חג המחזמר: שלוש טיוטות מחפשות יד מכוונת
שני דברים משותפים לשלושת מחזות הזמר שהתחרו השנה בפסטיבל של בת ים: האחד מתייחס לעובדה שבכולם פגמים בולטים, השני הוא שהכוונות הטובות בולטות עוד יותר
רגע לפני שתרועת הפסטיגלים מתחילה, ורגע אחרי ש"מצחיקונת" עלה ואכזב, התמקם לו באופן קצת אירוני "חג המחזמר בת ים" בלוח השנה. נכון שהיחס למפעל שהקים ומנהל אמנותית אורי פסטר כמרפא כל חולי בתעשיית המיוזיקלס המקורית מוגזם, אבל ההחלטה להמשיך בו, גם אם אין בכך תועלת כלכלית אמיתית או הצלחה אמנותית מידית, מעידה על כוונות טובות וראויות לציון.בתנאים לא תנאים, בהפקות קונצרטנטיות חצי מלאות בהיכל התרבות בבת ים, הוצגו בבכורה שלושה מחזות זמר חדשים סביב הנושא "יהדות הגולה – מזרח ומערב".
המחזמר הזוכה, "סירות בודפשט", זכה במענק של 50,000 שקלים ממשרד התרבות והספורט (מה שהצדיק נשיקה שהעניק פסטר לשרה מירי רגב בערב הפתיחה, כשהודיעה שתקצה תקציבים לטובת המחזמר המקורי) ויחגוג את ניצחונו בשתי הצגות שתיערכנה ברביעי הקרוב בתיאטרון הקאמרי. חבר השופטים מנה את המוסיקאי קובי אשרת, הפזמונאי אבי קורן, השחקן דב רייזר, המחזאי מוטי לרנר, העיתונאית רונית ורדי והבמאים רוני ניניו, שירית לי וייס ויאיר שרמן.
מחזה טוב צריך להיבנות בהדרגה. בעייתי לקפוץ מהמדרגה הראשונה לעשירית בלי להצדיק זאת איכשהו. במקרה של "סירות בודפשט", העלילה, סיפורם של אסירי מחנה עבודה בהונגריה, מתחילה מהאמצע והצופים צריכים לקבל את המציאות המוצגת כפשוטה. הדילוג על האקספוזיציה אינו קיצוץ זמן שנדרש במהלך העבודה או ויתור מודע מראש על פרוצדורות של טקסט. דומה שהיה פה כשל ראשוני שלא נפתר עד העלייה לבמה.
הטקסט שכתבו ניר פייבל ואסף שלמה מתאר איך באותו מחנה (שהוא ללא ספק לא סביבה אידיאלית להתקיים בה) מתקיימות כמה מערכות יחסים בצלו המאיים של מפקד המחנה אנדרש. מארק, בונה ספינות בעברו, ממלא כעת בהכנעה את צרכי הנאצים. רוז, בחורה צעירה המשמשת תחליף לבתו המתה נישאה לדוד, אסיר אחר, אלא שהוא עדיין מאוהב במריה, האקסית הנוצרייה שלו, ממנה נפרד מסיבות דתיות. כשהמפקד עצמו מתערב במשולש האהבה הזה, ברור שהסוף רע.
בלחנים ובניהול המוזיקלי עליהם שקד רועי כהן יש הרבה נאמברים עדינים ומלודיות רגישות להתפקע (על הניצוח הופקדה קרין בן יוסף). כשמדובר במחזמר חדש לחלוטין קשה לשירים להיכנס לזיכרון והבעיה בולטת כאן. בכל זאת, שיר הנושא מאוד טוב. הבמאית ליחי ברגמן משתלטת יפה על ההפקה המורכבת (וראוי לציין שהרבה יותר קשה לגרום למחזמר דרמטי לעבוד) וכשהמסך ירד, למרות שהמגבלות שלעיל העיבו על החוויה, יצאתי מהאולם עם כמה מחשבות על הבנאליות של הרוע.
רמי ברוך כחוליה הותיקה והמלומדת של "סירות בודפשט" כולו חום ואמפתיה כבונה הסירות שמידרדר לתחתית המדרג האנושי. רונה לי שמעון מצוינת כמאהבת המסתורית: היא אלגנטית נורא, יש לה נוכחות עמוקה ובעיקר הגשה שירית מסקרנת מאוד. דנה פרידר משחקת טוב ושרה מרשים (מרגישים שעבודה קולית אינטנסיבית הניבה פירות). ארז רגב הוא הגבר הרדוף והכובש. זיו זוהר מאיר כמפקד המחריד חלקלק למופת. בתפקידי משנה בולטים ליאור זוהר ויסמין עיון.
ניתן לחשוב בטעות שהשטעטל של "כנר על הגג" ו"ינטל" הוא אותה עיירה יהודית תמימה שמהווה תפאורה ל"בית המצוות", מחזה שכתב עידו סתר בעקבות המחזה היידי פורץ הדרך "אל נקמות" (1906) מאת שלום אש.
ב"בית המצוות", המקום שמקבץ תלמידי חכמים הוא בית הזונות. בעליו, יחיאל, מציע את מרכולתו בסביבה הכי אבסורדית ובד בבד שומר על בתו החסודה בכפפות משי. מרד של זונות, מדאם שמושכת בחוטים, רב שלא מהסס לשקר, קשרים הזויים – להלן הוכחה לשילוב כמעט נדיר בין המילים "שואו" ל"חתרני".
בתפירה עילית מפלרטטים המוזיקאית יסמין אבן, הבמאי אמיר וולף והמנהל המוזיקלי גיורא ליננברג עם הניגון החסידי והבסים החזקים. הקונפליקט מומחש היטב בעזרת מבצעים מצוינים: החל ברפי ויינשטוק בזמרתו הרועמת ובמשחק אינטליגנטי, המשך באפרת כהן המקסימה (ברוכה השבה!) וכלה בדר רוזנבלום וזיו שליט, פרחי תיאטרון שנשלפו מניסן נתיב, תגליות ממשיות.
באקורד הסיום המעבר הפאזי מהדרמה על הסרסור, בתו ואנשיו למיש-מש לא מחמיא צורם קצת וגם היחס לזנות מעט מלטף, פחות דוחה מהנדרש. זה לא מונע מ"בית המצוות" להפתיע.
אם שני הערבים הראשונים נעו לכיוונים אופראיים, "סוליקא" כיוון אל החפלה. המחזאי ומתמלל השירים תאיר סיבוני התבסס על מיתוס מרוקאי מהמאה ה-19, ניפח את מימדי הדרמה והתוצאה – החומר העממי מקבל מעטפת נעימה מבפנים ומבחוץ. הצלילים הים תיכוניים (מוזיקה: מאור סבג, מתזמר ומנצח: מתן יונה) נובעים לא רק מהאוריינטציה. שתי הברקות ליהוק של זמרות (ולא של שחקנים-זמרים כמקובל) הוסיפו ל"סוליקא" נופך אמפתי, מסולסל, עם כוונה מלאה לגעת ברגש.
הנרטיב פשטני: בטנג'יר שבה יהודים וערבים חיים בצוותא נערה יהודייה יתומה מאב מוצאת חן בעיני בן המלך המוסלמי (גיל כהן). זהו, כמובן, רומן אסור, במיוחד מכיוון שהוא כרוך בהתאסלמות של סוליקא ובעזיבת משפחתה (עדי זורע כאמה, אלברט אילוז הכיפי כתמיד כדודה). הדילמה קשורה לעימות בין הויתור על הזהות ליוקרה שטמונה בנישואים לגבר שמגיע ממעמד כל כך גבוה. כמו בכל טלנובלה גרועה, האהבה הזו לא תתאפשר בקלות, אם בכלל.
אופיר בן שטרית בתפקיד הראשי הזכורה מהעונה השנייה של "דה וויס", מפליאה בקול זך והאנרגיה החיובית שלה מרימה את המחזמר בכמה רמות. נסרין קדרי חורכת בקול העצום שלה כשכנה המוסלמית משכינת השלום. ביצועים לא מתפשרים שהנפיקו שתיהן לא מחקו חריקות פה ושם בבימוי של עלי קפלן וילדמן (יש לציין שכיסויי הפנים שחובשות הנשים מסתירים את פניהן), אבל מדובר ביצירה השלמה ביותר שהוצגה בשלושת הימים, כי במקום להסתבך עם עלילות מורכבות שסופן לא נראה באופק, בחרו להתעסק עם סיפור פשוט שעובד.
פרס המחזמר - "סירות בודפשט"
פרס השחקן - רמי ברוך
פרס השחקנית - נסרין קדרי
פרס המוסיקה - מאור סבג
פרס התמליל - תאיר סיבוני
פרס המחזה - רועי כהן, ניר פייבל ואסף שלמה
פרס המצוינות - רפי ויינשטוק
ציון לשבח - רונה לי שמעון
אקו"ם