מיוחד: סופרים ומשוררים נפרדים מלאונרד כהן
פרט לכישרונו המוזיקלי, אחז לאונרד כהן גם ביכולת כתיבה מופלאה. ביקשנו ממשוררים וסופרים לספר על נקודת המפגש האישית שלהם עם יצירתו של כהן, ששימשה להם כפסקול לחיים וכהשראה לסיפורים
מילותיו של לאונרד כהן שנפטר בתחילת השבוע הצליחו לפלס דרכן אל לבבותיהם של רבים, לגעת בעצבים חשופים וללכוד לרגע רגעים חמקמקים. ביקשנו ממשוררים וסופרים, ביניהם גם מוזיקאים, לספר על נקודת המפגש האישית שלהם עם יצירתו של כהן.עוד כותרות:
• טראמפוקליפסה: מילון בחירות 2016
• דור הולך ונכחד: פרידה מלאונרד כהן
• רגעי התרבות שהשפיעו על הבחירות בארה"ב
"'כציפור על חוט תיל' היה התקליט הראשון שקניתי בנעוריי ופס הקול של אהבתי הראשונה", מספרת יהודית קציר. "כמה סמלי שנפטר יום אחרי שטראמפ נבחר כנשיא ארה"ב - אי אפשר לתאר הפכים מוחלטים מהם מבחינת ההומניזם, רוחב ההשכלה, אצילות הנפש והיחס לנשים. זהו סמל לסופו של עידן. בסיפורי 'והעננים נוסעים נוסעים' אומרת הגיבורה בסיום הסיפור 'טוב לחיות בעולם שיש בו לאונרד כהן'. עצוב להישאר עם השירים – ובלעדיו".
• לאונרד כהן הלך לעולמו, נשארנו עם השירים
"לאונרד היה משורר על חוט תיל, נביא יחיד במינו, מאותם ענקים ממשיכי הדרך של כתיבת השירה העולמית, דוד המלך החדש, ידע להגיד ואיך להגיד כל דבר. יהי זכרו עצום", אומר המשורר אתגר מויאל. "הפעם הראשונה שפגשתי בו הייתה בסרט 'רדיו חזק', עם השיר האלמותי 'כולם יודעים' - שיר שנטמע עמוק בתוך הראש שלי, שיר מתווה דרך. ומאז, מצא את דרכו לכל מקום, גם למיטה. לאונרד ידע איך עושים אהבה בשירים – 'סוזן', 'בעומק אלף נשיקות', כל השירים כולם. לכתו הוא אבדה גדולה לעולם, ויצירתו היא מתנה ענקית שתישאר איתנו לעולם".
• לאונרד כהן בווידוי כואב: "אני מוכן למות"
• להתראות, מריאן: לאונרד כהן נפרד במכתב מרגש
אורה מורג: "לאונרד כהן – כהן ונביא. מתקופת התנ"ך, התקופה הקדומה, נותר לנו בעולמנו מעט מהכל – בתים, בגדים, ציורים, כלים, מאכלים (שמן, זיתים), צמחים וכתבים. דבר אחד לא נשמר – הקול, המנגינה. לו התבקשתי לחבר צליל לדבריהם של ירמיהו, ישעיהו ועמיתיהם, הייתי בוחרת ללא היסוס בקולו של לאונרד כהן ובמנגינותיו: 'ישו היה מלח/ אשר הלך על פני המים/ ומבדידות מגדל העץ שלו/ זמן רב לטש עיניים/ כשבסוף הבין לבטח/ רק טובעים יוכלו לחזות בו/ אמר:'כל אדם ישוט עד/ שהים יפתח לו פתח'/ אבל הוא עצמו נשבר/ אל מול רקיע שנסגר/ נטוש ואנושי - כמעט/ כמו אבן הוא שקע/ בתבונתך' – מתוך 'סוזן', בתרגומו של קובי מידן".
גם הסופר ינון ניר נזכר ברושם העז שהותיר עליו 'כולם יודעים': "התעוררנו בארבע בבוקר. ניגשתי אל המחשב, והפייסבוק היה מלא בשירים של לאונרד כהן וידיעות על מותו. יש משהו מרגיע בזה שגם אנשים אחרים לא ישנים בלילות. אני מאוד אוהב את המוזיקה והשירים של לאונרד כהן, אבל יודע מעט מאוד על חייו הפרטיים - יכול להיות שזה קשור בכך שראיתי פעם סרט דוקומנטרי על כהן והגורו שלו, ולכן העדפתי לא להתעמק בביוגרפיה שלו. כך או אחרת, מבחינתי, כהן מייצג את הרוח של שנות השישים שעדיין הייתה קיימת בילדותי ובנעוריי בשנות השמונים והתשעים.
רויטרס (באדיבות סוני)
"השיר 'Everybody Knows' היה שיר הנושא של הסרט ''Pump up the volume ('רדיו חזק', בעברית) משנת 1990, שבו גילם כריסטיאן סלייטר תיכוניסט אנטי ממסדי שמקים תחנת רדיו פיראטית, מארגן מחאה ואומר לצעירים שהעולם שייך להם ושעליהם לדאוג לעתידם. בשנים האחרונות, בכל מקום בעולם, המבוגרים הורסים את עתידם של הצעירים. במותו של לאונרד כהן, ננעץ מסמר נוסף בארון הקבורה של שנות השישים - מאותה הרגשת חופש מהולה בתמימות, כאילו הכל אפשרי אם רק נרצה מספיק, נותר רק געגוע. גם המוזיקה השתנתה".
"על אף שאני בת עשרים ושש ורחוקה מלהיות בת דורו של לאונרד כהן, אני יכולה לספר שאת אהבתי הראשונה לגבר המבוגר ממני ליווה קולו של לאונרד כהן, הוא לא היה משורר, הוא היחיד שידע לחשוף צפנים של רומנטיקה בכל דבר, רע ככל שיהיה. הוא היה רומנטיקן חסר תקנה, כזה שכל אישה ערגה אליו", אומרת הסופרת מרסל מוסרי. "פעם, כשפגשתי את אסי דיין ז"ל, השמיע לי את שירו של לאונרד 'who by fire' ומאז, בכל פעם שאני שומעת את השיר, נכנסת בי מוזה משוגעת ואני מתיישבת לכתוב. זכרו ברוך".
שלומי חתוכה: "אין מילים יותר מאושרות מאלו שבקעו מפיו של לאונרד כהן, הקול הכי נמוך, שהגיע הכי גבוה וצלל הכי עמוק, מישהו שהיהדות שלו באמת הייתה סמל ומופת, ומברכת הכהנים שלו נהנו אינסוף נשמות. מה עוד יש לומר? חוט של אור שנפרם מן העולם".
אלמוג בהר: "לאונרד כהן היה השראה מופלאה במילים שלו, במוזיקה שלו, בקול החד פעמי שלו. היכולת שלו לעבור שינויים והתפתחות לאורך השנים היא דוגמה לכל אדם ואמן איך לדעת להשתנות ולא לקפוא. הדרך שבה הוא הכניס את המסורת היהודית, למשל בשיר 'who by fire' ובשיר 'הללויה', יצרה בעיניי חיבורים מופלאים, והדרך שבה הציע חיבור בין המוזיקה הפופולארית לתכנים תיאולוגיים ורוחניים הייתה חד פעמית. אין דומה לו".
"לאונרד כהן, בוב דילן וברוס ספרינגסטין היו אלו ששינו ובנו את תפיסת האמנות שלי. היכולת לספר סיפור בכמה מילים ולהגיע לנשמה של האחר בפשטות כבשו אותי", אומרת הסופרת חנה ליבנה. "אני זוכרת אותי כנערה, באוטובוס מהגליל לתל אביב, שומעת את השיר 'סוזאן' ורוצה עוד - לדעת מי שר, לשמוע עוד שירים שלו, לגעת בקול הזה ובמילים מקרוב. אחר כך, שמעתי את 'מלון צ׳לסי' וכמובן את 'הללויה', שהפך להמנון שלי בשעות הקשות, ולימים רכשתי את ספרי השירה שלו שתורגמו לעברית, ויחד עם בתי קראתי בהם שוב ושוב. הכוח והיכולת שלו לנסות צורות חיים שונות, להיות בעל ראש פתוח וליצור בכל גיל הם נדירים, ונותנים לי כוח ותקווה. כל כך חבל שהקול הזה נדם, אבל אצלי הוא יישאר כקול שילווה את חיי הלאה, ואני בטוחה שכך אצל רבים אחרים".
"לאונרד כהן הוא חלק עמוק מהזהות שלי. כשהייתי קטנה, אחי, יוריק, היה שומע, שר, מדקלם וכותב על הקירות את השירים שלו", נזכרת תמר ורטה זהבי. "כך, באופן בלתי רצוני, השירים שלו חלחלו בי. כמו שילדה לומדת בטבעיות את שפת אמה, כך אני למדתי משיריו מה אמורים להרגיש כשאוהבים, כשנאהבים, כשמאבדים עניין באהבה, כשמקנאים וכשחרדים. אה, ובזכותו גם למדתי אנגלית.
"רוב שיריו אינם חברתיים-פוליטיים, לפחות לא באופן ישיר", היא מציינת. "על פי רוב, מבטו הרומנטי מופנה כלפי פנים - מבט די אגוצנטרי, ולכן תמיד בגוף ראשון. וכדרכם של אנשים המרוכזים בעולמם, הילך לו לאונרד כהן ברחובות ניו-יורק וניתקל בקבצן עיוור. הוא הרים את עיניו וקרא את שלטו של הקבצן: 'בבקשה אל תתעלם ממני – אני עיוור אבל אתה יכול לראות'. כך נולד השיר הנפלא 'Please Don’t Pass Me By' . תחינתו של מקבץ הנדבות מטלטלת ותמציתית יותר מאלף שירים. זהו שיר שמתחנן בפני כל אחד ואחת המרוכזים בעולמם להרים את מבטם, לראות את הזולת ולהבין שיום אחד הם יכולים לעמוד שם במקומו. כן, יום אחד אתה יכול להיות מבקש המקלט, המבקש להמשיך לגור בביתו ובכפרו המועד להריסה, או החקלאי שמבקש למסוק את עצי הזית שלו מבלי שיתנכלו לו ויחמסו את אדמותיו".
"יש גיל שבו המוזיקה שמגיעה אליך מתחילה לחלחל להכרה, ולכונן יסודות אישיותיים מובהקים. זה גיל שבו מתחיל תהליך חיזור כזה, בין המוזיקה לבין טעמך - בדיקת תאימוּת, בדיקת רצונות, בדיקת תחומי עניין ורגישויות", אומרת המוזיקאית והסופרת הדרה לוין ארדי. "הרי המוזיקה הגיעה אליך בטעות של נסיבות אקראיות, ואז אתה, בתורך, נמשך אליה או נאטם בפניה, מאפשר לה להתעמק בך, או משאיר אותה כסמן בזמן, נקודת התייחסות היסטורית, בביוגרפיה האישית או העולמית. לאונרד כהן הוא אחד מהיסודות שחמקו מכל נ"צ במפות שלי. הוא ריחף כל הזמן מעל, נכח איפשהו בסביבה, אבל לא התמסרתי מהר ובקלות. הייתי נכנסת אליו לגיחות קצרות בלבד, כי שלושה שירים ברצף כבר היו מפילים אותי. אני לא זוכרת מתי בדיוק הגיח לאונרד כהן אל חיי, אבל הקדימו אותו והתנחלו אצלי בפשטות גמורה מארווין גאיי, אייזיק הייס ואחרים.
"לאונרד כהן היה קשה להשגה, מבחינתי, או שהייתי בעצמי קשה אליו, כי תמיד חשדתי באנשי מילים עם קול עמוק (בחיי. זה תמיד היה מין טורן-אוף כזה. זה היה נראה לי יומרני כל כך). אבל הי, התעקשנו. הוא, או אני. או חכמת ההמונים. לא יודעת לומר. הוא חלחל לאיטו. כמו הזמן שלקח לו לכתוב את השירים שלו. אז זה לא קרה במבט ראשון. לקח לי זמן לגלות את האקורד הסודי, אבל מרגע שזיהיתי אותו, נשאבתי פנימה בשלוק אינסופי, ומאז לא נתתי לו ללכת רחוק מדי, למרות שאנחנו נפגשים עדיין לגיחות קצרות, כמו שעשינו ב'צ'לסי' שלו.
"ובאמת, אזכור לו לעד את הפגישה בצ'לסי הוטל, פגישה שהצלחתי לגעת בה רק אחרי המון שנים, כשגם אני הסכמתי להגיד על עצמי דברים שאמר בעצמו על החיים, על העובדים בשירים. שירים, הוא קרא להם. לא שירה. אֶז אִין סונגס. לא פּוֹאֶטְרִי. 'העדפת, כך אמרת, בחורים חתיכים, אבל בשבילי את תצאי מן הכלל'", מצטטת לוין ארדי. "ובאמת, הלכתי רחוק בשביל יופי, אבל יצאתי מהכלל בשבילו, כי אולי 'אנחנו מכוערים, אבל המוזיקה היא שלנו'".
"אמרו שאין מי שמגיש שירים טוב ממנו, שהמוזיקה שלו היא פסקול מתמשך, אבל בעיניי, לאונרד כהן היה בראש ובראשונה מספר סיפורים מוכשר", מספר המוזיקאי והסופר רועי סלמן. "השירים שלו הם פרוזה מושרת, והסגנון האישי - ולעתים וידויי, הפשוט לכאורה, אך עתיר הניואנסים, הצליח ללכוד רגעים ממשיים ורגשיים בצורה יוצאת דופן.
"על פני השטח, כתיבתו בהירה מאוד, ישירה, שנקלטת מייד על ידי העין הקוראת והאוזן השומעת, אבל כמו כל כתיבה טובה, כהן מבצע מניפולציה עדינה, ואחרי שלכד אותנו ועורר את העניין בסיפור - בין השאר, כמובן, דרך קולו העמוק והלחנים, שנדמה שהם רק שלו, הוא מעביר אותנו מסע רגשי אינטימי, כזה שאנו חשים כאילו היינו יחד אתו ממש – באותם רגעים שהפכו לפרוזה שירית יפה. כהן מתפייט, נשבר, שולח מבט נוקב ולפעמים גם רגשני, כמו כולנו, למעשה, ובכך הוא יוצר את ההזדהות החזקה כל כך עם הסיפורים הקצרים שכתב, שדרכם כל אחד יכול למצוא משהו מעצמו".
"הזיכרון החזק שלי מכהן הוא ויזואלי דווקא, וקשור לאוסף קליפים יפהפה שצולם ללהיטיו ושודר כאן בשנות השמונים", אומרת הסופרת, העורכת והמו"ל אביבית משמרי. "זה לא מקרי שדווקא התמונות נשארו צרובות בזיכרון – עוצמת החוויה בהאזנה לכהן נבעה מהתמונות הדרמטיות שיצר, מהניגוד בין קולו המתון והלחן הענוג לבין השורות האקספרסיביות שכל אחת מהן הייתה סצנה שלמה. מהבחינה הזו, כהן הוא צייר של משיחות מכחול רבות הבעה, צייר שכל חייו צייר ציור אחד, אבל נפלא, והולך אתו תחת בית השחי לכל מקום.
"זו תקופה של שירת ברבור מתמשכת", מוסיפה משמרי, "תקופה שנאלצה להודות במותו הסופי של דף המילים – עם מותם של התקליט והדיסק, וההאזנה לשירים במכשיר נייד זעיר או דרך יו-טיוב, נמחק למעשה הטקס הקדוש שהיה מוכר לכל צרכן תקליטים: הישיבה הממושכת עם דף המילים על הברכיים, תוך כדי האזנה, המעקב אחר השורות והניסיון להתאים אותן למה שמתנגן באותו הרגע. הטקס הזה היה קיים מאז שמכרו דפים עם מילים ותווים של להיטים בתחילת המאה העשרים, הגיע לשיאו בשנות הששים והשבעים, ונעלם מן העולם. כהן היה אחד היוצרים המוזיקליים האחרונים שעבורו מאזינים טרחו לבצע את הטקס. היום, מי שנזקק למילות השירים, עושה זאת בעיקר כדי לשיר קריוקי – להשמיע לאחרים את המלים באודיו, ולא כדי להפוך בהן ולפרש אותן כסימנים על דף. זה כמובן רע למילה הכתובה, אבל ימים יגידו אם זה בהכרח רע ליצירה המוזיקלית.
"לכן, החשיבות שבה הכתירו את דילן כמשורר ועכשיו סופדים לכהן כמשורר, בעיקר נוגעת ללב (כהן אמנם פרסם שירה כתובה, אבל זה לא היה עיקר תהילתו). היא מהווה ניסיון לשמר את הקשר המסורתי מילים-מנגינה, על ידי היאחזות בסממן יחיד מתוכו. האם נפטר הבוקר משורר? השאלה לא רלוונטית. נפטר אדם שידע לפתוח את לבם של רבים אל שילוב של חושניות, רוח ורגש. לא לכל אחד אנחנו מרשים דבר כזה".
"אני ואגודת הסופרים מרכינים ראש בצער על פטירתו הפתאומית של לאונרד כהן", אומר צביקה ניר, סופר ויו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל. "מלבד היותו מוזיקאי גאון, הוא היה משורר גדול, משורר שחיבר בשיריו את בעיות הפרט, ה'אני', האהבה ודומיהם עם שאלות קיומיות, עולמיות ומיסטיות. הוא היה שייך לזן של משוררים שהולכים ונעלמים מעולמנו, טרובדור ההולך ממקום למקום ומעביר נשמתו בשירה ובמוזיקה, זמר ומשורר נודד של ימי הביניים שמצא עצמו בתקופתנו".
אקו"ם