איסטרא בלגינא: תחנות התרבות של קובי מידן
המורֶה שלא ידע את מי עליו להכות, האצטדיון הנוסטלגי שנחרט בנוף ילדותו והמוזיקה שלוותה את קובי מידן לאורך תחנות התרבות בחייו
למעלה מ-1000 זמרים, מספרים, אמנים, בדרנים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ויוצרים ישתתפו בפסטיבל מספרי סיפורים ה-23 בניהולות האמנותי של יוסי אלפי, בהם גם קובי מידן, שיגיש, לצד המוזיקאי איתי פרל, ערב יוצא דופן על חייו של לאונרד כהן.לרגל האירוע החד פעמי, שוחחנו עם המנחה ואיש התקשורת הוותיק והמוערך על תחנות התרבות המשמעותיות בחייו בדרך להצלחה. מידן הרחיק עד לילדותו המוקדמת בבית הספר היסודי, ללימודי הגמרא ב'חדר', ולמורה שעד היום מופיעה בדמיונו לפני כל הופעה או הרצאה.
עוד כותרות:
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "היה סחר בילדים": מבצע חשיפת ילדי תימן
• סטטיק ובן-אל תבורי יבחרו נציג לאירוויזיון?
פרלמן. לא זוכר את שמו הפרטי. קראנו לו "המורה".
הוא היה אדם נמוך, צנום ומשופם, מלמד ב"חדר" של שעת צהריים בבית כנסת נידח, ואני - ילד מבית מסורתי, בשולי שכונה דתית. הוא לימד בעיקר גמרא.
השולחן שסביבו למדנו היה מלבני וארוך מאד. אנו, הילדים, ישבנו צפופים, ברך אך אל ברך, וגם פרלמן, שישב בראש, היה דחוק בין דרדקים. כאשר אחד התלמידים היה מפריע באופן צורמני - קלף מעניין שקיבל עם המסטיק הוורוד הגדול מהמכולת, קלמנטינה ששלף בסתר מכיס - היה עולה בפרלמן אותו דחף חינוכי יהודי עתיק: הכה את החוצפן. אלא שהמפריע ישב בדרך כלל בקצהו המרוחק של השולחן, וההגעה אליו היתה כרוכה בהקמת הילדים הסמוכים, הליכה ממושכת עד מקום העבירה, ורק אז סטירה. פרלמן ידע שעד שיגיע לסטירה ישכח לגמרי מיהו הראוי לה ועל מה. לכן, פשוט, היכה את התלמיד שישב לצדו.
כך למדתי ממנו שהסמכות נוטה להכות את מי שניתן להכותו, ועל כן יש לשמור ממנה מרחק בטחון.
• קובי מידן עם חוה אלברשטיין
• קובי מידן עם עמוס עוז
• קובי מידן עם מירה עווד
שמה לא היה מקובל אז: שלי. משונה ממנו היה שם משפחתה: לגין.
היא הסבירה לנו שלגין פירושו כד, ולימדה אותנו את הביטוי "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" (מטבע בכד ריק מרעיש יותר. והנמשל: קולניותם של חסרי הדעת). שנים אחר כך שיננתי לילדי הקטנים (וגם לזאטוטים אחרים) את הביטוי הזה כדי שיפתיעו איתו, כביכול במקרה, את אחד המורים שלהם.
היא היתה בהחלט לגין ראוי לשמו: אשה כבדת גוף, בעלת קרסוליים מרשימים, שדיבורה הרך היה מתקפד לפעמים סביב מילה או שתיים, ומצליף. היא היתה ניצולת שואה, ובטקסי הזיכרון, שעל רבים מהם ניצחה באופן אישי, היתה חנוקה ודומעת. היא אהבה להיכנס כמורה מחליפה ולשאול אותנו במתק שפתיים: "אתם מעדיפים לצאת לשחק בחוץ... או שאספר לכם את 'האדמה הטובה?'", והפיקה עונג פיזי ממש מהקריאה הנלהבת של כולם (גם הבנים): "האדמה הטובה!".
היא היתה מספרת-אמנית. מגביהה ומנמיכה את קולה, מפליאה בציטוטים מדויקים, מהזכרון, מתוך הספר (סין בראשית המאה העשרים. איכר עני שמתעשר). באופן מפליא היתה גם זוכרת לאן בסיפור הגיעה עם כל כיתה. לפעמים, לפני שאני עולה להופיע או להרצות, אני חושב עליה ונזכר שהדיבור הוא קודם כל מעשה תשוקה.
המורה לכינור, פליט מרומניה, שמבושיו נעים כשהוא מטלטל את רגליו הגדולות במכנסיו ולוגם בירה לבנה שאמי הניחה לפניו.
טליה, המורה האהובה לספרות, שהציעה לי בהתרסה לפרוש מבית הספר וללמוד אקסטרנית, אם המוסד הזה כל כך נחות בעיניי. (נשארתי).
בית משפחתי היה במרחק שלוש דקות הליכה ושני שדות קוצים מהמגרש שזכה לימים לכינוי "הקופסה".
היתה לי קריירה קצרה ומעליבה כשחקן כדורגל בקבוצת הילדים ("אני שם בלם שמגיע עם הראש לקורה ולא יודע להזיז את הרגליים?", גער המאמן בהפסקה. פיגרנו אפס שלוש. הוא החליף אותי).
מסלול הכדורסל שלי בקבוצה שהתאמנה במגרש הצמוד היה מוצלח מעט יותר וממושך הרבה יותר. אבל לפני כן, בטרם זכיתי בכרטיס כניסה חופשי למשחקים, הייתי יושב בבית בשבתות, מקשיב לדיווחים הישירים ב"שירים ושערים", ומשווה אותם לשאגות הקהל שהגיעו לאוזני מהמגרש הסמוך. עם הזמן הייתי מסוגל להבחין, על פי המיית הקהל, בין הצלה של השוער שלנו להצלה של השוער שלהם. פיתחתי יכולת לטוות את סיפור המשחק המלא בראשי, בדמיון.
כך למדתי על בשרי שפערים במידע הם עניין אינפורמטיבי מאד. שספר עדיף על סרט.
התקליט העברי הראשון שקניתי: להקת פיקוד מרכז, כולל "גבעת התחמושת", ששיר הנושא שלו היה "איפה המרכז", והתשובה שהופיעה במילים הייתה "איפה שאנחנו, שמה המרכז", ממש כך. התרשמתי, אבל לא ממש הפנמתי.
התקליט השני: "פולחן האביב" מאת סטרוינסקי, עם המקצב הפראי, המשולח. על העטיפה המלחין, במשקפי השמש שלו משתקף חלון מסורג; כשממרחק, מסניף "מכבי הצעיר" הצמוד למגרש הכדורגל, עולה קול מסיבה של בני השכבה שלי.
ג'ים מוריסון באלבום שיצא אחרי שמת באמבטיה בפריז. מדקלם, בהוי ומשוררי עד מאד: "כאן, על ההיקף, אין אף כוכב. כאן, על ההיקף אנחנו מסטולים. מושלמים".
רוברטה פלאק שרה "בפעם הראשונה שראיתי את פניך...", ואני בחורשת אקליפטוס ירחית מחוץ לעיר, רואה פנים.
פינק פלויד, קטע הפתיחה ההוא ל-Shine on you crazy diamond. הגיטרה הפעמונית ועל העטיפה איש בוער הלוחץ יד למכר ברחוב.
פסטיבל מספרי סיפורים ה-23 בניהולו האמנותי של יוסי אלפי ייפתח בתיאטרון גבעתיים יום אחד אחרי יום כיפור ויימשך עד למוצאי שמחת תורה – 13.10-24.10.
אקו"ם