נובמבר פרינג': חגיגת תיאטרון השוליים הגדולה
לקראת לילה פרינג', שבמסגרתו מוצעות מגוון הצגות בהנחה, ולכבוד טקס קיפוד הזהב, ביקרנו בארבע הצגות פרינג' מעניינות במיוחד
מן השוליים למרכז: קיפוד הזהב, טקס פרסי תיאטרון הפרינג' בישראל, יתקיים מחר (ו', 18.11.16), בתיאטרון תמונע תל אביב. האירוע ינעל את אירועי "לילה פרינג'", במסגרתם תוצגנה במרכזי הפרינג' השונים ברחבי העיר תל אביב יפו למעלה מ-20 הצגות במחיר מוזל.לכבוד האירוע, ביקרנו בארבע הצגות מעניינות במיוחד: "אוריסטה" של תיאטרון נוצר, "ההודאה" של תיאטרון יפו, "דו"ח התקדמות" של תיאטרון תמונע, ו"סבא שלי רמטכ"ל" בקפה תיאטרון הקאמרי.
אפשר לשים טרגדיה יוונית עמוק בבוידעם, ליישן אותה כיין ולצפות שגם ממרחק השנים והעלילות מתקופתנו היא עדיין תישאר רלוונטית ואפשר, מאידך - כפי שעשו יוצרי "אוריסטאה", טרילוגיית המחזות של אייסכילוס ששני שליש ממנה מוצג בהפקה שאפתנית של תיאטרון נוצר בבת ים - לשים אותה בחזית הבית, בין חדר המיטות לסלון, ולחוות משם את החוויה המיתולוגית בהתגלמותה.
חוד הפרשנות שהביא הבמאי אבישי מילשטיין לשני חלקי הערב מנסה לפרק את מושג המשפחה, זו השלטונית וזו האזרחית, מתוך החשיבות שלה ביחסי הנתין עם השלטון. דרך הפריזמה של אגממנון, קליטמנטסטרה ושאר בני בית אטראוס בים התלאות של מנהיגותם העוצמתית, מבקש העיבוד לעסוק במקומו של האינדיבידואל בתוך משטרת מחשבות.
מעבר לכל, הבחירה הזאת מעניקה חזות מאוד אחרת לטקסט. המקהלה של "אגממנון", החלק הראשון, מורכבת מבני משפחה אחת – אם, אב, סבתא, בת וחתן. מילשטיין מביים התרחשות פנימית לסצנה שמנותקת מהמחזה עצמו, שדרכה נבחנות התגובות של פשוטי העם לגיבורים עטורי התהילה. מעבר לאפקט שהחדירה לפרטיותם מקנה, הסיפור שבתוך ההצגה מקליל מהפאתוס. שעתיים וחצי של טקסט קאנוני מבוצעות על מבנה עץ פולחני שעיצב אדם קלר, בבגדים שהדפסים צבעוניים יפהפיים טבועים עליהם (מיכל לאור), במוזיקה ובנגינה מכושפת של בועז ברקת ובאור יקרות שמפזרת בחלל ג'ודי קופרמן.
אז נכון שמלוא ההערכה מגיעה לקאסט המצוין על שלל ביצועים סוריאליסטיים (אייל רז, אלכס ויינגרט, יעל ברנפלד, שפרה מילשטיין, אביה ברוש, אנה סטפן, הולגר אירמיש, ערן בן צבי, תמר אלקן ומוצי אביב. מירב גרובר, גדולה מהחיים כהרגלה, נותנת תצוגת תכלית מחרידה במובן הטוב של המילה בבלונד האכזרי של קליטמנטסטרה, ויחד עם ערן בוהם, בשיער לבן ובחזות בולטת, הסאטירה השלטונית, אולי בקריצה לזוג נתניהו, מובנת) אבל נדמה לי שאני לא היחיד שחשתי שמשהו קצת נתקע במנגנון המתוחכם שמזין את הקונספט.
היות והחיבור של הסיטואציה הבימתית עם ההתרחשויות במחזה מתרחש בשני רבדים מנוגדים, כשהבימוי מבקש לעטוף את המחזה בעטיפה חדשה לגמרי, האמירה השאפתנית שהייתה צריכה להיאמר מתפספסת. אף על פי כן, ההצגה הזאת ראויה להיראות בפני קהלים רבים כי יש דברים שרואים רק בפרינג'.
הדבר הראשון שצריך להיאמר על "ההודאה" של תיאטרון יפו נוגע למעורבות הגבוהה שכל צופה בה מחויב לחוש, עם או בלי קשר למידת המעורבות של אידיאולוגיה פוליטית כלשהי בתמונה. מוטי לרנר, מחזאי היודע היטב את מלאכתו, מציג סיטואציה אחת משתי נקודות מבט: פרשת הטבח שספק קרה-ספק לא קרה בכפר הערבי טנטורה ב-1948, נושא שהוצף מחדש עם מחקרו של תדי כץ בשנת 2000. בהווה העלילתי ניצבות בחיפה של 1988 משפחה יהודית לצד פלסטינית הקשורות זו לזו בקשרים עמוקים שיתבררו כשהדרמה תחריף, ולנציגיהן התבוננויות שונות על האירוע.
עבודתו של לרנר היא בגדר התמודדות עם טראומה שלא נידונה עד תום, הן בשל הכחשת והשכחת המתרחש והן כי הרבה זמן עבר מאז. אף מבלי לנסות לחבר סוגיה רבת משקל שכזו להקשרי ימין-שמאל שאי אפשר לנתק ממנה, רמת ההעמקה במקרה עצמו, בהשלכותיו ובהעמדתו על במת תיאטרון היא דבר שלא תמיד קורה במחוזותינו. לא לחינם טען לרנר בהצגת הבכורה שמופעלת היום צנזורה עצמית בתיאטראות, בשל העובדה שהטקסט הטעון והחשוב הזה מחכה כבר עשור להעלאה מקומית אחרי שהכוונות להעלותו לפחות בשלושה מוסדות רפרטואריים התמוססו.
הטענה הגדולה ביותר שיצאתי עמה מהאולם (ההחלטה של המעצבת פרידה שהם להציגו כאולם חזרות רק מוסיפה לאינטימיות החמקמקה של החוויה) היא שפרץ האידיאולוגיה הזה לא ממש מתקדם לאנשהו. נכון, ברמת העשייה הבמאי סיני פתר העמיד הצגה שללא ספק ניתן להגדירה כטובה, אך לא ניתן למצוא בתוכה תשובה לשאלה "מה יהיה הלאה" לנוכח המצב המתסכל.
הספק נעלם לפרקים בזכות הופעה יוצאת מן הכלל – שבעת השחקנים מתאבדים על תפקידיהם. עודד קוטלר נועץ שיניים בבשר החי כאבי המשפחה היהודית. התפקיד מתאים לאישיותו הבימתית ככפפה ליד (אם תרצו, אולי תמצאו שרידים לתפיסות פוליטיות שהוא מייצג). חוה אורטמן היא הרעיה, שמבינה בהרבה אמפתיה כיצד הנצים מרגישים. חנא עידי, האב הפלסטיני, מרגש מאוד. רובא בלאל-עספור וג'ורג איסקנדר כבניו עושים עבודה מצוינת. ההבטחות שיש ל"ההודאה" להציע הן דניאל ברטוב וניצן לברטובסקי, שכובשים בגילום אותנטי להפליא של זוג צעיר שנקרע מבפנים בעקבות העימות.
ידוע שתיאטרון הוא פלטפורמה מושלמת לתאר תהליכים מורכבים שבהם אדם משנה לחלוטין את אורחותיו, משיל בטוטאליות את עור הדמות שבה התכסה ומצמיח לעצמו מציאות חיים שונה בתכלית מזו הקודמת. "דו"ח התקדמות" (תמונע, בהפקת "קבוצת עבודה"), המבוססת על הסיפור הקצר של דניאל קיז שהפך לרומן מצליח בשנות השישים ועובד לבמה ולמסך הגדול, היא הצגה שביסודה הרעיון הבדיוני, הכמעט מופרך, אבל אנחנו מקבלים אותו כדבר ריאליסטי למדי.
העלילה מציבה זרקור על צ'ארלי גורדון, גבר מוגבל שכלית-התפתחותית שהמדע הופך לגאון באמצעות רצף של פעולות מדהימות שמשנות את עולמו ללא היכר. המטמורפוזה שמוצגת חסרת היקף: לא מדובר בפעולה קוסמטית, אלא בשינוי מוחלט ביכולות התקשורת שלו, בהשכלתו, בהבנתו ובמיומנויותיו.
המחזה בעיבודו ובגילומו של יגאל זקס שם בצד את ההיבט הניסיוני האקזוטי ומדגיש את ההתבוננות על צ'ארלי כחומר גלם אנושי ביד היוצר. הנסיגה, ההתפכחות וההתערערות – אלה מתוארים בדיוק אמיתי. שרון שטרק ביימה אותו ביד מיומנת, בהדגשים ברורים של המצבים השונים שמוצגים. הבחירה להוסיף וידאו ארט (עופר הררי) גם היא מפרקת לגורמים את המתחולל במוחו של צ'ארלי. מעבר לשאר – המשחק של זקס הוא כיהלום מלוטש, עבודה ורסטילית שמנגנת על החושים בקצב מטורף ולרגע לא מרפה.
אמנם חלף זמן מאז צפייתי ב"סבא שלי רמטכ"ל", המונודרמה שכתב ומבצע ניר שטראוס וביים אלירן כספי, עוד כשההצגה זכתה בפרס השחקן כשהתחרתה במסגרת הנוער של פסטיבל חיפה להצגות ילדים בפסח האחרון, אבל הזיכרון הטוב ממנה שמור היטב אצלי, בעיקר בזכות השילוב המוצלח בין פרטים וחוויות מהביוגרפיה המורכבת של השחקן (אמנם מתוך דמות ולא כמייצג של עצמו באופן מוחלט, אבל רואים בבירור שזהו מחזה זיכרון) עם אמירה אינטימית על קשרי משפחה.
הגיבור, נער מתבגר, הזמין את סבו להרצות בפני הכיתה על המקצוע שלו, ראיית חשבון. מעבר להתגאותו בסבא שלו, הוא חב לו מניות היות ועיצב מבחינות רבות את אישיותו הצעירה. מנקודת מוצא זו יוצא שטראוס להפלגה על גלי הזיכרון שמשותף לשניים, אך הכל מתפוגג כשהסבא מתחיל לשכוח: תחילה פרטים מינוריים, לכאורה לא חשובים, ואחר כך מתחיל לאבד חלקים מזהותו שלו.
בניגוד ל"האבא" (בית ליסין) ו"זיכרון בנסיגה" (תיאטרון יפו) שהעמיקו עד השכבות הקשות ביותר של הדמנציה, הבחירה לגולל תהליך של אובדן שליטה נעשית בגוף שלישי, מעיניים תמימות למחצה ובהמון הומור. כמה שזה נאיבי, ככה זה מקסים. לכן, ילדים (שמכירים את שטראוס מתפקידו ב"גאליס") ומבוגרים (שאולי צפו בו ב"סימני שאלה", "אורים ותומים" וב"אלה גרוסמן" בבית ליסין) יכולים לאמץ אל חיקם את חווית "סבא שלי רמטכ"ל" (שמוצגת בקפה תיאטרון בקאמרי אחת לחודש ובהפקת תיאטרון הנפש) בהנאה שלמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם