ראשי » תרבות » מוזיקה

השכן היימן: בבית אריה מתקשים להיפרד מנחצ'ה

שכניו של נחום היימן ביישוב בית-אריה שבו התגורר בחלק משנותיו האחרונות, סיפרו על היוצר שחי את המוזיקה, היה מלא מרץ ויוזמה. לצערו, אחד מחלומותיו הגדולים התגשם רק אחרי לכתו

הרחוב המרכזי בשכונת האמנים של בית-אריה מכונה 'השירה העברית'. רחובות אחרים בשכונה נקראים על שם גדולי הזמרים, המשוררים והמלחינים שקמו בארץ: נעמי שמר, עפרה חזה, אריק לביא, מאיר אריאל, נתן אלתרמן­ויאיר שטרן. לאורך הרחוב ישנן שלוש כיכרות שכל אחת מהן קרויה אף היא על שמו של מוזיקאי ישראלי נודע - כיכר אהוד מנור, כיכר נתן יונתן, וכיכר נחום היימן. את כיכר נחום היימן חנכו בבית-אריה לפני יותר מארבע שנים. אורח הכבוד בטקס היה לא אחר מנחצ'ה עצמו.

עוד כותרות ב-nrg:
- איטליה: מניין ההרוגים ברעש האדמה זינק ל-247
- ארה"ב וטורקיה דנו בהסגרתו של פתהוללה גולן
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לא רק אמנים הונצחו ברחובות היישוב בית-אריה שבמערב השומרון. דמויות נוספות זכו להוקרה עוד בחייהן ובהן נשיא המדינה הקודם שמעון פרס, ראש עיריית ירושלים לשעבר טדי קולק­וראש עיריית תל-אביב-יפו שלמה להט (צ'יץ'). "אני חושב שיותר מכובד להוקיר מישהו עוד בחייו", אומר ראש המועצה המקומית אבי נעים.
 
אבל הקשר של נחצ'ה עם בית-אריה התחיל הרבה לפני הכיכר על שמו. "בשנת 1995 נחצ'ה היה כאן בערב שירה שארגנו", מספר נעים. "אז עוד לא הייתי ראש מועצה, אבל רציתי מאוד שהוא יכתוב שיר לבית-אריה. לצערי בסוף זה לא יצא לפועל. כשנבחרתי לראש מועצה הקמנו את שכונת האמנים, ונתנו לרחובות שמות של גדולי האמנים שלנו".

המחווה שהעניקה המועצה בבית-אריה ריגשה את נחצ'ה ונגעה ללבו. כמה ימים לאחר האירוע הוא התקשר לנעים וביקש להיפגש איתו. נעים נענה לבקשה, והגיע לביתו של נחצ'ה בפתח-תקווה. הוא מתאר בית קודר ושומם, שלא התאים לצרכיו של המוזיקאי המזדקן. "הגעתי אליו הביתה וראיתי אדם גלמוד, בלי חברים. בית ריק. הוא עשה לי סיבוב בבית, ואני רואה שהבית מלא מדרגות שהיה לו מאוד קשה להתמודד איתן".
 
במהלך הביקור פנה נחצ'ה לראש המועצה מיו"ש ובפיו בקשה: "'אתם ממש נכנסתם לי ללב, אני רוצה לעבור לגור בבית-אריה'. כך הוא אמר לי, וזה נגע לי ללב", מספר נעים. וכך מצא עצמו היימן, שעשה את ילדותו בקיבוץ נען, עובר להתגורר מעבר לקו הירוק. אגב, בהמשך שאל נעים את היימן איזה שיר הוא האהוב עליו ביותר מתוך למעלה מאלף השירים שהלחין, ונענה: "אנשי הגשם".

לקראת בואו של המלחין חתן פרס ישראל, הכשירו במועצה המקומית בית-אריה מבנה של גן ילדים שלא היה בשימוש. המבנה שופץ, נצבע ורוהט, ואף הונגש בהתאם לצרכיו של נחצ'ה. כזה היה נחצ'ה, מספרים מכריו: החלטי, זורם, לא מתעכב, ממשיך הלאה. כך היה כל חייו, וכך בתקופת מגוריו בבית-אריה. אחד הבילויים המועדפים עליו היה ביקוריו התכופים במכולת המקומית, ושיחות עם הנוכחים. אבל נחצ'ה לא נשאר בגבולות היישוב. בילוי נוסף שהיה אהוב עליו היה לרדת אל הכפר הפלסטיני הסמוך לובאן, ולאכול שם פלאפל. נחצ'ה התנייד באמצעות קלנועית, ולא היה נדיר לראות אותו רוכב עליה בין היישוב לכפר.
 
שכניו למתחם היו גל סלע וניב הרשקוביץ, ששירתו בבית-אריה כמורים-חיילים. "במהלך היום עבדנו עם תלמידים בבתי הספר, ואחר הצהריים היינו עובדים עם בני נוער במסגרת תנועות נוער", מספר גל. "אני זוכר שדיברו על זה שנחצ'ה היימן יבוא לגור בבית-אריה, ואז התברר שהוא הולך להיות שכן שלנו. ממש דלת ליד דלת. הייתה לנו חצר משותפת איתו והיינו נפגשים כל הזמן. היינו יכולים לשבת איתו יום אחרי יום במשך שעות ולשמוע סיפורים. אני זוכר אותו כאדם מרשים, מלא היסטוריה". "הוא היה מספר לנו על התקופות שלו בחוץ לארץ, על הלידה של סי ועוד חוויות", משלים ניב את הזיכרון.

סלע והרשקוביץ, מוזיקאים בעצמם, הגיעו לשרת בבית-אריה במסגרת חברותם ב'תנועת תרבות' - תנועה המחנכת את החברים בה לתרום לחברה דרך תרבות ואמנות. מאז 2006 מפעילים חברי התנועה קבוצות אמנים-מחנכים המיועדים להתיישב בפריפריה ולראות שם את ביתם, ומחויבים לחינוך ולתרבות כמשימתם המרכזית. כיום מונה התנועה כ-500 חברים בני 18 עד 32 שחיים בגרעינים המפוזרים ביישובים בכל רחבי הארץ ומקיימים פעילות מתמשכת עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים.

"הוא היה אגרן. הוא אגר את כל הרכוש שלו מכל השנים, והכול עבר איתו", מספר ניב. "תמיד היה עסוק, בעיקר בסידור הדירה והמקלט שלו שהיו מלאים ערמות של דיסקים וקלטות", נזכר גל. בנוסף לדירה שבה התגורר העמידה מועצת בית-אריה לרשותו של היימן מקלט פנוי, ובו הוא הקים את 'בית הזמר העברי'. נחצ'ה בילה במקלט ימים שלמים כדי לשחזר ולהציל אלפי שירים ישראליים מהמאה הקודמת. מדובר בשירים משלל תקופות, שירי הלהקות הצבאיות, הגבעטרון ועוד, וגם יצירות מלפני קום המדינה.

"עזרנו לו כשיכולנו, כי הוא כבר התקשה להרים דברים כבדים", מתאר גל את יחסי השכנות. "הוא לא היה נח הרבה, רק מדי פעם עושה עצירות לקפה וסיגריה, אבל חוץ מזה כל הזמן עבד. גם לנו הוא היה מחלק סיגריות...".
לקראת סיום שירותם בבית-אריה עמלו גל וניב על ערב הוקרה לנחצ'ה. השניים ערכו עיבודים חדשים לכמה משיריו, ואף עשו חזרות עם ילדי היישוב. בערב עצמו השתתפה גם סי, בתו של נחצ'ה, ששרה בעצמה את אחד השירים. "זאת הייתה חתיכת הפקה. עשינו חזרות באולפן יחד עם החניכים. הרגשנו שזוהי הפרידה שלנו מבית-אריה ומנחצ'ה אחרי תקופה שזכינו לחיות איתו ולצדו. היה ערב מרגש ומוצלח מאוד, שהיה משמעותי לכל מי שהשתתף בו".
 

מפגש אחד בשולחן שבת אצל משפחת נעים הפיח חיים בפרויקט מעניין במיוחד של נחצ'ה - תרגום שיריו לרוסית. זאב גייזל, מתמטיקאי מגוש עציון, תרגם בתחילת שנות האלפיים את השיר 'חופים' לרוסית. גייזל עלה ארצה בשנות התשעים ועסק רבות בתרגום מרוסית לעברית ובכתיבת מאמרים ברוסית. בשנת 2007 פגש גייזל את נחצ'ה בערב שירה שהתקיים במתנ"ס גוש עציון. נחצ'ה שאל אם מישהו בקהל דובר רוסית, וגייזל הרים יד. נחצ'ה ביקש ממנו לנסות לדקלם את השיר 'חופים' ברוסית, וגייזל ענה "למה לדקלם אם אפשר לשיר".

הוא ניגש לנחצ'ה שישב ליד הפסנתר והחל לשיר. נחצ'ה, יליד לטביה ששמע רוסית בילדותו, התפעל מהתרגום המדויק ושמר מאז על קשר עם גייזל. "נחצ'ה סיפר לי שהוריו לא ממש דיברו רוסית אלא הקפידו לדבר עברית בגלל החלום הציוני. הם האמינו שהגלות הסתיימה ושצריך להקפיד לדבר עברית. הוא ידע לומר משפט אחד ברוסית: 'איפה לעזאזל המאפרה שלי', שזה משפט שהוא שמע מהמטפלת שלו. בהמשך, עם השנים, הרוסית התחילה לחזור אליו".
 
כעבור שנתיים, באחד מביקוריו של גייזל בביתו של נחצ'ה ששב אז להתגורר בפתח-תקווה, פנה אליו המלחין וסיפר על חלומו לתרגם חלק משיריו לרוסית. "הוא לא אמר לי 'אני מבקש ממך שתתרגם לי את השירים'. הוא פשוט הודיע לי: 'אתה צריך לתרגם לי כמה שירים'. הוא נתן לי רשימת שירים: 'חופים', 'שירים עד כאן', 'אניטה וחואן', 'כמו צמח בר', 'אנשי הגשם' ועוד כמה". 

לאחר שהושלמה מלאכת התרגום, חיפש נחצ'ה זמר שיבצע את השירים המתורגמים. גייזל הציע לנחצ'ה כמה זמרים, אך נחצ'ה פסל את כולם. סביב שולחן השבת של אבי נעים פגש נחצ'ה את לודמילה יאסינסקה-דמרי. לודמילה, ילידת אוקראינה, עלתה לארץ בעקבות בן זוגה. בגיל 25, עוד לפני שעלתה, זכתה יאסינסקה בתחרות שירה טלוויזיונית שכללה מתמודדים מכל מזרח אירופה. את רמי בעלה הכירה בפייסבוק, ובעקבותיו עלתה ארצה לבית-אריה.
 

"נחצ'ה סיפר על עצמו ועל החלום שלו להקליט שירים שלו ברוסית", משחזרת לודמילה. "סיפרתי לו שאני זמרת, והוא ביקש לשמוע אותי שרה. השמעתי לו שירים שלי והוא ביקש שאני אשיר את כל השירים שלו ברוסית, אם כי לפני כן הוא חשב לבקש מכמה זמרות שכל אחת תשיר שיר אחר. העבודה איתו הייתה מדהימה. יצא לי לעבוד עם כל מיני אנשים, אבל איתו זה היה אחרת. הוא ידע מה הוא רוצה ואיך בדיוק השיר צריך לצאת. באולפן הוא חילק הוראות כמו מאסטר. הוא היה מעורב בכל החזרות וההקלטות. חי את המוזיקה, נשם אותה. זה לא היה עיסוק בשבילו, משהו שמתחיל ונגמר באולפן, זה היה חלק ממנו".

נחצ'ה ליווה את כל ההקלטות של לודמילה וגם שמע את כל השירים, אך לא זכה לראות את האלבום השלם. "לצערי הוא לא ראה את המוצר הסופי. הדיסק יצא רק לפני שלושה שבועות, אבל זה היה מאוחר מדי", מספרת לודמילה בצער. "אני מתנחמת בזה שהוא השתתף בכל החזרות ושמע את כל הסקיצות. הוא אפילו ראה את עיצוב העטיפה ואישר אותו".
 
"נחצ'ה היה מעורר השראה", אומר גל סלע. "המוזיקה והיצירה היו בשבילו מעל הכול, עד כדי כך שהוא ניתק את היצירה מהמשמעות הכספית שלה. בסופו של דבר, כמו הרבה אמנים בארץ, הוא היה קשה יום. לאמנים יש תפקיד חשוב מאוד בחברה - ליצור תרבות, לרומם את הרוח, לחנך, אבל בחברה שלנו האמנים לא מקבלים את ההוקרה שמגיעה להם, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה חברתית-חינוכית.

"אמנים שמצליחים היום הם כאלה שיש מאחוריהם מכונה משומנת והרבה אנשים שגוזרים עליהם קופון בדרך. הקהל אוהב את מה שאומרים לו לאהוב. המוזיקה ששמים בגלגלצ היא לא בהכרח מה שהמאזינים אוהבים. מלמדים את המאזינים לאהוב את מה שמשמיעים בגלגלצ.

"המצב של נחצ'ה בסוף חייו משקף את המציאות הזאת: חתן פרס ישראל ומלחין גדול שכולנו שרים את שיריו ביום הזיכרון וביום העצמאות, שסיים את חייו בצורה מאוד לא מכובדת. מה שקצת מכהה את הכאב הוא העובדה שנחצ'ה לא נתן לזה להשפיע עליו, כי הייתה לו שמחת חיים והיה לו מוסר עבודה. הוא המשיך ליצור ולתכנן תכניות כאילו הוא הולך לחיות עוד שלושים שנה".
 

גם לאבי נעים יש מסר לחברה בישראל: "אני חולם שכל מועצה, כל עירייה, תאמץ אמן שזקוק לעזרה. אנחנו חייבים להם, ואנחנו חייבים את זה בעיקר לעצמנו ולילדים שלנו שהם הדור הבא. אנחנו חייבים להפגיש אותם עם האנשים האלה וללמד אותם איך לדאוג לחלש ולנזקק. זה לא צריך להיות רק עם אמנים אלא עם כל אדם מבוגר.

"אחרי שנחצ'ה נפטר שמעתי שיש ישיבה תיכונית שרוצה לאמץ אמן ולשלוח את התלמידים להתנדב אצלו. זו לא צריכה להיות ישיבה אחת. כך צריך להיות בכל הישיבות, האולפנות והתיכונים. שמעתי פעם בדיחה עצובה על אדם מבוגר שלקח את הטלפון שלו לתיקון. הטכנאי אומר לו 'אדוני, הטלפון שלך מצוין'. הקשיש עונה בתמיהה: 'מה, באמת? אז למה אני לא מקבל שיחות מהילדים שלי?'... הקשר עם הדור הוותיק צריך להיות חלק משמעותי בחינוך של הילדים שלנו. שילמדו ליצור שיח ושפה משותפת עם האדם המבוגר. זה טוב לכולם. זה מפיג את הבדידות שלהם, ומלמד את הילד הרבה על עולמו של המבוגר ועל מה שיש לו לתת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg