ראשי » תרבות » מוזיקה

מוריסי בישראל: אנחנו סולחים לו על הכל

כל מי שהיה פעם בהופעה של מוריסי מכיר את הרוטינה - תיאלצו לחכות לו לא מעט, שירים וותיקים לא תשמעו, והטפה טבעונית תכפה עליכם בדרך הכי מגעילה שאפשר לדמיין. זה עדיין לא ימנע מאף אחד להגיע להופעה המהוקצעת והמרשימה הבאה שלו באזור, מתוך הערכה גדולה וכבוד לאמן

כשזה מגיע להופעותיו של מוריסי, אפשר להתעצבן על הרבה דברים. על ההמתנה הארוכה עד שיעלה לבמה, על הפלייליסט הלא מתחשב במעריצים הוותיקים, על מראות האימה של חיות נשחטות באכזריות שהוא כופה על הקהל שלו לראות שוב ושוב ושוב. אבל כשמדובר באמן כמו מוריסי, שאומר מה שבא לו, עושה מה שבא לו, מציג הופעה מהוקצעת לעילא ולעילא ולא מתפשר לקמצוץ של שניה על האמנות שלו, קשה באמת לכעוס.

עוד כותרות ב-nrg:
• ממצאים מטרידים בנוגע למותו של פרינס
• הפילדמרשל של אורי גרוסמן ז"ל קם לתחייה
• פדיחה מקסיקנית: החדש של בריטני דלף בטעות
• גילי מוסינזון פוטר מעבודתו: "הייתי אידיוט"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מי שכבר היה בהופעה של מוריסי מכיר את הרוטינה. צריך לחכות לו, והרבה. הוא לא יעלה לבמה עד שאחרון הקליפים בפלייליסט היוטיוב הסכיזופרני שהכין לנו יסתיים. בתפריט: אייק וטינה טרנר, הרמונס, נאומים שונים, לו ריד, פלמנקו, אליס קופר ושאר ירקות. במקרה של מוריסי, באמת רק ירקות, שלא יהיה בשר במתחם ההופעה, חלילה וחס.
רצף הקליפים הזה התחיל מיד עם סיום הבקשה של שוקי וויס, המפיק הגאה בהישגיו ובצדק, לשמור על הסדר, לשיר ולרקוד בכיף אבל רק במקומות ולא במעברים, וחלילה לא להגיע לקדמת הבמה, כי יש שם הרבה אלקטרוניקה וחשמל, וכך בעצם מזכיר לנו באופן חד וחלק וישיר כמה היכל התרבות לא מתאים להופעות רוק.

זה היה אי-אז בסביבות השעה 21:00. The Damned עדיין ריצדו על המסך בקדמת הבמה בשעה 21:23. רקדן פלמנקו הרשים בריקוד תזזיתי בשעה 21:27. הווליום החריש אוזניים לאורך כל רצף הקליפים הקקופוני הזה. בשעה 21:33 המסך סוף סוף נופל, ובאופן אוטומטי עטים על גדות המתכת עשרות מעריצים ששמים ז*! על הכללים, בדיוק כמו שמצופה ממעריצים של מוריסי. עדיין אין נגנים על הבמה, רק תופים ברקע. בשעה 21:36 עולה על הבמה המתופף ומכה בגונג ענק. וב-21:37, סוף סוף, מגיע גם מוריסי ומיד מדקלם למיקרופון "מה נשמע?", לתשואות הקהל שנעמד כולו על הרגליים.

ההופעה מתחילה עם Suedehead, אחד השירים האהובים ביותר מקריירת הסולו של האמן. מכאן והלאה – מי שהגיע בתקווה לשמוע חומרים מוקדמים של מוריסי, או רחמנא ליצלן – שירים של הסמית'ס, יכול היה ללכת לחפש. 21 שירים ביצע מוריסי, כמעט כולם מקריירת הסולו שלו, רובם מהאלבומים שהוציא בשנות האלפיים. ושלא תחשבו לרגע שמוריסי יתנצל על כך. "אני מקווה שאתם מכירים את השירים ומבינים את המילים", אמר כבר אחרי ביצוע השיר השלישי. "אם אתם לא, ובכן, אין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון", אמר, וזכה כמובן לתשואות הקהל שעם כל הבאסה – מעריך מאוד את האמן הדפיניטיבי שלא יתן לאף אחד להתערב לו בשיקוליו האמנותיים.

וזה לא שמוריסי חסך באהבה לקהל. כבר עם השיר הראשון הוא נענה ברצון להושטת ידו של מעריץ סורר שנצמד לגדר, שכמעט והתעלף מהמחווה. גם דיסקים שהונפו לעברו באוויר זכו לחתימה מושקעת בזמן שהוא עדיין שר. "אני מאוד גאה ושמח להיות כאן", הבהיר מוריסי, אבל לא כדי לצאת ידי חובה, כי אם מתוך כוונה אמיתית, כמו כל דבר שיוצא לו מהפה. "זו העיר היחידה שהעניקה לי את מפתח העיר. אפילו בלונדון לא זכיתי לכבוד כזה".

אז נכון, מבחינת הפלייליסט נרשמה אכזבה, ההמתנה למוריסי מורטת עצבים ובחירת היכל התרבות להופעה כזאת הוכיחה את עצמה כשגויה בפעם המי יודע כמה. אבל אם בוחנים את הופעתו של מוריסי באובייקטיביות, מדובר בהופעה מרשימה ואף מרתקת, מכל בחינה ולכל הדעות. זו הופעה יפה, מכסחת, מדוקדקת ומופקת למופת. מבחינה ויזואלית מדובר בגן עדן לצלמים, הן בגלל שילוב הוידאו ארט והתאורה שניכר כי השקיעו בהם המון מחשבה, הן בשל הגונג האימתני מאחורי המתופף, מערכת התופים המוארת בצבעים מתחלפים, האקורדיון, הדיג'ירידו ושאר כלי הנגינה שצצים להם לפתע משום מקום, הגיטריסט המצוין שנותן שואו יאה לכישרון האדיר שהוא מפגין על הגיטרה וכמובן – מוריסי בעצמו, רב ההבעה והכוונות, שהמילים מובעות על פניו באותה נכונות בה הן יוצאות ממיתרי קולו הנדירים.

את ההטפה אפשר להרגיש בנגיעות קטנות וסבירות לאורך כל המופע. היא מתגברת עם ביצוע The Bullfighter Dies, המוצג כ"שיר על ספרד האכזרית והברוטלית", עם ציור ברקע בו שור עומד על שתי רגליו האחוריות ונועץ פגיון במטאדור המוטל על הרצפה והשורה הבלתי נשכחת "כולנו רוצים שהשור ישרוד". אחלה מסר, נכון להתחבר אליו, קל לעכל ולהפנים אותו ובלי יותר מדי דם. אבל המתינות זמנית לחלוטין, כמובן, אי אפשר להתחמק מזה.

שלושה שירים אחר כך מגיע Meat is murder, מלווה בנאום שכולנו חיות, שאין חיות נחותות מאחרות, ו"פאק מקדונלדס". אבל לא די בזה. ברקע, הותאמו בקפידה לקהל הישראלי סרטוני זוועות של אפרוחים נגרסים, עגלים נשחטים, עופות מובלים בכלובים וכהנה מראות קשים, כולם מוצגים בקיצוניות מקסימלית עם המילים "בית מטבחיים", "רצח" ו"שחיטה", ועוד ניתן דגש מיוחד לשחיטות כשרות ושחיטת חלאל, בזמן שמוריסי מצביע על הזוועות ושואל "הם לא אתם, אז למה שתדאגו להם?". הסרטון הסתיים עם הכיתוב המרשיע "מה התירוץ שלך עכשיו? בשר זה רצח", וטל גלבוע צהלה ושמחה.
בזמן כל הביצוע הארוך של השיר, הקהל השתתק, חלק גדול מהאנשים אפילו התיישבו במקומותיהם, החלו לדבר אחד עם השנייה, נמנעו מלהסתכל, או הסתכלו במבט של "יאללה, שיגמר כבר", תוך התעלמות מוחלטת מהביצוע המצוין של השיר המצוין שברקע – הוא התפאורה במקרה הזה לסרטונים המוקרנים, ולא להפך. נשאלת השאלה – כמה אנשים הושפעו מהמחזה הזוועתי הזה, בידיעה שממילא זה מה שהם הולכים לראות? אני מהמר על אפס מוחלט. כשזה מוצג בכזו עוצמה, מובן כי על אף הכוונות הטובות, ואין כל עוררין לגביהן, הכפייה הטבעונית כמוה ככפייה דתית. תמשיכו לעצבן, להכעיס, לעשות השוואות לא פרופורציונליות ולהכריח אותנו לראות דברים שאין שום סיבה שמישהו יראה מבלי שנבחר לצפות בהם? רק תרחיקו אותנו מהמטרה לשמה התכנסנו.

ובחזרה להופעה. על אף שברור שאין זה המקרה, נדמה שמוריסי מנסה לרכך אותנו כעת עם Everyday Is Like Sunday האהוב משנות השמונים. הלהקה חוזרת לתת בראש, הקהל חוזר לעמוד על הרגליים, לשיר ולרקוד. בשעה 23:08 מוריסי יורד מהבמה בפעם הראשונה, ולאחר כמה דקות חוזר להדרן קצרצר עם ביצוע של Irish Blood, English Heart וללחוץ ידיים לכל מי שמעוניין בכך, תוך שהוא אומר תודה רבה לכל אדם ואדם שמושיט לו את היד.

באופן כללי אפשר לומר שהקהל הישראלי מאוד מאוד אוהב את מוריסי, ומוכן לסלוח לו על הכל. לא יהיה זה מופרך להסיק שגם בפעם הרביעית שיגיע המוז לישראל, הוא יזכה להיענות של שתי הופעות סולד אאוט. רק בבקשה, שזה לא יהיה בהיכל התרבות. עם כל הדם, הפלייליסט הפחות מוכר והקשקוש היוטיובי בתחילת ההופעה כבר נתמודד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg