ששת הימים בערבית: שירי המלחמה האבודים מקבלים במה
על אף שאותם שירים נכתבו בידי יהודים ופיארו את ניצחון ישראל במלחמה, הם נותרו בשולי התודעה הציבורית בגלל שנכתבו בערבית. 50 שנה מאוחר יותר, עולה מופע מיוחד בהשראת אותם תקליטים גנוזים. "זהו מסמך אותנטי של שמחה ששרו אנשים בשפה שלהם, כשהערביות סימלה משהו אחר", מספר האמן דור זליכה לוי
כולם מכירים את השירים שנכתבו אחרי מלחמת ששת הימים, שירים שפיארו את הניצחון הגדול, ובחלקם ביכו את מחיר המלחמה. כתיבת פזמוני המלחמה והניצחון הגיעה לשיאה באותם ימים בשנת 1967, אז נכתבו הכי הרבה שירים עבריים בעקבות מלחמה, בהם: "נאצר מחכה לרבין", "מלכות החרמון", "מי שחלם", "גשר אלנבי", "עמק דותן", "גבעת התחמושת" ורבים אחרים.בתוך השפע העברי הזה, סביר להניח שאוזניכם לא לכדו שירים המפארים את הניצחון הישראלי במלחמה - המושרים דווקא בשפה הערבית. אם תתהו ותשאלו: 'האם היו כאלה?', תענו בתשובה חיובית.
קטע מתוך "שירי המלחמה הבאה":
"המטוסים, שאללה יברך אותם" נאמר באותם שירים. אך שירי ההלל הללו לא נכנסו לקאנון הישראלי, אף שכתבו אותם ישראלים יוצאי מדינות ערב, שהצמידו להם לחנים המבוססים על המוזיקה הערבית עליה גדלו. את אותם שירים הם שרו וניגנו בעיקר בבתי הכנסת של יוצאי צפון אפריקה ובחפלות המשפחתיות.
עם השנים, אותם תקליטים נעלמו מן העין, אבל לא אבדו. כסטודנט ב"המדרשה", האמן דור זליכה לוי, שקד על עבודה מקיפה אודות הארכיון הנדיר של האספן והמפיק אורי וורטהיים - אספן תקליטי 'קוליפון', חברה חלוצית שפעלה משנות החמישים עד שנות השמונים, ואיתר מיני אוסף הכולל כ-30 תקליטונים עליהם נצרבו שירי הניצחון הציוניים שנכתבו והושרו בערבית.
"המוזיקה עממית והמלים בערבית, עם דיאלקטים צפון אפריקאים שנכתבו על ידי אנשים שחוו את הניצחון האדיר והגאולה, חלקם אולי אף לחמו במלחמה. אלו ישראלים שהיה להם הכי טבעי לחגוג בצורה זאת את הציונות שלהם, להעביר את הרשמים והחוויות שלהם עם משפחותיהם בארץ ואולי הם גם ביקשו לספר את הסיפור למשפחותיהם שעדין נותרו בצפון אפריקה. לצורך כך הם גייסו את השפה המוזיקלית אותה הם מכירים ואוהבים", מסביר זליכה לוי.
"זהו מסמך אותנטי של שמחה שכתבו ושרו אנשים בשפה שלהם, אבל היצירה שלהם לא התקבלה בתקופה שבין 67-73, כשהערביות סימלה משהו אחר. הם היו שייכים ל'סלון הדחויים'. לא רק שהם לא נכנסו לפלייליסט, הם גם לא קיבלו פינה בדומה לתזמורת של זוזו מוסא שהושמעה ברדיו. הם לא פרצו בהמשך ולא עשו את המעבר כמו ג'ו עמאר, רמי דנוך או לילית נגר. המוזיקה שלהם היתה עממית שכונתית, מהקלטות ביתיות עם קסם וגוון שאינו קיים באולמות קונצרטים".
מהתקליטים הגנוזים ובהשראתם, זליכה לוי יצר את "שירי המלחמה הבאה", פרפורמנס ייחודי לציון 70 שנה לפקולטה לאמנויות המדרשה, יחד עם המוזיקאים עופר טיסר, אביעד סינמנס ויובל שנהר, באצירת חגית ורנר.
המופע מורכב משלוש זירות, כשבכל אחת מוענקת פרשנות מחודשת לשירים. בזירה הראשונה מתקיימת הקרנה של שלוש עבודות וידאו הכוללות קטעי מלחמה על רקע של מוזיקה אלקטרונית. "אלה חומרים שמרכיבים את הפחד שלנו", מסביר זליכה לוי, "השתמשתי בצילומים אזרחיים כמו צילומים של אזעקות ויירוט כיפת ברזל. המוזיקה האלקטרונית מבוססת על דגימות של קטעי המלחמה מ-67'".
NOON למשל, אחת העבודות שיצר זליכה יחד עם אביעד סימנס, היא עיבוד דיגיטלי של יצירה מאת נגן קאנון עיוור, שבשיאה נשמעים קולות אזעקה והתראות צבע אדום.
היצירה NOON:
הזירה השנייה מורכבת משני פטיפונים, מיקסר וסמפלר. עופר טיסר מנגן את התקליטים המקוריים ותוך כדי סיבובי התקליט הוא עוצר , מלטף, מכה ויוצר תאוצה או עצירה של התקליט, מתוכם הוא יוצר רגעים מופשטים. לצדו, הדי.ג'יי אביעד סינמנס מנגן קטעים ממחשב כמו די. ג'יי במועדון, ושניהם יחד מאירים את הקטעים באור חדש. בזירה השלישית יובל שנהר (Joove) מתייחס לדגימות קוליות שונות מתוך התקליטים המקוריים, אותן הוא מלווה בשירה ובנגינה.
"כל אחד מהמשתתפים נותן פרשנות אישית לשירים בדרכים שונות. החל מדגימת קטעים ושילובם בקומפוזיציות מוזיקליות חדשות ועד נגינתם באופנים ובאמצעים שונים שמציגים אותם באור חדש", מסביר היוצר.
זו כבר הפעם השלישית שהמופע מתקיים, אבל בכל פעם הוא זוכה ללוקיישן שונה וטוויסט חדש. הפעם המופע יתקיים ביום חמישי ה-22 בדצמבר, במסגרת התערוכה "בית הספר לאמנות" של המדרשה לאמנות, בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. הפרפורמנס יתקיים במבואה הנשקפת אל הרחוב. "אני מקווה שתהיה אינטראקציה גם עם קהל שיעבור במקרה ברחוב ישמע, יסתקרן ויצטרף אלינו", אומר זליכה לוי.
למה נעשה עיבוד למוזיקה המקורית?
"ההקשר בו נוצרו חומרים אלה אחרי מלחמת ששת הימים, אינו קיים היום. לכן לא ניתן לנגן את החומרים האלה כמות שהם. אני לא היסטוריון, אני אמן, ויצרתי פרויקט שמתאים לימינו אלה. כאמן איני יכול לנגן ולהציג את החומרים שנוצרו כקשורים לגאולה הציונית בשפה הערבית, הייתי חייב לעבד אותם. ברשותו של אורי ורטהיים (בעל האוסף) הפכתי את החומרים האלה לפלטפרומה להבעה.
"יצרנו מעין תמנון רב זרועות שקושר את החומרים הרלוונטיים יחד. אני מאמין שמה שנעשה פעם, בכוחו לשנות את מה שקורה עכשיו".
מה משך אותך אל החומרים האלה?
"זה לא האקטיביזם המזרחי שבועט היום, שמעניין אותי. אני נוגע בזהות היהודית-ערבית שהמוזיקאים האלה ואחרים נפרדו ממנה בבואם לכאן, והיא הכרחית להבנת החיים שלנו בישראל.
"זו לא המוזיקה שהתנגנה בביתי, גם לא בבית של ורטהיים. אבל כיוצרים, יש לי ולחבריי מוטיבציה לחשוף ולהאיר פינות שההיסטוריה לא התעכבה להאיר אותן, וכיום יש לזה מקום ויש רצון להקשיב להן".
אקו"ם