ראשי » תרבות » טלוויזיה

מהו היפסטר? מדריך לטרנד הכי חם בעולם

מי הם אותם היפסטרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף? מה עוד מאפיין אותם, פרט לחולצות פלנל וזקנים מטופחים? האם הם כאן כדי להשאר, או שמא מדובר בתופעה חולפת? על כל אלה מנסה פיטר יורק לענות בדוקו "מדריך להיפסטר"

אנחנו רואים אותם במרכזי הערים, חמושים בזקן, רוכבים על אופניים, בדרך לבית קפה אותנטי כזה או אחר, אבל מה באמת אנחנו יודעים עליהם? במבטא בריטי וחליפת שלושה חלקים יוצא חוקר התרבות פיטר יורק לתהות על קנקנם של היצורים המזוקנים, לובשי חולצות הפלנל ושותי בירות הבוטיק שהוצמד להם הכינוי "היפסטרים". לשם כך הוא מגיע למקומות הקינון החביבים עליהם בלונדון ובניו יורק, במטרה לקטלג, לזהות ולהבין את התופעה הזו. את המסקנות שלו הוא מפרט בסרט "המדריך להיפסטר" (yes דוקו).
 
מתברר שכמו ההיפים והיאפים לפניהם, ההיפסטרים לא בחרו לעצמם את השם הזה, והם גם לא באמת אוהבים אותו. זה שם שהודבק לתופעה שכוללת בעיקר גברים, שהקווים המשותפים להם, מלבד סימן ההיכר המובהק שהוא שיער פנים מטופח כמובן,  כוללים גם חיבה לכל מה שאפשר להדביק לו את המילים "אומנות" (עם ו'!) ו"קראפט" ונמצאים בחיפוש תמידי אחרי הדבר האותנטי הבא. כשאותנטיות, הרבה פעמים, היא פשוט מקום בו הקירות לא מטויחים.

כאמור ,זו תופעה גברית ביסודה, בה בני מעמד הביניים במקצועות היצירתיים מתחברים למראה של פועלים שקדמו להם במאה שנה. לכן החיבה למראה כללי של חוטב עצים או פועל בבית מלאכה - נעלי עבודה, ג'ינס, ז'קטים מעור שאפשר יהיה להוריש לנכדים. בלב ההיפסטריות יש רצון לאותנטיות. כמו הרצון לדעת שהקפה או הבירה שהם שותים נוצרו בזיעת אפם של בעלי מלאכה אמיתיים. אבל האותנטיות הזו לפעמים הופכת למוצר עם סיפור רקע טוב. קפה שמגיע מקואופרטיב שמתייחס לעובדיו בכבוד. או שוקולד, כמו זה של האחים מאסט, שהאומנות המושקעת ביצירתו מצדיקה את מחירו הגבוה.

העיסוק הסוציולוגי בהיפסטרים מגיע לאו דווקא מסקרנות אקדמית טהורה, אלא יותר מרצון להבין איך לזקק את התופעה הזו ולשווק אותה חזרה אל הציבור. וכך, רשתות של בתי קפה מאמצות את הרכיבים של המתכון ההיפסטרי, מגישות מיץ בצנצנות או מזמינות את הקהל לשבת על כיסאות שלא תואמים אחד לשני, על מנת ליצור את מראה ה"לא עיצבנו, קנינו את מה שהיה בשוק הפשפשים". פתאום מוצרים שונים, קפה למשל, מגיעים עם סיפור רקע על פועלים מאושרים החברים בקואופרטיב ששומר על זכויותיהם. פתאום אחוז מסוים מההכנסות על זוג נעליים עובר לתרומה.
 
לצד הדברים החיוביים, ההיפסטרים מצליחים ליצר סביבם גם כעס, כמו שהדגים מקרה מוזר בלונדון. בית קפה בשורדיץ' שמתמחה בקורנפלקס, זכה לכמעט לינץ' מצד המקומיים. התושבים של האזור הבינו שההיפסטרים הם הדשן של אנשי הנדל"ן, והנוכחות שלהם מבשרת על עלייה צפויה בשווי הנכסים המקומיים, שמשמעותה מושג נוסף שהפך טרנדי בשנים האחרונות - ג'נטריפיקציה. כלומר, צו גירוש.

הווריאנט הארץ-ישראלי של התופעה שונה מעט מחבריו המערביים ועל כן לא שמענו עדיין על תופעות גירוש שכאלה באזורנו. הזקנים בהחלט הגיעו אלינו, כפי שמעידות המספרות שנפתחו בשנה החולפת לאורך רחוב דיזנגוף בתל אביב ומציעות שירות חדש יחסית בנוף המקומי: טיפוח שיער הפנים. הבגדים קצת שונים, במקום חולצות משובצות יש לנו מכנסי סקיני וטוניקות. גם פאבים ובתי קפה שבהם מגישים משקאות בצנצנות במקום כוסות נורמליות יש לנו. כל אלה משלימים את תחושת ה"אין לנו כוונה לשפץ את המבנה הזה".

פלצנות, טרנד אופנתי חולף או תרבות נגד לקפיטליזם התעשייתי-מידי - עד שיפנו את מקומם לדבר הבא, ההיפסטרים כאן ומשפיעים עלינו לטובה ולרעה, גם אם אין לנו מניות בחברות המייצרות מכשירי גילוח. עד מתי התופעה הזו תשאר עמנו, והאם היא תחלוף מן העולם כמו טרנדים אחרים? על זה מתקשה פיטר יורק לענות. אבל ללא ספק, את התופעה הזאת היה נכון לחקור ולתעד, כל עוד התוצאה אותנטית.


היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg