חורבן הבית הישראלי: המחזה שמבוסס על היחס לאורנה בנאי בזמן צוק איתן
קרוב לשנתיים וחצי לאחר צוק איתן, עולה הצגה המתמודדת עם הלך הרוח הישראלי בזמן המלחמה, החשש הנלווה לנקיטת עמדה לא פופולרית, התקשורת הבינאישית האלימה וגיבוש עמדה במציאות מורכבת וטעונה. המחזאי יואב איתמר: "אתה לא באמת חייב להגיד משהו כדי שיחליטו בשבילך מה אתה חושב ויתקפו אותך על זה"
"במהלך צוק איתן, עברתי טלטלה רגשית גדולה. אני זוכר את עצמי יושב מול המחשב, מנסה לעבוד, ולא מצליח להבין איך אני אמור להתחיל את היום ולהמשיך בשגרה שלי כאילו לא קורה שום דבר, כאילו אין טילים שנופלים כאן. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של ריכוז. כל מה שחשבתי עליו הוא מתי תהיה האזעקה הבאה. הבנתי שאני לא מסוגל לעשות שום דבר אחר, מלבד לכתוב על מה שמתרחש", אומר היוצר והמחזאי יואב איתמר כאשר אנחנו נפגשים לשוחח על המחזה פרי עטו, 'לנשום בספירה לאחור', שעתיד לעלות הערב (ד',7.12.16, שעה 20:00) בבכורה ב'תיאטרון קרוב' במסגרת פסטיבל הפרינג' 'האזרח כאן' בנושא זכויות האדם והאזרח.
המילים והמשפטים כמו נבעו מאליהם, כך מספר איתמר, ובמהרה התמלאו עמודים רבים, המגוללים את קורותיה של תיקי, שחקנית ידועה, שבמהלך ראיון עיתונאי מתבטאת בחריפות בנושא שלושת הנערים החטופים, ועקב כך זוכה למטר של איומים ותגובות עוינות. היא מחפשת מפלט בחיק המשפחה, המזמנת לה התמודדויות אחרות, עם השהייה הממושכת במחיצת אמה ואחותה, עם אירועי צוק איתן ועם מפגשים עם דמויות שגורמות לה לעבור תהליך של שינוי. אם כמה מן המרכיבים בסיפורה של תיקי נראים לכם מוכרים, זאת משום שאת ההשראה לדמותה שאב איתמר מסיפוריהם של אנשי תרבות ורוח שספגו ביקורת קשה עקב התבטאויותיהם.
כיצד נולדה דמותה של תיקי?
"תיקי בנויה משלל דמויות נשיות ששאבתי מהן השראה בהקשר הזה, כמו אורנה בנאי וההתבטאות שלה בנושא החיילים החטופים, פעילת שמאל שזכתה לתגובות לא אוהדות, בלשון המעטה, בנוגע לעמדותיה בקשר לצה"ל, ועוד", הוא מספר. "קיבלתי השראה גם מהמוזיקה של רונה קינן, ששם ההצגה לקוח מאחד השירים שלה, וגם מהסיטואציה שבה הייתה, כשנכחה באירוע ועמדה ליד דגל של הרשות הפלסטינית, וזה היה מספיק כדי להשתלח בה. זה מדהים איך אתה לא באמת חייב להגיד משהו כדי שיחליטו בשבילך מה אתה חושב ויתקפו אותך על זה - מספיק שתיקלע לסיטואציה מסוימת".
דרך דמותה של תיקי, ההצגה עוסקת בחופש הביטוי.
"כן, ההצגה עוסקת במידה רבה בחופש הביטוי, שחשוב במיוחד בזמן מלחמה, לשם שמירת חוסנה של החברה הישראלית. כשאתה עוסק במשחק, אתה חייב להציב את עצמך בכל פעם מחדש במקום של האחר, חייב להטיל ספק, ואז יותר קשה לשנוא או לכעוס. כששחקן מתבטא, או כשיוצר תיאטרון מתבטא, הוא עושה את עבודתו".
נראה כי בתקופת צוק איתן ולאחריה, המושג 'חופש ביטוי' הפך אלסטי יותר, נתון לפרשנות. התקשורת הבינאישית, און-ליין ואוף-ליין כאחד, הפכה להיות אלימה ובוטה יותר, והרשתות החברתיות הפכו לזירת התגוששות, בה האחד משתלח באחר ותוקף אותו בחריפות בשל דעותיו, באצטלה של חופש ביטוי מוחלט, המתיר לו להביע את עמדתו באופן כוחני ופוגעני.
"אני חושב שקודם, הרשת החברתית לא הייתה נוכחת בחיינו באותו אופן. אנשים הפסיקו לראות זה את זה. נוצרה תחושה שאנשים הם ברי דפדוף וברי חסימה, ואתה יכול לבחור להקשיב רק למי שמהדהד את הקול שלך", אומר איתמר.
"בהקשר הזה, ולא רק, ההצגה מדברת על חורבן בית - הבית הישראלי, שבמהלך המחזה הוא נחרב, ומוקם, ואני חושש שאנחנו נמצאים בסכנת חורבן", הוא מוסיף ואומר. "הייתי רוצה להותיר את הצופים עם המחשבה שחורבן הבית שלנו הוא בידיהם, ושהבחירות שלהם יכולות לשנות את מסלול החורבן שבו אנחנו נמצאים".
קרוב לשנתיים וחצי חלפו מאז התיישב איתמר מול המחשב לכתוב את המחזה, שידע תהפוכות רבות. "כתבתי את המחזה הזה גם בסערת הרגשות של המלחמה וגם מתוך שכנוע עצמי גדול שהתפרק ככל שהתקדמתי, וזאת הסיבה לשינוי בדמות הראשית שאני מרגיש שהיא אני. רציתי שההצגה תעלה כמה שיותר מהר", הוא אומר. "ההערכה של שרית וינו אלעד, שבמקור הצעתי לה לביים את ההצגה, והיא נתנה לי חוות דעת על המחזה, הייתה שההפקה תעלה מאות אלפי שקלים. לא הצלחתי לגייס תקציב, יכול להיות שלא ניסיתי מספיק", אומר איתמר.
"גייסתי משוגעים לדבר, ובסופו של דבר זה הצליח, אבל זה דרש זמן, והתנסויות, וכישלונות, ושחקנים עזבו מסיבות שונות, עד שהתגבש הקאסט הנוכחי. הקושי הגדול היה לשחרר את המחזה, שירדן לב הצטרפה לכתיבתו, לשחקנים ולבמאית, ורה ברזק שניידר, ואני שמח שעשיתי את זה. ברגע ששחררתי את המחזה שכתבתי לידיים אחרות, הוא הפך קל יותר, גמיש יותר".
במשך הזמן שחלף מכתיבת המחזה ועד לעלייתו על הבמה, נקודת המבט שלך על הסוגיות שעולות במחזה השתנתה?
"הפרספקטיבה שלי לא השתנתה, כי תמיד היה לי מבט היסטורי, ואני חושב שראיתי דברים נכוחה. המציאות השתנתה מהבחינה הזאת, שייצאנו את הדמוקרטיה הכושלת שלנו לכל העולם, ואולי אנחנו אפילו לא יכולים להתהדר בזה, כי ההיסטוריה תגלה שלסוג הדמו-קרטיה", כך הוגה איתמר את המילה, בהפרדה מודגשת בין שני חלקיה, "שאנחנו חווים, היו כמה מוקדים, כמו בדרום אפריקה, למשל. מבחינה אקטואלית, על רקע הצוללות והחקירות של נתניהו, ועל רקע השריפה שהתחוללה בחיפה, לדעתי ההיסטוריה היא בת ברית נאמנה כשזה קשור להעלאת המחזות שלי", הוא אומר, ובכך מרמז גם למחזה 'כהנא צדק?' פרי עטו, שהועלה ב'צוותא', ודן בשאלה כיצד הרב כהנא היה מתקבל על ידי הציבור הישראלי כיום וכיצד היה מתייחס לסוגיות עכשוויות.
מדוע בחרת להעלות את המחזה כפרינג' ולא בתיאטרון רפרטוארי?
"קודם כל, ידעתי שלתיאטרון הרפרטוארי ייקח שנתיים לפחות לקבל ולהעלות את ההצגה שלי, כי כך מקובל בתיאטרון. מעבר לכך, ההצגה עוסקת ב'צוק איתן' באופן גלוי וברור, וזהו מחזה שמדבר ישראלית, שזה שונה ממה שעושה בדרך כלל התיאטרון הרפרטוארי - מעלה הצגה שעוסקת במתרחש במקום רחוק, והקהל צריך להבין שאותו הדבר קורה גם אצלנו, או לוקח מחזה קלאסי ועושה לו התאמה להווה. יש רתיעה מהצגות שעוסקות בהווה ובמה שמתרחש כאן, ואני חושב שהתיאטרון הרפרטוארי יתקשה להתמודד עם ההצגה הזו.
"ומלבד זה", מוסיף איתמר, "רציתי חופש מוחלט, ורציתי להפגין הומור יותר חד ומושחז מזה שהיה ב'כהנא צדק?'. ב'לנשום בספירה לאחור', נתתי לדמויות לדבר כמו שמדברים אצלי בבית בשעת ויכוח. במידה מסוימת, השחקנים עידנו את ההומור בהצגה, שמבחינתי הייתה סוג של קרנבל שבו מותר לכל אחד להגיד הכל, ועדיין, לדעת חלק מהאנשים שנחשפו לטקסטים, זו הצגה בוטה.
"תראי", הוא אומר, לאחר רגע של שתיקה, "אין בארץ מספיק קהל, במות, תקציבים וקרנות. מחזאי שרוצה להעלות את המחזה שלו שלא באמצעות התיאטרון הרפרטוארי, או לאחר שנדחה על ידי התיאטרון הרפרטוארי, בנימוקים שונים – אם בכלל טרחו לנמק, נתקל בהרבה מאוד קשיים, ולעיתים קרובות מגלה שהוא צריך להיות מעורב בכל ההיבטים של ההצגה - לבחור את הבמאי, להשתתף בבחירת השחקנים, ובשורה התחתונה, לדאוג לכך שזה באמת יקרה, שההצגה באמת תתגבש, תצא לפועל ותעמוד על הבמה. הבעיה היא שיש הרבה נקודות בדרך שבהן אם הוא לא מעורב ופעיל בכל שלב ושלב, הכל יכול לקרוס, וההצגה לא תעלה, ובמציאות הכלכלית הקיימת, מחזאי לא יכול להתמסר לחלוטין להעלאת ההצגה שלו, מסיבה אחת פשוטה - הוא צריך להתפרנס".
אקו"ם