"איחרת בארבעים שנה": עולי אתיופיה כבר לא שומרים בבטן
כשהבמאי מני אליאס סיפר שהוא עובד על סרט שעוסק בעלייה האתיופית, שאלו אותו: 'אבל אתה לא אתיופי, אז למה אתה מתעניין בזה?'. כחצי שנה לאחר שיצא, 'חלום ירושלים' זוכה לחשיפה מרשימה וגורר אינספור בקשות מצד הצופים לקחת חלק בשינוי, בזמן שעולי אתיופיה ממשיכים להילחם על מעמדם בחברה הישראלית
"אין אתיופי בארץ שלא שמע את המשפט הזה לפחות פעם אחת: 'תגיד תודה שהבאנו אותך לכאן'. הבאנו? מי? אנשים כאן חושבים שישראל הצילה את האתיופים הרעבים והביאה אותם מהמדבר, שזה הדבר הכי לא נכון שיש. אנחנו, הישראלים, לא הבאנו אותם ולא הצלנו אותם, הם הגיבורים שעשו את הדרך הזו - לא אנחנו. הם חיו חיים טובים מאוד באתיופיה - אמנם בלי מחשבים ובלי מכוניות, אבל חיים הכי טובים שיכולים להיות, והם ויתרו על הכל ובאו לכאן, בעלייה הכי ציונית שהייתה אי פעם, וגם זו שסבלה הכי הרבה בדרך", אומר הבמאי והיוצר הדוקומנטרי מני אליאס, שסרטו "חלום ירושלים", שהוקרן בשלל פסטיבלים בארץ ובעולם, עוסק בתלאותיהם של עולי אתיופיה בשנות השבעים במהלך מסעם לישראל.במשך כשישים דקות טעונות, דחוסות וטורדות מחשבה, מביא אליאס את סיפוריהן של חמש משפחות שעשו את דרכן מאתיופיה לישראל מתוך כמיהה עזה להגיע לירושלים. הגשמת חלומן גבתה מחיר כבד עבורן – רבים מבני המשפחות נפטרו בדרך מרעב, צמא, חולי ותשישות, ביניהם גם מספר רב של ילדים ונערים. אלו שמסעם צלח הגיעו ארצה וניסו לבנות לעצמם חיים חדשים, כאשר הם כואבים את מותם של יקיריהם ומתאבלים על אבדנם. הפחדים שליוו את היציאה לדרך ואת המסע המפרך, מצוקת הרעב והתחושה הקשה הנוגעת לאלו שנותרו מאחור ונקברו בטרם הגיעו ארצה, הותירו בהם את רישומם.
חלק מן העולים אף חשים חרטה על הבחירה לצאת למסע. "החרטה שחלק מן המשפחות שפגשתי מביעות נוגעת לכך שרבים מיקיריהן מתו בדרך – הורים, אחים, אחיות, אנשים גדלו או המשיכו הלאה ללא חלק מהמשפחה, והמסע הזה לא היה שווה את זה. הן לא אומרות שלא היה שווה לעשות את הדרך הזו לישראל בגלל האופן שבו נקלטו או סיבה מהסוג הזה, אלא בגלל האבדן של בני משפחה", מדגיש אליאס, על אף הביקורת החריפה שהוא מותח על האופן בו החברה הישראלית קיבלה אליה את יוצאי אתיופיה, הרווי גילויי גזענות.
מדוע היבט זה של העלייה האתיופית פחות מדובר?
"יש את המיתוס הציוני, הסיפור שעל פיו אנחנו הבאנו לכאן את יוצאי אתיופיה, בלילות חשוכים, והצלנו אותם", אומר אליאס. "אבל מהצד שלהם, של עולי אתיופיה, זה סיפור אחר לגמרי, סיפור של טראומה מאוד גדולה, שהם לא דיברו עליה – כמו שרבים מניצולי השואה לא סיפרו ולא פירטו מה עבר עליהם. אלה שטיפלו בהם בזמן העלייה לא ידעו אמהרית, כך שלא יכלו להבין אותם ולדעת מה הם עברו, גם אם אמרו משהו על כך, והעולים עצמם, לא סיפרו, גם לא בתוך הקהילה היהודית, גם לא לילדים שלהם.
"גם אף אחד לא רצה להקשיב, לדעת, לשמוע– אף אחד לא שאל אותם מה הם עברו בדרך", מוסיף אליאס ומציג הסבר נוסף לחוסר הידע בנושא, החורג מן הקושי הרגשי של עולי אתיופיה לספר על תלאות מסעם ועל רצונם לגונן על ילדיהם מפני הכאב שמלווה אותם עצמם. "יש כאן חברה שלא מתייחסת לאחר, לשונה, ולא מתעניינת בו, לא רוצה לשמוע את הקשיים ואת הצרות שיש לאחרים, לא מתרגשת כמעט מאף אחד ומשום דבר. נהיינו קהי חושים".
חלק מן העולים, שלאורך תקופה ארוכה מאוד בחרו שלא לשתף בסיפוריהם ובתחושותיהם, או שרצו לשתף ולא הייתה להם אוזן קשבת, חשו במרוצת השנים כי הם צריכים ומסוגלים לדבר. "במהלך הצילומים והמפגשים עם המשפחות, הגעתי לבית בעפולה", אליאס מספר, "וכשנכנסתי, אמרה לי זו שקבעתי איתה: 'איחרת'. הצצתי בשעון וראיתי שאמנם איחרתי, אבל רק בעשרים דקות, שזה לא כל כך נורא. אחרי שדיברנו והכרנו, שאלתי אותה למה האיחור שלי היה כל כך משמעותי בעיניה, והיא ענתה: 'לא איחרת בעשרים דקות, איחרת בארבעים שנה'. רבים שמרו את זה בבטן, עשרות שנים, ואחרי תקופה כל כך ארוכה, הם מרגישים צורך לפתוח את זה".
לפני כמה ימים נקבע כי יוצאי אתיופיה שעלו ארצה יוכלו לתרום דם, דבר שלא אושר עד כה. האם ניתן לראות בצעד זה סימן לשינוי תפיסתי כלפי העלייה האתיופית?
"לא", משיב אליאס נחרצות. "אין כאן שום צעד לקראת שינוי. שום דבר כאן לא השתנה, והעניין הזה הוא ברמת ההצהרה – 'תראו, אנחנו עושים משהו'. זה לא באמת. תראי, אני אמנם לא בן הקהילה, אבל התחברתי לקהילה, ועבדתי בצמוד לעורך הסרט, שהוא בן הקהילה, במשך חודשים ארוכים, ומההיכרות עם הקהילה, אני יודע שזה לא משנה כלום, ואין שיפור בתפיסה כלפי הקהילה האתיופית או ביחס אליה, להיפך – זה רק נהיה יותר ויותר גרוע.
"תראי את הסיפור עם המוהלים", הוא אומר, ומתייחס בדבריו לתחקיר שנעשה על ידי 'כאן' ועוסק במוהלים המתלמדים על תינוקות אתיופים, מתוך תפיסה של האוכלוסייה האתיופית כפחותת מעמד. "אם זה היה קורה בקהילה אחרת, זה כבר היה מזעזע את המדינה. וזה לא מתחיל ונגמר כאן – בכל שבוע אני קורא או שומע על פרשייה אחרת. החברה נהייתה הרבה יותר גזענית ומפגינה הרבה יותר שנאה כלפי האחר ופחד ממנו – לא רק כלפי הקהילה האתיופית, אלא כלפי כל מי ששונה ונמצא בשוליים. בשנים האחרונות, יש כאן קיצוניות מאוד גדולה בדעות – כך, לפחות, אני מרגיש".
"הרבה מאוד אנשים התפלאו שאני הולך ועושה סרט על העלייה האתיופית", מספר אליאס. "הם לא הבינו, אמרו לי: 'אבל אתה לא אתיופי, אז למה אתה כל כך מתעניין בזה?'. זה מדכא מאוד לשמוע את השאלה הזו, וזה לא מפתיע שככה אנשים חושבים, אחרי שנים שהם סופגים כאן את חוסר ההתעניינות בקהילה הזו. הם גם לא האמינו שהסרט ייצא".
מדוע בחרת שלא לעסוק בסרט בביטויי גזענות עכשוויים כלפי הקהילה האתיופית וביחס שהם זוכים לו מצד המדינה והחברה?
"הסרט, במתכוון, לא עוסק במה שקורה עכשיו, אלא מתמקד רק בסיפור העלייה, מפני שרציתי שישראלים יצפו בסרט ומה שהם יחשבו יהיה: 'וואו, זה מה שהם עברו כדי להיות כאן, וככה אנחנו מתייחסים אליהם?' ואז הם ירגישו בעצמם את הצורך לשנות את היחס כלפי הקהילה ויחשבו בעצמם איך הם יכולים להתנהג קצת אחרת, במפגשים היומיומיים, בדברים הכי קטנים – שכשהם פוגשים מנקה אתיופית בקניון, הם יאמרו לה שלום, והיא לא תהיה שקופה בעיניהם, שכמישהו עומד בתור לאוטובוס ואישה אתיופית מבוגרת עומדת גם היא, שייתן לה לעלות לפניו. אני יודע שאלה דברים ממש קטנים, אבל הם יכולים להוביל לדברים גדולים יותר. וזה מתחיל מלזכור שהם בני אדם ולהתייחס אליהם בהתאם".
מי אתה מקווה שיצפה בסרט?
"אני מקווה להגיע עם הסרט למשרד החינוך ולצבא, ורוצה שכמה שיותר אנשים ידעו מה עבר על יהודי אתיופיה בדרך לארץ, מה הם עברו כדי להגיע לכאן ועל מה הם ויתרו בדרך. היו להם, כמו שאמרתי, חיים טובים שם - הייתי בכפרים האלה, ואחוז הילדים המחייכים הוא הגבוה ביותר שראיתי", חיוך מתגנב אל קולו, לרגע אחד מהיר. "הם ויתרו על הרבה מאוד כדי להגיע לכאן, ויתרו למעשה על הכל. אנחנו לא מכירים את יוצאי אתיופיה – לא את החיים שהיו להם שם ולא את סיפור העלייה שלהם כפי שהוא באמת, והבורות הזו יוצרת גישה גזענית כלפיהם.
"יש גם את העניין הזה של להטיל ספק ביהדות שלהם ולומר שאולי הם 'לא מספיק יהודים'. יש בסרט את הסיפור של האישה שלא נגעה בבשר מחשש שהוא לא כשר, למרות הרעב הגדול בדרך ולמרות החוסר הגדול – תראי לי אדם אחד מהרבנות שהיה בוחר לעשות את זה, שהיה נוהג כמוה. אז גם את הבורות בעניין הזה, של היהדות, צריך לתקן. כשידעו יותר, כשיכירו, אולי משהו יתחיל להשתנות".
אתה מבחין בהתעוררות של מודעות להתמודדויות של בני הקהילה האתיופית ובניסיון להעמיד לרשותם ייעוץ ותמיכה?
"יש ניסיון לעזור, אבל הוא לא ממש מצד המדינה, יותר מכיוונם של אנשים פרטיים, שצופים בסרט ורוצים להעביר אותו הלאה. יש יוזמה לפנות למשרד הבריאות, למשל, כדי שסופסוף ייעשה כאן מהלך ופסיכולוגים ייפגשו עם בני הקהילה שחשים צורך לדבר ולספר. זה מתחיל להתעורר. יש עמותה של בני הקהילה שאני בקשר איתה בנוגע לרעיון שאתדרך אותם איך לתעד עוד משפחות ועוד סיפורים, ואולי כל ילד ונער מהקהילה ייקחו על עצמם את המשימה לתעד אדם שעבר את זה. הכל עדיין בחיתוליו, ואני מקווה שפרויקטים כאלה יצאו לפועל. זה מאוד מרגש אותי שדברים כאלה מתחילים לקרות בעקבות הסרט, וזו הפעם הראשונה שסרט שעשיתי מעורר אצל כל כך הרבה אנשים את הרצון לפעול ולעזור".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם