכתיות, וזה לא עוזר, לא מעבירים לה את הסכומים הראויים.
"בארץ כולם דופקים את אקו"ם, כולל דיג'ייז שמרמים ולא מדווחים על השירים שהם משמיעים", הוא ממשיך. "בצרפת מי שלא מצהיר לאקו"ם הצרפתי, רשיון העבודה שלו נשלל מיד. אני מרוויח מתמלוגים 120 אלף שקל בשנה. פגשתי בתחילת שנות השמונים את הארי באניק, הנחצ'ה היימן של הולנד, והוא אמר לי שהוא מרוויח מתמלוגים כשלושת רבעי מיליון דולר בשנה. וזה בהולנד, מדינה די קטנה. אם הייתי חי בארצות הברית הייתי מיליונר".
"אף אחד לא שם זין על תרבות במשרד התרבות וגם לא במשרד החינוך", אומר היימן בקול רם, "המשרדים האלה לא לוחצים אפילו עשרה אחוז ממה שהם צריכים ללחוץ כדי שיוצרים יחיו בצורה מכובדת. הצעתי למשרד החינוך ולמשרד התרבות תוכנית של שימור הזמר העברי, לא טרחו אפילו לענות לי. מרגיז אותי שמשרדי הממשלה לא דאגו שיהיה זכר ליוצרים גדולים כמו הסופר והמשורר לוין קיפניס ז"ל, המלחין והמוזיקאי נחום נרדי ז"ל, המלחין יואל אנגל ז"ל, המלחין דוד זהבי ז"ל ועוד רבים. לכן עסקתי בשימור הזמר העברי. אם אני לא הייתי עושה את זה אף אחד אחר לא היה עושה את זה".
להיימן יש גם טענות כלפי עיריית רמת גן, שבה התגורר לאחר פרידתו מוורד בטרם שב לפתח תקווה. "ראש העירייה צבי בר הבטיח לי הרים וגבעות ולא מילא אף הבטחה. כלום. בין השאר הבטיח לעזור לי בהקמת בית הזמר העברי, לתת לי מבנה על חשבון העירייה, ולא קיים. הוא הבטיח לי גם 3,000 שקל עזרה בשכירות משרד, וגם בזה הוא לא עמד. אני, לעומת זאת, נתתי לו אישור שיקרא לאוטוביוגרפיה שלו 'כמו צמח בר'.
"אני אומר זאת שוב, ואני רוצה שתכתוב את זה ככה בדיוק: ישראל היא מדינה מזוינת שלא יודעת לתת כבוד ליוצרים הוותיקים שלה", מדגיש היימן בפעם החמישית את בחירת המילים הקשה שלו. "אנחנו יצרנו תרבות של זמר, של מלל, של ספרות, של מה לא, ולא קיבלנו כלום. למדינה המזוינת הזאת לא אכפת מהיוצרים שלה, ולכן רובם מתים בחוסר כל. אקו"ם העבירה 5,000 שקל בחודש לשושנה דמארי כדי שיהיה לה מה לאכול, ולמרות זאת היא מתה בחוסר כל. גם סופרים לא יכולים לחיות מפרי עטם".
אתה כועס שהמדינה לא מכבדת את יוצריה, אבל זו אותה מדינה שהעניקה לך את פרס ישראל.
"אני את הפרס הזה קיבלתי בזכות איש אחד, מולי שפירא, שנלחם בשבילי. הוא סיפר לי שאיים להסתלק מהוועדה אם לא ייתנו לי את הפרס. הפרס לא ניתן לי בזכות שרת החינוך דאז יולי תמיר, שכנראה אישרה את ההחלטה מחוסר ברירה, ולא בזכות אף אחד אחר. ובלי קשר, את כל 75 אלף השקלים של הפרס השקעתי בבניית בית אמה של פרודתי ורד, שבו גרנו. השקעתי כספים נוספים בבית, ולאחר שנפרדנו הכספים האלה לא חזרו אלי, לא ראיתי מהם גרוש. הבית נשאר בבעלות אמה של ורד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם