ראשי » תרבות » במה

רוצים תיאטרון איכותי באמת? צאו מתל אביב

אפשר וצריך להמשיך לדבר על חלוקת תקציבים מאוזנת ועל ריכוז התרבות הישראלית במרכז הארץ, אך בפועל, ההצגות הטובות באמת, עבור מי שמאס במחזות עתירי שואו ודלי תוכן, נמצאות בבירת הנגב

אחד המדדים להצלחתה של הצגה הוא מידת הצלחתה בהיכלי התרבות ברחבי הארץ. כבר דובר רבות על הכוח שנמצא בידי הקניינים ועל הנורמות שהולכות ומתמשכות בתיאטרון בעקבות המגמות המסחריות שטעם הקהל מכתיב. לתיאטראות בפריפריה יש יכולת רחבה לא להיכנע לתרבות הקניינים: מעבר למרחק הגיאוגרפי שמעניק תנאים מעבדתיים, ממילא רק הצגה-שתיים מהרפרטואר תיכנס ל"איי-ליסט" שמיוצא מחוץ לאולמות הבית. לכן, ההתרחקות מהמוכר והבטוח (וסביר להניח שהתל אביבי) מבורכת עבור צרכני תיאטרון סדרתיים.

תיאטרון באר שבע נהנה מפריחה מרשימה בניהול רפי ניב ושמוליק יפרח. באנסמבל מככבים ברוב תפקידי הצעירים השלישייה המצוינת תום חגי, תום אבני ואביגיל הררי, אבל גם בוגרי גודמן, בית הספר המקומי למשחק, מתברגים אליו בהצלחה. כמובן ששירי גולן ואמיר קריאף הם שחקני מפתח משלל בחינות, וסביבם ישנה חבורה של שחקנים נפלאים, ותיקים במלאכתם, שאף שאינם סלבס באופן המובהק של המילה, הגיעו לשיאם בחסות עבודה מעוררת הערכה ערב-ערב.

שתי הצגות חדשות של תיאטרון באר שבע הן מפגן כוח מרשים עבור התיאטרון הדרומי.

בסצנה אילמת בתום המערכה הראשונה של "עפיפונים", מפריח אמברואז פלרי (ניר מנקי) יחד עם כמה ילדים חתומי פנים עפיפונים צהובים מעוטרים במגן דוד. הקונוטציה ברורה, אבל מעבר למשמעות הסימבולית שטמונה בה הרגע הזה נחרת היטב, בעיקר בגלל ש"עפיפונים" היא הצגה שנוגעת בבשר החי של דמויותיה בלי שהטיפול בהן ייראה פולשני מדי. אין בביצוע את השקר של האשליה התיאטרונית. הכל קיים באופן הכי ממשי שיש. זאת המחמאה הכי גדולה שניתן לתת ל"עפיפונים", חוויה שבצעדים מדודים מהלכת פלאים.

קיים הבדל גדול בין מינון "הצגות השואה" שמוצגות על הבמות ל"הצגות מלחמת העולם השנייה". התיאטרון הישראלי לוקח הכל להקשר היהודי הברור מאליו ורוקם מסביבו סיפורים מלאי גבורה, אך בד בבד חשוב שיהיו הצגות שמדגישות את ההיבט ההיסטורי של התקופה, גם אם לא מעיני יהודים. ב"עפיפונים" הדמויות אפילו לא יודעות מה זה אושוויץ. זה לא מונע מהיצירה שהמחיז וביים עידו ריקלין על פי הרומן הקלאסי מלא אהבת האדם של רומן גארי מ-1980 לעורר הזדהות עמוקה.
 
הקשר בין לודוביק, צעיר צרפתי פשוט ועדין, לבין לילה, בת למשפחת אריסטוקרטים פולנית, שנגדע באביב ימיו, נותן הצצה לעומק התקופה שלפני, אחרי ותוך כדי המלחמה ההיא. ריקלין טווה את שברי העלילות במיומנות מדויקת להדהים. בשונה מהרבה יצירות אחרות שעוברות אדפטציה, מרגישים שזהו מחזה של ממש ולא עוד עיבוד.

להישג אחראים במידה רבה השחקנים. תום חגי כלודו עושה את אחד התפקידים המעניינים שנראו לאחרונה. הוא אינטליגנט ברמה מפחידה, נוגע ללב שזה פוצע, ובסופו של דבר סוחב את "עפיפונים" על גבו. אם תרצו, מדובר באיתי טיראן של באר שבע. באביגיל הררי כאהובתו יש סקאלת גוונים רחבה של תשוקה. היא מגמת את הבלתי מושג בתכליתו בהופעה אלגנטית אך גם מטלטלת ברגעים היותר מורכבים. מולי שולמן כשף דופרה לא לחינם זוכה למחיאות כפיים במהלך התפרצות זעם, ירון ברובינסקי הוא מין זיקית, רון ביטרמן מפליא לגלם שבר כלי ושירי גולן גונבת את ההצגה כאמה של לילה וכרוכלת העליזה מדאם ז'ולי.

ריח חזק של תום מדיף מ"אבודים ביונקרס". מה שקסום בהצגה הזאת – ואולי באופן כללי במחזות שכתב ניל סיימון – הוא התחושה שהתמונה שמצוירת על הבמה נשמרה כפי שהייתה בעבר, לא כמשהו תקופתי או רטרוספקטיבי, אלא כמציאות שיש לה ערך של זמננו, למרות שהיא לכאורה מתקיימת בארצות הברית של תקופת השפל הגדול.

בלב שנות החמישים נאלץ אלמן טרי לשלוח את ילדיו לגדול אצל אמו. סבתא קורניץ נחשבת היא אישה מרירה, מעיקה, מאיימת, קשה לעיכול. גם דודה בלה בתמונה - רווקה בת 35 שסועדת את אמה, ספק ילדותית-ספק רפת שפל והדוד לואי הוא גנגסטר מקומי שמפחד שימצאו אותו. בשל המורכבות הפסיכולוגית של חיים בבית כזה דודה גרטי משתנקת כמעט בסוף כל משפט.
 
והילדים, מה איתם? סיימון, שההוויה שטמונה בטקסט נטועה באוטוביוגרפיה שלו, מאפשר לנו לראות את ארטי וג'יי משייטים בין הגחמות הפראיות של כל אחד מהצלעות במצולע המוזר שנוצר. ברור שמעיניים צעירות העולם אפילו מעניין יותר. זו הרפתקה הזויה, כי בניגוד להרבה דרמות קומיות אחרות, אין כאן קו מפריד שיגדיר מה אמור להצחיק ומה אמור לרגש.

ההפקה שהעמיד מיכה לבינסון רצופת דיאלוגים שנונים ושטף סיפורי. אמנם התפאורה שעיצבה נטע הקר משתלטת לעתים ומעניקה לפרץ הנוסטלגיה שלפנינו גוונים אפרוריים מעט, אבל זה כבר עניין של סגנון. הבית הסגור והמדכא מאפשר לילדים לפרוח חרף העובדה שהסביבה שבה הם מתנהלים היא כר פורה לדיכוי.

ליאת גורן כסבתא בתפקיד נהדר באמת, ראשית בשל המחוות היקיות שנראות כל כך אותנטיות עליה, אחר כך מפני שאין במשחק שלה הצטעצעות של שחקנית שאמורה לגלם אישה קשה. בסוף מגיעות לה התשבוחות על היראה שהיא משליטה באמינות מלאה. איתה, מולה ונגדה, נמצאת שירי גדני הנפלאה. דודה בלה שלה נעה על קטבי הנוירוזה והפיכחון ובשניהם הבמה נשרפת מחן כובש.
 
נפח התפקידים שמגלמים ניר פרץ ואדם שנל גדול בהרבה מאלה שמגלמים בדרך כלל בני גילם. שנל הוא ארטי הבוגר, נער-גבר שלא מהסס להתעמת עם המבוגרים. פרץ אחראי לרגעים הנאיביים יותר. אודי בן דוד מרשים כאביהם, אורן כהן כלואי כולו פוזת עבריין ואדוה עדני מוכיחה שאין תפקידים קטנים.

ניתן לומר ש"אבודים ביונקרס" לא חדשנית או מפתיעה, אבל בזכות האופן הנעים שבו ההצגה מתנהלת, קל להישבות בקסמה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg