מעיר ועצבני: הג'ורה של נתן זהבי מצילה אנשים
אנשים החיים את חייהם בבדידות, רעב וחוסר אונים מאכלסים את 38 הסיפורים הקצרים ב'תקוות שחורות', ספרו החדש של נתן זהבי, שמוכן לאיים על כל שר על מנת שזה יעשה עבודתו נאמנה וטוען "יש צורך במהפכה חברתית, אבל אין מי שיעשה אותה"
"אני מודע לכך שלפעמים אני מדבר בצורה בוטה וכן, מה שקורה זה שאף אחד לא רוצה ליפול לג'ורה שלי. יצרתי מצב של כוח, ואני מנצל אותו לפתרון בעיות של אנשים שהמדינה לא דואגת להם", אומר איש התקשורת הוותיק נתן זהבי, שאופן דיבורו הישיר מאוד, ולעיתים אף בוטה ומשולח רסן, הפך לאחד המאפיינים המזוהים ביותר עמו, לצד עשייתו הרבה למען שכבות מוחלשות באוכלוסיה והענקת במה לקולם של קשישים וניצולי שואה שהגיעו לחרפת רעב."את לא יכולה להעלות על דעתך כמה בעיות של אנשים פתרתי בכך שהייתי בוחן את הסיפור שלהם, רואה שהם צודקים ופונה למי שרלוונטי - מצלצל למי שאני מצלצל, מגיע לפעמים גם לרמת השר, ואומר: 'תקשיב, יש כאן שתי אפשרויות – או שתפתור את הבעיה באופן מיידי, או שמעכשיו אני אצא למסע תקשורתי אישי נגדך – איפה אתה גר, כמה חדרים יש לך בבית, כמה פעמים בשבוע מגיעה אליך עוזרת'", מוסיף זהבי ואומר. "אז, הם היו מפחדים, כי זה נוגע להם אישית, נותנים הוראה למי שצריך, וזה היה נפתר. הג'ורה המלוכלכת הזו, שאנשים אומרים שיש לי, מצילה הרבה אנשים. אבל ינעל העולם, זה לא התפקיד שלי, אלא של משרד הרווחה, של שר האוצר, של ראש הממשלה, והם אלה שצריכים לדאוג לעם".
עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
• סטטיק ובן-אל תבורי יבחרו נציג לאירוויזיון?
לאחרונה ראה אור ספר שני פרי עטו של זהבי, שזכה לשם 'תקוות שחורות'. שלושים ושמונת הסיפורים הקצרים שאוגדו יחד מגוללים את סיפוריהם של אנשים הסובלים מרעב, מבדידות, היעדרה של קורת גג, כסילותה של הביורוקרטיה ואטימותה של המערכת, שאינה קשובה לצרכיהם, לא מזהה את המצוקה האמיתית שעולה מזעקתם ולא לוקחת אחריות לדאגה לרווחתם.
"הסיפורים נכתבו לאורך השנים, והוצאתם בספר לוותה בחבלי לידה – זה לא קל להוציא ספר. יש כאלה שמוציאים ספר או שניים בשנה, וזה קל להם, אבל לי זה לא קל. כשאספתי את הסיפורים, בעצם אספתי חוויות – זה לא סיפור אחד שיש לו רצף, והוא מתחיל ב- א' ונגמר ב- ת', אלא סיפורים שמתפרשים על פני שנים. זה אוסף של חוויות מהשוטטות ביום ובלילה ומהפעילות החברתית הצנועה שלי, הסמויה מן העין, למען קשישים, עיוורים ובעלי מוגבלויות. חלק מן הסיפורים פורסמו בעבר, וחלקם חדשים. קיבלתי את הג'ננה, בעברית צחה, והבנתי שאני רוצה לפרסם את הסיפורים האלה בספר".
בספר מתוארים מפגשיך עם אנשים שונים בסיטואציות בלתי שגרתיות ברובן. יש מפגש שנגע ללבך באופן מיוחד?
"כולם נגעו ללבי", משיב זהבי ללא היסוס. "תראי, בסופו של דבר, זה ספר מחאה חברתית. יש שם סיפורים על אנשים שאין להם לאן ללכת, שאין להם בית, שאין להם מה לאכול. יש שם מפגשים שלי עם אנשים שאני רואה ליד הפחים, ועוד אנשים ועוד מקומות ועוד סיטואציות, ואני נדהם בכל פעם מחדש לראות כמה אנחנו מזניחים את הקשישים, למשל, וכמה רע להם. בזמן שאנחנו מדברים, אני בטוח שיש עוד קשיש או קשישה שיוצאים לסיבוב בפחי הזבל".
עם איזו מחשבה או תחושה היית רוצה להותיר את קוראי הספר?
"כבר קיבלתי קצת תגובות, ואלו בדיוק התגובות שחיכיתי להן. קוראים אמרו לי 'בכיתי' ו-'קיבלתי בוקס בבטן'. אני לא צריך יותר מזה, זה בדיוק זה – בוקס בבטן, דמעות, ואז, אולי, אנשים ישנו את קו החשיבה שלהם ויהיו יותר קשובים לזעקה של האנשים שאין להם".
עם עשייתו החברתית והציבורית של זהבי ניתן למנות את הצטרפותו למאבק לשם הכנסת תרופות מסוימות עבור חולי סרטן לסל התרופות, פעילותו למען הענקת יחס שוויוני לנכים ובעלי מוגבלויות ומחאתו על ההתנערות מן האחריות לדאגה לקשישים ולניצולי שואה.
למה אתה לא לוקח את הכעס, התסכול והרצון לחולל שינוי למקום של עיסוק בפוליטיקה?
"מתוך היכרותי עם המערכת, מי שנכנס לפוליטיקה, זה כמו לקפוץ לתוך ג'ורה – הוא חייב לצאת משם מסריח, אי אפשר להתחמק מזה", הוא משיב. "אני רואה אנשים שנכנסו לפוליטיקה כשהם אפילו די תמימים, והפכו אחרי שנה לפוליטיקאים לכל דבר – במניירות, בטריקים ובשטיקים, במרדף החולני אחרי יחסי ציבור והתקשורת, כשבעצם, מהרגע שיש להם מכונית ממומנת, שכר גבוה, שלושה עוזרים ולשכה, הם שוכחים שיש רחוב.
"קחי, לדוגמה, את מיקי רוזנטל – הוא כבר לא עומד ברחובות ועולה על בריקדות, נגמר הסיפור. הפוליטיקאים עסוקים בכנסת. הם גם נוסעים המון, כביכול מייצגים את המדינה בחו"ל. אז אני אומר להם – 'הלו! אתם נבחרתם לייצג את האזרח הקטן, האזרח הסובל. יש מספיק פלצנים שיכולים לנסוע לחו"ל, אבל אתם נציגי החברה המנוצלת, הדפוקה והסובלת, ואתם צריכים להיות שם בשבילה'.
"תראי, אני בטוח שהרבה נכנסים לזה בכוונות טובות", הוא אומר, ונימת קולו מתרככת. "תראי למשל את ההבדל בין דפני ליף לסתיו שפיר – סתיו שפיר פוליטיקאית מצוינת, עם יכולת דיבור מרשימה, וכשהיא עושה מהומות בועדת הכספים, גם אני מתרגש. לעומתה, דפני ליף נשארה ברחוב, והיא עוברת מעיר לעיר, מצפון עד הדרום, ומנסה לעזור. היא מהפכנית רחוב - דפני ליף הייתה יכולה להיות בכנסת לפני כולם, היא הייתה ראש המהפכה, אבל היא החליטה להמשיך לפעול ברחוב. אני גם מאמין, אגב, שהיא תחזור לגור באוהל, כי אין לה גרוש על התחת. אגב, היא הרי נשפטה על כך שכביכול תקפה שוטרים, והיא לא תקפה זבוב בחיים שלה. כולם ראו את זה בצילומים. חבריה למחאה לא באו להזדהות איתה בבית משפט, וזה דבר שמציג יותר מכל את מה שהשתנה אצלנו".
אנשים רבים מביעים חוסר שביעות רצון מהאופן בו המדינה מטפלת במצוקות הציבור, אבל הם עצמם לא תמיד מושיטים יד לעזרה כאשר ביכולתם לעשות זאת.
"זה נכון, אבל אני חייב לומר לך משהו – יוצא לי להיתקל בלא מעט אנשים עם נתינה שקשה להאמין, ואני לא מדבר על עמותות, אלא על אנשים פרטיים. הם יודעים איך למצוא אנשים במצוקה ואיך לעזור להם, לשבת איתם שעה-שעתיים בבית. אחד הדברים הנוראים שעוברים על קשישים הוא הבדידות. לחלק יש משפחה, אבל המשפחה דוחה אותם. אני לא מדבר על קשישים עשירים, שהילדים מתרוצצים סביבם בתקווה שרוב הירושה תיפול עליהם, אלא על אנשים שאין להם.
"אני יכול לומר לך שכשהוריי היו בבית אבות, היו שם לא מעט ניצולי שואה במחלקה הגריאטרית, שבשבת רצו לשבת בכסא הגלגלים בחדר האוכל – כי לפעמים לא היה מי שיוציא אותם החוצה, עם הפנים לכיוון הדלת, כדי לראות אם אולי בכל זאת מישהו יבוא לבקר אותם, שלא יחמיצו את הביקור", מספר זהבי. "זה מאוד נגע לי ללב. אני זוכר שהייתי מביא להוריי פירות ועוד כל מיני דברים, והייתי מחלק גם לקשישים האלה. את יודעת איזה אושר היה על הפנים שלהם? אולי הם דמיינו, באיזשהו מקום, שאני הבן שלהם, שבאתי לבקר אותם.
"אני רואה לא מעט אנשים שמבחינים במצוקה האמיתית של האנשים האלה, בבדידות שלהם, ועוזרים להם. יש דרך לעזור מלבד להתייצב במשרדי עמותה כזו או אחרת ולתת עוד קמח ועוד ביסקוויטים ועוד יין – זה לא מה שבאמת פותר את הבעיות. האחריות צריכה להיות אך ורק על משרד האוצר, משרד הרווחה וראש הממשלה, לא על העמותות".
"יש צורך במהפכה חברתית, אבל אין מי שיעשה אותה", טוען זהבי בתקיפות, כאשר הוא נשאל מה הציבור יכול לעשות על מנת להעיר את תשומת הלב של המדינה לשכבות החלשות. "בגלל זה אני רוצה מאוד שצעירים יקראו את הספר, כדי שתחלחל בהם ההבנה שזה לא יכול להמשיך ככה.
"אנשים כאן איבדו את מה שעוד היה לנו פעם - בשנות הקמת המדינה, כשלאנשים לא היה כלום, האדם היה נעזר בשכנו, והדלתות אז היו פתוחות, לא נעולות. היו באים לאמא שלי ושואלים: שרה, יש לך בצל? חסר לי בצל לסלט'. היום, מי בכלל דופק בדלת של השכנים? אנשים לא יודעים מי גר לידם. אני מנסה לחשוב במונחים שלצערי, די פסחו מהעולם, כמו שוויון חברתי וסוציאליזם. לא ברמות של 'הלו, איזה קומוניסט', אלא ברמות של קצת יותר התחשבות, שיתוף ועזרה הדדית.
"זה מתחיל מחינוך בגיל צעיר, למשל בתנועות הנוער, ששם חינכו לערכים, וכמובן מהבית, הכי חשוב זה מה שמגיע מהבית. אבא שלי תמיד היה אומר משהו שאני לא אשכח: 'אף פעם אל תביט על האנשים שיש להם יותר מאשר לך, תמיד תביט על האנשים שיש להם פחות מאשר לך ותהיה מאושר עם מה שיש לך'. ככה צריך לחנך את הילדים.
"תראי מה קורה היום עם ילדים וילדות בגיל שמונה או תשע – כבר מלבישים אותם כדוגמנים ודוגמניות. ולא תמיד ההורים רוצים לעשות את זה, אבל הם רואים בטלוויזיה איזה אירועים המיליארדרים עושים לילדים בני שש או שבע, ואז הילדים רוצים גם – למה לילד הזה עושים ככה וחוגגים ככה, ולי לא? ההורים נכנסים לפאניקה ולוקחים הלוואות כדי לעשות לילד בן שמונה אירוע שהוא מעל ומעבר ליכולתם. זה בדיוק מה שאבא שלי דיבר עליו – אנשים מסתכלים על מה שלאחרים יש ורוצים גם, במקום להסתכל על אנשים שאין להם, לשמוח על מה שיש וגם לנסות לעזור להם".
אקו"ם