רק בגלל הלוח: אורנה בן דור תחנך את מורי ישראל
אחרי שעשתה את "מעושרות" והרגיזה את הפרקליטות ב"דיני נפשות", אורנה בן-דור חוזרת ב"אחרי הצלצול" אל המקום השנוא עליה ביותר: בית הספר. במקום להראות את האלימות בהפסקות ואת האדישות בשיעורים, היא מציגה מורים מנהיגים, שנותנים מעצמם הכול
כתלמידה במערכת החינוך, אורנה בן-דור בעיקר סבלה. עד היום רוב הזיכרונות שלה מבית הספר הם רעים ומנוכרים. את בחינות הבגרות השלימה בתיכון אקסטרני, ורק באוניברסיטה התחילה סוף-סוף ללמוד. גם אחר כך, כאם לשני ילדים, היא לא הלכה לאספות הורים בבית הספר, כי המוסד הזה עורר בה תחושה של תיעוב. אבל בגיל 61 היא חזרה אליו מזווית אחרת, כיוצרת דוקומנטרית מוערכת, והופתעה. "התהלכתי מוקסמת מהדמויות שפגשתי", מספרת בן-דור. "כמה ייסורים וחיבוטי נפש היו נחסכים לי אילו פגשתי מורה אחד שהיה אכפת לו ממני, כמו המורים שהכרתי עכשיו".
בן-דור יצאה לבדוק מה באמת קורה "אחרי הצלצול", כשם הסדרה החדשה שלה (ערוץ 10, ימי רביעי, 21.00). מה קורה כשאחרון התלמידים רץ לכיתה, כשהדלת נסגרת ורק ריח הקלמנטינה מההפסקה נותר בחצר. במשך ארבעה חודשים היא עקבה אחרי שישה מורים משישה תיכונים ברחבי הארץ, ותיעדה אותם בכיתות עם תלמידיהם, בחדר המורים ובחייהם הפרטיים.
התוצאה היא סדרה חשובה להורים, למורים, לתלמידים ולכל מי שהחינוך קרוב ללבו. בן-דור מציפה בה סוגיות חברתיות ואקטואליות בוערות כמו קיפוח עדתי, פערים חברתיים, מיניות וגיוס לצה"ל. מהמסך נשקפות ההתמודדויות הלא-פשוטות של המורים בעידן של גבולות מיטשטשים ומעורבות הורים, כשברקע ניצב הקושי לסגור את החודש ממשכורת של מורה.
הסדרה שזורה בשני סוגי צילום – מצלמת ההפקה ומצלמה אישית נוסח "מחוברים", שכל מורה קיבל כדי לתעד את עצמו כשצוות הטלוויזיה לא בשטח. "ידענו שלא נוכל להיות שם בכל הפעמים שנרצה להיות, והחלטנו להשתמש בשפה הכי שגורה היום – שפת הסלפי", מסבירה בן-דור.
"בעולם הדוקו-ריאליטי, מצלמה אישית מייצרת מעין זרם תודעה. אתה מקבל גם את צילום האירוע וגם את מה שהגיבור חשב על האירוע. זה פתח את העשייה הדוקומנטרית לעוד אופציה, כי יש דברים שאדם רוצה להגיד כשהוא באינטימיות בינו לבין עצמו, או כשהוא עם התלמידים, או עם הילדים שלו. זה מאוד הצליח. לא נעשתה עד היום סדרה שמעמידה במרכז את המורים, והאופן שבו הם צילמו את התלמידים שלהם ואת עצמם אפשר לנו להשיג את זה. זו גם דרך נפלאה להציץ לעולם הסודי של כל אדם. בעיניי זו הסדרה הכי טובת לב והכי מעוררת השראה שעשיתי אי פעם. מרומם את הנפש, להיות עם האנשים האלה.
"הסדרה הזו היא הדרך שלי לתרום למשהו שבעיניי הוא בנפשנו", מוסיפה בן-דור. "אני מציגה בה פורטרטים של מורים ששאר המורים ירצו לקחת מהם דוגמה. כל אחד מהם מביא משהו ייחודי לו, גם מבחינה פרטית וגם מבחינה חברתית. הם כולם יאנוש קורצ'קים שילכו עם התלמידים שלהם לכל מקום, והתלמידים פשוט נכנסו לחיים שלהם. אצלנו, הצוות מהטלוויזיה, יש לא מעט בעלי בעיות קשב וריכוז, וכל אחד מאיתנו אמר: אם היו לי כאלה מורים הייתי מאמין בעצמי, והייתי גדל אחרת".
בן-דור וצוות ההפקה נפגשו עם מאות מורים לפני שבחרו בשש הדמויות שיככבו בסדרה - שלושה מורים ושלוש מורות. הראשון הוא אבישי מזרחי, מורה ומנהל חטיבת ביניים בתיכון אמי"ת בר-אילן לבנים בנתניה. הוא מלמד ספרות בכיתה י"א - גיל מבלבל שבו התלמידים מתמודדים עם קשיי התבגרות, וזאת על רקע הפן הדתי. נדב חרובי, מורה ומחנך בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, נדרש להכין את התלמידים למפגש עם הרחוב שמחוץ לכותלי בית הספר האליטיסטי. שגיא פרידמן, מחנך ומורה למתמטיקה בתיכון פנחס אילון בחולון, מלמד ביום ומשלים הכנסה כמלצר בערב. פרידמן מפתיע את תלמידיו כשהוא מחליט לצאת מהארון בפניהם.
בצד הנשי נמצאת בת-אל קטורזה, מחנכת ומורה למדעי החברה ולספרות בתיכון "אורט במעלה" טבריה. גם קטורזה עושה הכול כדי שתלמידיה יצליחו בעולם שאחרי בית הספר, ובכלל זה ריצות משותפות איתם, כאימון לקראת הצבא. רותי קליין שיינין היא מורה חרדית בבית ספר חילוני: היא מלמדת מדעי המחשב ומחנכת כיתת נחשון (פרויקט מצוינות של משרד החינוך) בתיכון אורט קריית-ביאליק, כשעל ידה צמיד כתום לזכר חורבן גוש קטיף.
סוגרת את השישייה יהודית איתן, מורה מיתולוגית בבית הספר לאמנויות בתל-אביב. איתן, המכונה "יויו", שכלה לפני שנתיים את בנה יובל, סטודנט לרפואה שנהרג בתאונת רפטינג בטיול בדרום אמריקה. אמו יוצאת למסע לכתיבת "שבועת המורה", כמחווה לבנה שכבר לא יזכה לשאת את שבועת הרופא.
הפרק הראשון ב"מאחורי הצלצול" מפגיש את הצופה עם הקיפוח העדתי והפערים החברתיים. מצד אחד מוצג התיכון בטבריה, שכמעט כל תלמידיו הם מזרחים; מנגד - התיכון הירושלמי, שרוב תלמידיו ממוצא אשכנזי וממעמד סוציו-אקונומי גבוה. באחד מרגעי השיא מתעמת תלמיד מליד"ה עם המשורר והפעיל החברתי רועי חסן, ומטיח בו שלולא האשכנזים שהקימו את המדינה, ספק אם היה יכול לשבת ולכתוב שירים. ברגע אחר, מרגש ונוגע ללב, תוהה מיכאל הטברייני מה הסיכוי שלו להצליח בחיים, כמי שגדל בפריפריה.
"האמת שלא הייתה שעת צילום שבה הנושא הזה לא עלה", אומרת בן-דור. "החלטנו להתחיל בו כי הוא הסוגיה הכי לוהטת עכשיו, ובצדק". הקרע, בעיניה, הוא לא בהכרח על ציר מזרחים-אשכנזים, אלא יותר פריפריה מול מרכז. "המדינה יצרה את הבעיה הזו. היה אפשר לשנות את המציאות דרך חלוקת משאבים שונה, או הקמת מעין 'כוורות' שישמשו מרכזי למידה אזוריים. השאלה של המרחק מהמרכז לא רלוונטית כל כך, כי יש גם קיבוצים רחוקים שלא מופלים לרעה אלא מטופלים יפה מאוד. אבל בסופו של דבר השלטון שפתח את הפער הגדול בין עשירים לעניים ועשה הכי הרבה עוולות לפריפריה הוא שלטון הימין, שהפריפריה מצביעה בעבורו".
מה לדעתך הפתרון למצב הקיים?
"אין לי פתרון, ולא מתפקידי שיהיה לי פתרון. אני רק יודעת שמה שקורה היום הוא עצוב ולא הגיוני ברמות. אתה אפילו לא יודע איך לגשת לזה.
"החינוך, בגדול, לא חשוב למנהיגים היום. האזרחים לא חשובים להם. דופקים אותנו, מרמים אותנו. האנשים שיושבים היום בממשלה לא מייצגים אותי. חינוך הוא נושא אזרחי שלא זוכה לטיפול מתאים. הציונות הדתית היא המקום היחיד בחברה הישראלית שהחינוך מטופל בו כמו שצריך. למרות הוויכוחים המרים והבלתי ניתנים לגישור שיש לי עם המגזר הזה, אני מסירה את הכובע בפניו על היחס שלו לדברים החשובים באמת. פה הציונות הדתית ניצחה, וזה ניכר מאוד בסדרה".
על אבישי מזרחי, המורה שמייצג ב"אחרי הצלצול" את המגזר הדתי-לאומי, אומרת בן-דור בהתפעלות: "הוא פשוט גורו, אדם שמוביל אנשים מחושך לאור. אבישי עושה עם התלמידים שלו דברים מדהימים. באחד הימים עולה לדיון נושא הפורנוגרפיה, והוא מקריא לתלמידים שיר אהבה של לאה גולדברג שכלול בחומר לבגרות, ודרכו מסביר להם את ההבדל בין פורנוגרפיה לאהבה.
"בערב אבות ותלמידים שערך, הוא קרא עם המשתתפים את עקדת יצחק ושיר של נתן יונתן, וכך נוצרה בכיתה אינטימיות בין האבות לילדים, ברמה שלא תמצא בגיל ההתבגרות. אבישי הוא בחור מיוחד מאוד, פילוסוף במובן העמוק של המילה, שלוקח את התלמידים לשיח אחר, גבוה הרבה יותר ממה שמקובל להתעסק בו בכיתה".
אחד מתלמידיו של מזרחי, נער ששמו חיים, שואף להיות סַפָּר בעתיד, בעוד המורה שלו מנסה לנתב אותו גם ללימודים גבוהים. באחת הסצנות בסדרה שואל חיים את מזרחי אם יכול להיות שהמשיח אתיופי. "בהמשך אנחנו מלווים אותם בטיול שנתי בצפת", מספרת בן-דור, "ואבישי מעלה את חיים על חמור, ועושה ממנו סוג של משיח. זאת אמירה שאני רוצה להוציא מהסדרה הזו: שכל ילד במדינת ישראל - אתיופי, מרוקאי, רוסי - יחשוב שהוא יכול להיות המשיח. אני רוצה שאנשי חינוך אחרים יאמצו את זה".
אחרי כל כך הרבה שעות בבתי ספר, מה היית מייעצת לשר החינוך נפתלי בנט?
"קודם כול, אני מודעת לכך שבסוף השר הוא החוליה החלשה, והפקידות היא זו שמנהלת את הדברים. הייתי מייעצת לו שיעשה מה שיוסי ביילין עשה כשהיה שר המשפטים: הוא התחפש ונכנס לבתי משפט כדי לראות מקרוב איך המערכת עובדת. שבנט יתחפש, יירד לשטח, ייכנס לבתי הספר ויראה למשל מה הקמפיין של חמש יחידות מתמטיקה עושה להומניסטים. מה אנחנו, בספרטה? אנחנו זקוקים להומניסטים. יש לנו בעיות הומניות שצריך לפתור".
בעיה אחרת שמוטלת לפתחו של שר החינוך היא המשכורות הנמוכות של המורים. פרק שלם בסדרה של בן-דור מוקדש לכך: המשתתפים פותחים מול המצלמה את תלושי המשכורת שלהם, ומדברים על הקושי להשקיע שעות רבות בעבודה בלי לקבל תגמול ראוי. בת-אל קטורזה, שמרוויחה 4,500 שקלים בחודש, מספרת על תלמיד שלה שמרוויח יותר ממנה: הוא עובד בחניון, ותפקידו להרים את המחסום כדי לאפשר כניסת כלי רכב.
"צריך לשנות את גובה השכר של המורים", אומרת בן-דור. "נוצר בארץ מצב לא נכון של הערצה להייטקיסטים כי הם מרוויחים הרבה כסף. לא אמורים להעריץ אותם בגלל הכסף, אלא בגלל מציאת פתרונות לסרטן וכדומה. באותה מידה היינו צריכים להעריץ גם בלשנים על התגליות שלהם, וגם את אנשי מדעי הרוח והחברה. במקום זה, הפקולטות שלהם הולכות ונסגרות.
"בתוך הקפטיליזם החזירי הזה, שר החינוך צריך לבוא ולהעצים את הרוח, את הנפש. אנחנו הרי עם הספר. אם אתה מאמין בזה, תחזיר את הספר לבתי הספר. שנה את הפירמידה. אני יודעת שיגידו שאני תמימה, אבל סדרי העדיפויות צריכים להשתנות. אם חשובים לנו הילדים והחינוך שלהם, אנחנו צריכים מורים שיכולים להשקיע זמן בתלמידים, ולא נאלצים למלצר".
אני פוגשת את בן-דור בביתה ביפו, בית רחב ידיים המשקיף אל הים. לכאן היא עברה לפני 35 שנים, מקדימה את ההגירה היהודית הגדולה לאזור.
היא בת של הורים ניצולי שואה, והזוועות שעברו הפכו למוטיב מרכזי בחייה. "הרגשתי שזה משהו משמעותי מאוד בשבילי. גם הילדים שלי גדלו על זה, הבן שלי מגיל צעיר היה בונה מערכי קרבות. הם יצאו עם קצת הפרעות אכילה, אבל נדפקו הרבה פחות ממני".
אחת היצירות הראשונות והחשובות שלה הייתה הסרט "בגלל המלחמה ההיא". בן-דור עקבה בו אחרי היוצרים יעקב גלעד ויהודה פוליקר, שמתמודדים עם היותם דור שני לשואה. "כשפגשתי אותם הרגשתי הזדהות גדולה. זו הייתה אז בושה להיות דור שני, לא דיברו על זה. הסרט היה תרכיז של טיפול נפשי, ערבוביה של הזיכרונות שלהם שהפכו להיות הזיכרונות שלי.
"בשלב כלשהו, 'בגלל המלחמה ההיא' הוצג בפסטיבל ירושלים. אבא שלי ראה שם את הסרט ואמר לי 'כל החיים ניסיתי לא לספר לך' - למרות שהוא היה מדבר על זה פעמיים ביום". עם השנים הלכה בן-דור והתרחקה מנושא השואה, וסירבה להתראיין או להרצות בכל הקשור בו, אך בשנים האחרונות היא מוכנה יותר לעסוק בכך.
הקריירה שלה כיוצרת הוקדשה כמעט אך ורק לעשייה דוקומנטרית, והיא זיכתה אותה בפרסים רבים. היא הפיקה את הסרט "בית-שאן סרט מלחמה", שעסק בקבוצת הכדורגל העירונית, ואת "באבא לובה", שליווה את הזמר דני בסן בחיפושיו אחרי אביו.
בנוסף ערכה תוכניות כמו "מבט נשי" בחינוכית 23, וכיהנה בתפקידים בכירים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית - ניהול המחלקה הדוקומנטרית באולפני הרצליה, ותפקיד דומה בערוץ 10. הסרט העלילתי היחיד שיצרה - "ארץ חדשה" בכיכובה של אניה בוקשטיין, שעסק בקשיי הקליטה של העולים מרוסיה - נכשל בקופות ונקטל אצל המבקרים.
"אני מרגישה שאני טובה בדוקו", אומרת בן-דור. "אני לא פוחדת לצלול לתוך כאב של אחרים, זה אפילו קצת משחרר אותי. למצלמה יש כוח מרפא שאין לאף פסיכולוג. בכל המקומות שנגעתי בהם במצלמה, אני יכולה להגיד שהתוצאה הייתה שאנשים שהצטלמו יצאו נשכרים מזה בהיבט הנפשי. אני עשיתי וידאותרפיה עוד לפני שזה היה 'אין'. בסדנאות שאני מעבירה לאנשי קולנוע, אני אומרת להם: קחו מצלמה ותתחילו לצלם את המקומות הכי כואבים שלכם. אין ציפרלקס יותר מוצלח מזה".
גם לכאבים הפרטיים שלה היא לא היססה לצלול: בסרטה "אמא תגידי" עסקה בן-דור בקשר שלה עם אמה, שננטשה בידי אבי המשפחה ונישאה מחדש לגבר שהכה את בתה. "במהלך השנים הייתה לנו מערכת יחסים מורכבת וקשה, ובזכות הסרט הזה, שהיה מהדברים הכי מדויקים שעשיתי, השנים האחרונות שלנו היו טובות. עברנו ביחד מסלול חיים לא פשוט, אם נאמר את זה בפשטות".
למרות הפרויקטים התיעודיים המרשימים שעליהם היא חתומה, בשנים האחרונות מזוהה בן-דור בעיקר עם הסדרה "מעושרות", לא מופת של עשייה דוקומנטרית איכותית. מעושרות, מעין ריאליטי שעוקב אחר שש נשים מהאלפיון העליון, עלתה למסכים על רקע המחאה החברתית, ועוררה שיח נרחב. המבקרים הסתייגו, הקהל לא אהב להודות שהוא צופה בטראש, אך בפועל הסדרה זכתה לפופולריות רבה ואפילו הכניסה ביטויים לפנתיאון הישראלי. כמאמר לאה שנירר: "פאן לנו במקסימום".
"החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות", אומרת בן-דור על ראשית החיבור שלה לסדרה הזו. "באו והציעו לי לעשות סדרה שמבוססת על פורמט אמריקאי, 'עקרות בית אמיתיות'. בארה"ב לוקחים את זה מאוד ברצינות, מצטטים את הדמויות, והן הופכות לגיבורות תרבות. אנחנו עוד תיבלנו את זה בהומור וציניות".
העבודה עם המעושרות הייתה "כמו לנסוע לעולם אחר, בלי גרביטציה. גדלנו על תפיסה שאומרת שצריך כסף כדי לשרוד, ושאת ההוצאות מנהלים מול ההכנסות. ופתאום את בעולם שבו זה לא עובד ככה. הכסף הוא פשוט לא פונקציה. זה שובר את כל הפרדיגמות שהכרת. ואני הייתי מוקסמת.
"גיליתי את עולם המותגים, את הטיפוח העצמי ברמות שלא ידעתי שקיימות, ואת חיי החברה. לא ידעתי שעובדים בלהיות אשת חברה, ושגם להיות נשואה לגבר עשיר זו משרה מלאה. המון דברים שנמצאים בשיח שלי - אמירות חברתיות, פוליטיות - הלכו לאיבוד. הייתי צריכה אוצר מילים חדש לגמרי כדי לתקשר עם המעושרות.
"הדבר הכי משמעותי שגיליתי הוא שכמו כל הנשים, גם אני שבויה בתסביך סינדרלה: חינכו אותנו שבסוף יבוא נסיך ויציל אותנו. זה משהו שכל ילדה גדלה איתו. וכשראיתי איך ילדות בנות 10-12 מעריצות את ניקול ראידמן (אחת המעושרות, בת זוגו של איש העסקים מיכאל צ'רנוי), הבנתי שזה לא רק כסף.
"ההערצה הזו צומחת מתוך תפיסה שזה הפתרון האולטימטיבי עבור נשים. זה מאוד עצוב בעיניי. מה שמנחם נשים, באופן חוצה תרבויות ותקופות, זו האמונה שיבוא גבר חזק ויציל אותן. במשמעות של המאה ה-21, גבר עשיר הוא גבר חזק. אני אישית חינכתי את הבת שלי לעצמאות כלכלית, זה חשוב יותר מהכול".
אבל במעושרות את מחזקת את הגישה של "הנה יבוא גבר עשיר ויגאל אותך".
"אני לא מסכימה איתך. אני חושבת שכן הצלחתי להעביר בסדרה גם מסרים חתרניים ומעוררי שאלות על המצב הזה. ניקול בעיניי שברה תקרת זכוכית כפולה: גם כאשת איש עשיר שמתנהלת באופן עצמאי, וגם כעולה מברית המועצות. החנות שלה בתל-אביב הפכה לנקודת תיירות, אוטובוסים של אנשים מבוגרים הגיעו לשם. בהרצאות שלי בעקבות הסדרה אני מדברת על נישואין כלכליים וחברתיים, אבל אנשים רוצים לשאול אותי דווקא באיזה קרם ניקול משתמשת, ובאיזה רכב היא נוסעת עכשיו. בכלל, מעושרות זו תוכנית ש'אף אחד לא ראה', אבל כולם ידעו במה מדובר וציטטו מתוכה מילה במילה".
לפמיניסטית שבך נוח עם התוצאה?
"כן, אני לגמרי חיה בשלום עם מעושרות. אולי לפני עשרים שנה הייתי מתלבטת על זה, היום לא. אני לא רואה את תפקידי לחנך, למרות שאני חוטאת בזה. אני גם צריכה להתפרנס, ובפירוש לקחתי את הפרויקט הזה בשמחה. אני חושבת שעל המסך עלו הרבה התחבטויות שאפשר ללמוד מהן. כמעט כל הנשים מתלבטות בשאלות על הזהות העצמית שלהן מול בן הזוג, והתוצאה מעניינת. גם אני למדתי המון דברים שלפני כן לא לימדו אותי".
הסדרה האחרונה של בן-דור שעלתה לשידור עוררה רעש מסוג אחר, ואפילו פולמוס ציבורי חריף. ב"דיני נפשות" יצאה המצלמה שלה להטיל זרקור על פרשיות משפטיות שנויות במחלוקת, שכולן יחד יוצרות תמונה קשה על השירות שמקבל האזרח ממערכת המשפט, האמונה על הצדק והמוסר.
ברוך קרא, הפרשן המשפטי של ערוץ 10 – שבו שודרה הסדרה - צייץ בתגובה בטוויטר: "בוא נאמר את זה באופן פשוט: עיתונאי או יוצר דוקומנטרי שרומז או אומר שהמערכת תפרה תיק לחיים רמון מבזה את עצמו ואת המקצוע שלו".
מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר (שלו ולבן-דור היסטוריה של השמצות הדדיות), כתב: "התבנית בסרטים של בן-דור חוזרת ונשנית. בכל פעם היא בטוחה שהיא חושפת סוד אפל, ובכל פעם מתברר שהיא במרכז הפרשה - הופכת לרדופה. אלא שהראיות שהיא מביאה לא מחזיקות מים".
אפילו פרקליט המדינה שי ניצן התייחס לסדרה, בדברים שנשא בכנס לשכת עורכי הדין. "מטיחים בפרקליטים דברים שאין בהם דבר עם האמת", אמר ניצן. "'דיני נפשות' הייתה רוויה השמצות חסרות שחר. זהו בעיניי שפל חסר תקדים של כלי תקשורת מרכזי בישראל, שאפשר שידור של סדרה מעין זו".
"הפרקליטות פתחה נגדי בהתקפה חזיתית מטורפת", מספרת בן-דור. "זה גוף שנשלט בידי מנגנון חושך, שמטיל שלטון פחד. הם גייסו עיתונאים ולקחו בכספי ציבור יח"צנים שישמיצו אותי. הם טענו שהוצאתי דברים מהקשרם ושהדברים שהראיתי לא נכונים, איימו עליי שניפגש בבית המשפט, אבל עד היום לא תבעו אותי.
"פרקליטות המדינה היא הגוף החזק ביותר במדינה. היא כל כך חזקה ולא מבוקרת, שהיא מרשה לעצמה לפעול באופן לגמרי לא מתאים למשטר דמוקרטי. הפרקליטים חורצים גורלות בצורה דרמטית, בלי יכולת של האזרח לדעת מה קורה בחדרי חדרים. זו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה".
מסע ההפחדות שהופעל נגדה, לדבריה, גרם לה להתקף לב. לכן עכשיו החליטה לקחת לעצמה קצת חופש, ולנסוע אל בנה המתגורר בלוס-אנג'לס. שם היא מתכוונת לשהות לתקופה של חודש, ולחשוב על הפרויקט הבא שלה. ייתכן שסוף-סוף תפנה לפרויקט שהיא מתכננת כבר זמן רב: סרט עלילתי שיעסוק בתופעת הצעירות היהודיות מאירופה שאולצו לעבוד בזנות בארגנטינה במאות ה-19 וה-20.
כאמא לילדים במערכת החינוך, אני יוצאת די מוטרדת מהריאיון הזה. יש לך גם בשורה חיובית?
"הבשורה החיובית היא שהמורים שצילמנו הם לא יוצאי דופן. אני בטוחה שיש עוד אלפים כמוהם. כבר פגשנו כמה מאות כאלו בתהליך המיון, יש בתי ספר שבהם אפשר לומר זאת על חלק ניכר מהמורים.
"למורה טוב, סליחה על הקלישאה, יש משמעות לכל החיים. לא סתם הפתיח של הסדרה הוא השיר של משינה 'שלח לי מלאך'. אלו דיני הנפשות האמיתיים, כי מורה טוב יכול להציל ילד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם