ראשי » תרבות » במה

לא רק גימיק: גל אמיתי ואגם רודברג טובים ביחד

ליהוק זוג האוהבים לתפקידים הראשיים של "הוא הלך בשדות" בתיאטרון בית ליסין מתברר להיות מוצדק. אגם רודברג בהירה והחלטית וגל אמיתי הגיע להפנמה מצוינת של מכלול הרגשות שעליו לייצג. עודף סימבוליזם ושכתוב מוגזם מעיבים על ההנאה, אך סך הכל מדובר בגרסה ראויה לרומן המיתי // ביקורת

העלילה מוכרת וידועה: אורי כהנא, הבן הראשון של קיבוץ גת העמקים, שב לביתו בתום לימודיו. הוא מגלה שהסביבה שהייתה מוכרת לו השתנתה לבלי היכר: הוריו נפרדו, אף אחד לא ממש מצפה לבואו והמדינה שבדרך נלחמת על קיומה. מיקה, אחת מילדי טהרן, היא היפוכו המוחלט של ייצוגו כדמות יפת בלורית ותואר: ילדה-אישה שבירה, לא שייכת לקולקטיב, עם עבר טרגי. השניים מתאהבים בצל המאבקים החברתיים והאידיאולוגיים של אותה תקופה. המלחמה קוטעת את האידיליה. גיוסו של אורי לפלמ"ח חושף צדדים מחוספסים של הצבר. מיקה נכנסת להיריון ואורי מוקרב על מגש הכסף.
מקומו של "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר בתרבות הישראלית עצום – הרומן (1947), המחזה (1948) והסרט (1967). מדוע הם הפכו לקאלט? במקרה הזה, המהות חזקה פי כמה מהתוכן, כלומר הסיפור הספציפי הזה לא הכי חשוב כששבים לעיסוק בו, אלא הערכים שהוא נושא, רוח הנוסטלגיה והמיתוס שהוא הפך להיות.

אחת העובדות המעניינות בנוגע לזה היא שהמחזה והסרט מאוד לא דומים למקור, עד כדי שאפשר לתהות אם אותו אדם היה אחראי על העיבודים. בניגוד לספר המביא אורי אמביוולנטי ומלא בפגמים, ההסרטה וההמחזה איבדו ממורכבותו והציגו גרסה שהעדיפה הרואיות מאשר ביקורתיות. "הוא הולך בשדות", עבודתם של מור פרנק ואבנר בן עמוס מקבוצת התיאטרון של רות קנר, עומדת באופן נפלא על הפערים שנוצרו במעברים בין פלטפורמה לפלטפורמה.
"היות שלטעמנו המחזה הקהה בחלקו את הביקורת שהסופר בעצמו כתב שנתיים קודם לכן על הקיבוץ, על מורכבות היחסים של התא המשפחתי בתוך חברה מגויסת ועל הפער שבין האידיאולוגיה וה'מילים הגדולות' לבין המציאות היומיומית – החלטנו להשיב אל המחזה את אותם דגשים שכנראה נעדרו", מספרים בתכניית הצגת בית ליסין כותבת הנוסח החדש שחר פנקס והבמאי כפיר אזולאי. אכן, דברים שנאמרו ברמיזה דקה בוורסיות קודמות מדוברים הפעם בריש גלי.

תחילה, שלב הסופרלטיבים – זהו תיאטרון רגיש ומרגש, הפקה נוגעת וראויה. ראוי להתייחס לאופן שבו "הוא הלך בשדות" בוימה – עשרה שחקנים על במה משופעת (לילי בן נחשון) שבמשחקי גיר וחול מתפעלים את השתלשלות העניינים כמקהלה יוונית. הבחירות של אזולאי ופנקס עומדות במרכז לטובה ולרעה. הדגשים סביב מערכות היחסים ו/או המשמעויות הנסתרות מעידים על כוונה נדירה לחפור למעמקי הטקסט המיתי, ולא להסתפק בהוכחת הרלוונטיות שלו כמתבקש.
עם זאת, עודף הניסיון לחדור לעומק החומר צורם. מרוב השכתוב הדרסטי של המחזה הניואנסים האנושיים אבדו. וגם - בשביל מה להעניק לכל דבר שזז פרשנות סימבולית דרך אמצעי המבע הבימתיים? לא תשמעו טענות שהשפע העיצובי-פרשני לא יפה, כי האסתטיקה של ההצגה ייחודית, אבל חידוד המטרה המבורכת היה מוביל לתוצאה טובה יותר.

צוות השחקנים באמת משובח. מעבר לגימיק שבליהוק הזוג המאורס אגם רודברג וגל אמיתי כצמד האוהבים, הביצועים שלהם מרשימים. רודברג בהירה והחלטית ואילו אמיתי הגיע להפנמה מצוינת של מכלול הרגשות שעליו לייצג. כמו שההשוואה בין השניים לאסי דיין ואיריס יוטבת מיותרת, כך וילי כהנא של קובי ליבנה מנוגד ב-180 מעלות לזה שבנה יוסף מילוא כבמאי וכשחקן בסרט הפולחן. במקום חמלה ועדינות, קיבלנו גבר מחוספס. מנגד, נעמה שפירא כרותק'ה היא התגלמות הנשים בשירו של אלתרמן "האם השלישית" שבעקבותיו נקראה היצירה. אופיר וייל בתפקיד גונב ההצגה של סמיון משמש אפיזודה קומית נעימה. עוד משחקים: גיל וסרמן, יורם יוספסברג, ויקטור סבג, מאי קשת והדר שחף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg