ראשי » תרבות » טלוויזיה

אחרי 70 שנה: האם "מיין קאמפף" עדיין מסוכן?

סרטו של הבמאי הגרמני מנפרנד אולנדבורג , משרטט את מסלול כתיבת ספרו הידוע של היטלר ודן בשאלת הוצאתו המחודשת כסימן אזהרה לדורות הבאים. בין השוואת גרמניה של אז לגרמניה של היום לראיונות עם ניצולי שואה, לא נמצאה תשובה חד משמעית לשאלה

אדולף היטלר מת כבר בשנת 1945, אבל הרעיונות שלו נותרו חיים בספרו "מיין קמפף". האם נכון יהיה להתעלם מהספר בתקווה שיעלם או אולי ראוי דווקא להתייחס אליו ולהזהיר? – זאת השאלה שעומדת במרכז סרטו הדוקומנטרי של הבמאי הגרמני מנפרנד אולנדבורג, הנקרא בפשטות "מיין קאמפף של היטלר".
 
לפי החוק הגרמני הזכויות על הספר היו שייכות ב-70 שנה שחלפו מאז מותו של היטלר למדינת בוואריה שבגרמניה, אלא שלפני כשנה הסתיימה באופן רשמי התקופה המדוברת, ולפי אותו חוק מאז הזכויות על הספר עברו לציבור. כך יכול למעשה כך מי שחפץ בכך להוציא את הספר ולהפיצו.

בממשלת בוואריה היו ערים לנושא ורצו למנוע הוצאה של הספר על ידי אוהדיו של היטלר שחיים כיום, לכן בשנת 2012 נעשה ניסיון להוציא גרסה מחודשת של הספר, בגרסה ערוכה שכוללת כמובן הערות והבהרות שמטרתן לחדד את הסכנה הרבה שצפונה בו. באותה שנה נערך ביקור של ראש ממשלת בוואריה בישראל, בעקבותיו עלו שם "מחשבות שניות" בנוגע לצעד שעשוי להתפרש כבעייתי יותר מאשר כמועיל. לבסוף החליטו לגנוז את הרעיון ולהצהיר כי כל הוצאה של הספר תוגדר כפעולת הסתה ותשמש עילה לתביעה. הצעד של ממשלת בוואריה נראה ממבט ראשון כמתחשב בזכרם של הנרצחים וברגשות משפחותיהם, אבל במחשבה שנייה עולה התהייה – האם זה בלבד מה שצריך להוביל בהחלטה האם להוציא לאור מסמך היסטורי עם השפעה גדולה כל כך?
 
כדי לבחון זאת, הסרט חוזר לאחור ופורס כיצד כתב היטלר מכלאו את הספר בו חלק לראשונה באופן מסודר את משנתו עם העולם – השנאה לצרפתים, הרצון בכוח וכמובן הכעס כנגד היהודים. "יהודים" אגב, היא המילה שמופיעה הכי הרבה פעמים בין 782 עמודי הספר. "קם לו אדם משולי החברה, מעלה רעיון בוסרי ולא מלוטש וכעבור עשר שנים בלבד מתחיל לממש אותו, שלב אחרי שלב, זה מצמרר", מסביר ההיסטוריון כריסטיאן הרטמן. הספר אם כך, עשוי היה לשמש כתמרור אזהרה עתידי למי שקרא אותו בזמן.

בעידן הגלובליזציה, בה הלכידות החברתית הולכת ונחלשת, אנשים שואבים יותר ויותר עידוד מקולות קיצוניים, והסרט מותח קו דק בין גרמניה של אז לאירופה של ימינו, בה במדינות רבות הימין הקיצוני מוצא את עצמו בשלטון. "מצבים מורכבים דוחפים אנשים להסברים קיצוניים ופשטניים", טוענת ברברה זאהנפניג, חוקרת פוליטית. חוסר ההתייחסות לבעייתיות שב"מיין קאמפף" אם כך, היא במובן מסוים חוסר התייחסות לבעיות שקיימות גם בעולם המודרני של היום.
 
הסרט נוגע בקצרה גם בעובדה שיכולת ההפצה השתנתה. האינטרנט הפך הכל לזמין בלחיצת כפתור, כמו למשל את נאומיו של היטלר שמופיעים ביוטיוב, ובהם ניתן למצוא גם היום תגובות אוהדות למשנתו של האיש. במילים אחרות: כך או כך, לא ניתן יהיה להעלים את היטלר לגמרי, אבל אפשר יהיה לסמן את דעותיו בצבעי אזהרה. בין לבין מוצגים עיבודי מחשב השוזרים קטעי ארכיון מגרמניה של מלחמת העולם השנייה או מנאומיו של היטלר, אל מול שלטי רחוב בגרמניה של היום, תוך שהם מעניקים תזכורת לנוכחותה של השואה בהיסטוריה הגרמנית גם כיום.

הסרט מסתיים בדבריה של ניצולת שואה יהודייה, מרגוט פרידלנדר, שאיבדה את משפחתה במלחמת העולם השנייה וחושבת שעל הספר לראות אור במהדורה מבוקרת. היא קוראת לצעירים להיזהר שהשואה לא תחזור על עצמה. "מיין קאמפף", מה לעשות, הוא חלק מסיפור חיי כל היהודים ששרדו את השואה. האם אי פעם אפשר יהיה באמת להעלים אותו ואת הרעיונות הגלומים בו?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg