זו שריגשה וזו שהטרידה: הסדרות שעשו את 2016
"יאנגר" העלתה חיוך על השפתיים, "ווסטוורלד" העבידה את הצופה, "ליל האירוע" טלטלה ו"חסרי מוח" נתנה הסבר לכל הטירוף של מערכת הבחירות בארה"ב. הברקות המסך הקטן בשנה החולפת
לייזה מגלה בדרך הקשה שהעולם הזה לא נועד לפנק נשים בנות ארבעים פלוס. אחרי שנים כאמא וכעקרת בית, בעלה עוזב אותה והיא נאלצת להתחיל הכול מחדש. לפני שהפכה לאם, ללייזה הייתה התחלה מרשימה של קריירה בהוצאת ספרים. אבל עכשיו, אחרי אפידורל ועשרים שנה, איש אינו רוצה להעסיק אותה. גם עולם הספרים שייך לצעירים, אפילו אם הם לא קוראים חומר כתוב של יותר מ־140 תווים.
לייזה, שבורכה בעור פנים צעיר ובגנטיקה משובחת, מחליטה להתחזות לבת 26. היא מקבלת מיד עבודה, ומכאן מתחילה סדרת הבל במשקל נוצה על השתלבות בחברת מי שלמעשה יכולים להיות הילדים שלה. היא נפגשת לראשונה ברשתות החברתיות, בסלנג שאין לה מושג מה הוא אומר ובאמן קעקועים צעיר שמתחיל איתה.
חברות יקרות (אם במקרה נשאר כאן עד עכשיו גבר, עבור לסדרה הבאה. זו, ממש לא בשבילך), יאנגר מציעה נחמה כמו זו שמציע קרואסון חמאה. הוא לעולם לא יפתור את צרותייך, ההפך הוא הנכון מן הסתם, אבל ברגעים שבהם הפחמימות מציפות את הגוף, יש תענוג שלא צריך להסביר למה נכנעים לו מפעם לפעם. יאנגר רחוקה מלהיות סדרת איכות. היא מטופשת, לא אמינה, עשה אותה היוצר של בוורלי הילס 90210, והיא כל כך נוצתית שתשכחו אותה רגע אחרי הכתוביות. ובכל זאת, במשך עשרים ומשהו דקות היא מאפשרת לשבת עם חיוך על השפתיים ולהרגיש שלא נשים מבוגרות הן אלה שלא מתאימות לעולם, זה העולם שירד מהפסים. רננית פרשני
עשרה פרקים בני לפחות שעה, הפקה מדהימה ויקרה באופן יוצא דופן, ועלילה מתעתעת אך איטית להרגיז. ווסטוורלד, מהסדרות המדוברות בעולם, מגוללת את סיפורו של פארק שעשועים בסגנון המערב הפרוע שבו פוגשים המתארחים דמויות מקומיות אנושיות לחלוטין - בובות רובוטיות מהונדסות לתפארת בידי הנהלת הפארק.
הסדרה נפתחת, איך לא, בכשל: מארחי הפארק, הרובוטים, מתחילים לפתח תודעה עצמית וזיכרון, ולפעול בניגוד לתסריטים שנכתבו להם. בין ההתרחשויות בווסטוורלד אנחנו נחשפים לבלגן ומתחים בהנהלת הפארק. דווקא שם, אצל הדמויות האנושיות, הבוראות, צף הרובד הפילוסופי יותר של הסדרה. מעין הצצה מאחורי הפרגוד למתרחש ברקיעים עליונים. מאות בלוגים ופרשנויות נכתבו על ווסטוורלד במהלך תקופת שידורה, וזו כנראה הייחודיות הגדולה של הסדרה העתידנית: בשונה ממרבית הסרטים ההוליוודיים והסדרות הפופולריות בתקופתנו, ווסטוורלד דורשת מצופיה גם לחשוב. מתי מתרחשת כל סצנה, בעבר או בעתיד? מי מהדמויות היא רובוט ומי אנושית? האם הדמויות פורצות את ה"לולאה" שאליה תוכנתו, או שמא גם מה שנדמה לנו כמו חריגה מהתוכנית הוא למעשה חלק מתסריט שנכתב מראש?
האם גם אנחנו, הצופים, בדיוק כמו הבובות בפארק, בסך הכול שבויים, משלימים חורים בעלילת חיינו? ווסטוורלד מאתגרת תודעתית את צופיה מכל כיוון ובלא מעט סצנות, בהתחשב באורכו של כל פרק. יש שכינו את ווסטוורלד הסדרה המרוחה של השנה. יוצריה כנראה לא התרשמו מכך, וחמש עונות נוספות לסדרה הוזמנו מראש על־ידי רשת HBO האמריקנית. האם נמצא התחליף ל"משחקי הכס" שהסתיימה לה? אם לא תירדמו עד סוף הפרק, התשובה היא בהחלט כן. אלישע נדב
פיטר מורגן, תסריטאי "המלכה" עטור הפרסים, שב אל בית המלוכה הבריטי בסדרה עתירת תקציב שמוכיחה שהכתר כבד לא רק בגלל היהלומים, אלא בעיקר בגלל התחייבותו של מי שנושא אותו לוותר על חייו האישיים לטובת השליחות שניתנה לו מהאל.
הסדרה צוללת אל שנות מלוכתה הראשונות של המלכה אליזבת השנייה. היא חושפת בפנינו את העובדה שמאחורי הנפנוף הפלסטי המוכר מסתתרת מלכה אמיצה, שלקחה את תפקיד המלוכה צעד קדימה והוציאה אותו מתוך השבלונה של חותמת גומי וטקסים. יחד עם זאת, אנחנו מגלים שמאחורי הבגדים המפוארים, המשרתים, האוכל, הנוחות והכבוד מסתתר עצב גדול.
אליזבת ממעטת לדבר, כי מלכה צריכה לדעת לשתוק ולחייך, אבל עם מעט מאוד מילים ואינסוף מבטים אנחנו מיטלטלים בין הפאר שבישיבה על הכס בשמלה נפוחה מקטיפה לבין הבדידות במיטה בלילה, בכותונת לבנה. ואם כבר עוסקים במורכבות, הגיבור האמיתי של "הכתר" הוא הדוכס פיליפ, שבניגוד גמור לתדמית הבובה שעומדת מאחורי המלכה, מתגלה בסדרה כגבר מודרני בעל ערכים שעושה הכול למען אשתו והעם, ובכל זאת נשאר תמיד בעדיפות שלישית. אין ספק שזו הסדרה היפה ביותר שנראתה על המסך השנה, בשילוב תסריט עדין ורגיש במיוחד. בפעם הבאה שאתם חולמים על משרתים ועל ארמון, תיצמדו למי שנמצא לידכם ותיהנו מהאפשרות לאהוב סתם כך, בלי לסחוב כנסייה, חוקה ועם שלם על הגב. תמר פרלשטיין
היו ימים שבהם ילדים היו מגיעים מבית הספר, זורקים את התרמיל על הרצפה, חוטפים איזה סנדוויץ' ומכריזים שהם חייבים לצאת. את הקריאה של אמא שלא יחזרו אחרי החשכה ושלמען השם לא ישכחו את שיעורי הבית הם לא ממש שמעו, כי הם כבר היו בחוץ - בלי טלפונים סלולריים, אינטרנט או רשתות חברתיות; רק עם האופניים האהובים והחברים הטובים, מדוושים ביחד אל ההרפתקה הבאה.
הסצנה הזו, שמוכרת היטב לכל מי שהתבגר בשנות השמונים, מקבלת מקום של כבוד ב"Stranger Things", שעלתה על מסכינו ביולי השנה ועוקבת אחרי סיפור היעלמותו של נער מעיירה קטנה ומאמציהם של אמו, השריף, חבריו ונערה מסתורית למצוא אותו בצל מאורעות מוזרים. אבל מה שחשוב בסדרה היפהפייה הזו הוא לא העלילה, אלא העולם שבתוכו היא מתקיימת, שהוא הומאז' אהבה לאייטיז. החל בכתוביות הפתיחה הזרחניות בפונט ענק סטייל ספרי סטיבן קינג, דרך האופנה, הפוסטרים שתלויים בחדרי הילדים, הפסקול הרצוף בלהיטי התקופה, הטלוויזיה שפתוחה על הערוץ הנכון, וכלה באינסוף רפרנסים לסרטי ההתבגרות של אז, כש"אי.טי" ו"אני והחבר'ה" הם רק חלק מהם. מי שגדל באייטיז ירגיש בבית מההתחלה, ומי שזה לו הביקור הראשון ירצה להישאר עוד בתוך כל הכיף הזה.
היו ב־2016 סדרות מתוחכמות ועמוקות ממנה, אבל לא הייתה סדרה שלחצה בחדווה וברגש כזה על בלוטות הנוסטלגיה שלנו. וכמה שזה מענג. הצפייה ב"Stranger Things" היא מסע בזמן, מלא באהבה ובגעגועים לתקופה אחרת. מי שיתמסר לו, לא יוכל שלא להרגיש את הקסם. רחלי ריף
מערכת הבחירות האחרונה בארצות־הברית הייתה רצופה ברגעים הזויים ומביכים. הדרך הכי מהנה שהאמריקנים מצאו כדי להתמודד עם המצב, הייתה צפייה בסאטירה הפוליטית "חסרי מוח", שטמנה בחובה הסבר אפשרי לכל הטירוף שהתחולל סביבם.
הסדרה מציגה את וושינגטון של ימינו (כולל שלל אזכורים לטראמפ וקלינטון) כשהיא תחת מתקפה של חרקים מהחלל החיצון, אשר חודרים למוחותיהם של הפוליטיקאים ומשבשים עליהם את דעתם. העלילה הזו אולי נשמעת מופרכת, אבל תחת ידיהם של יוצרי "האישה הטובה", מישל ורוברט קינג, התוצאה היא סדרה כיפית, לא יומרנית ומודעת לעצמה. ויפ פוגשת את תיקים באפלה.
גיבורת הסדרה היא לורל הילי, בת למשפחה מיוחסת בוושינגטון שמתעבת פוליטיקאים ונאלצת לעבוד עבור אחיה הסנטור, בעיצומו של משבר פוליטי שגורם לשיתוק הממשל. בתוך כך היא מנסה להבין למה כולם סביבה משתגעים, שומרת על מתח מיני עם ראש המטה של האויב הכי גדול של אחיה ומנסה בעצמה לברוח מהיצורים הערמומיים. והיא גם מתחזקת גרדרובה משובחת במיוחד (שלגמרי הייתה עוברת את בידוק משמר הכנסת). החלק הכי חביב בסדרה מתרחש בפתיחת כל פרק, עם שיר קצר ומשעשע שמציג את תקציר הפרקים הקודמים. לא בטוח שמעריצי אלישיה פלורק יתחברו (כאן לא תמצאו פרצופים זעופים), אבל אם אתם חובבי פוליטיקה אמריקנית ותיאוריות קונספירציה - תגידו שלום לגילטי פלז'ר החדש שלכם. אביטל אינדיג
לילה ניו־יורקי קר וגשום. נאזין, סטודנט אמריקני ממוצא פקיסטני, מתעורר בביתה של בחורה שאיתה בילה את הלילה ומגלה שהיא נרצחה. מכאן מתחיל סחרור משטרתי־משפטי מטריד, מבלבל ובעיקר עגום. יותר מסיפורו של נאזין, "ליל האירוע" מספרת את סיפורם של מערכת המשפט האמריקנית המסורבלת ובתי הכלא מעודדי האלימות. מתוך תעלומת הרצח המתעתעת מתגלים במלוא כיעורם היחס המוטה למהגרים בארה"ב, הבירוקרטיה האכזרית ופערי המעמדות החברתיים, והם מותירים את הצופה עם תחושת ייאוש עמוקה.
"ליל האירוע" לא מספקת תעלומת רצח עם פתרון אלגנטי כמו "ברודצ'רץ'" וגם לא דרמה משפטית קלילה מבית "חוק וסדר". הסדרה הקצרה והאפלה הזאת רוצה לטלטל אתכם הכי חזק שאפשר, והיא לא תעצור גם בסיום הפרק האחרון. אבישי עובדיה
יש סדרות שלוקח פרק או שניים עד שנכנסים אליהן, יש כאלו שרק אחרי עונה. ב"החיים עצמם" זה קורה כבר בסצנת הפתיחה. אהבה ממבט ראשון, ששואבת אותך היישר אל תוך המערבולת הרגשית של משפחת פירסון. היא גורמת לך לצחוק ולבכות ולהתרגש. גורמת לך להרגיש בחיים.
סוד הקסם שלה טמון בדמויות הכובשות, שפשוט אי אפשר שלא לאהוב. אתה רוצה להיות מוצלח כמו רנדל, כן כמו בת', נחמד כמו טובי, פגיע כמו קייט, נבון כמו ויליאם. אתה רוצה להיות הורה טוב כמו ג'ק ורבקה, או נכון יותר, אתה רוצה שהם יהיו ההורים שלך. אבל מעל לכול, החיים עצמם היא פשוט סדרת טלוויזיה מצוינת, חכמה ורגישה, שלא מפחדת לטפל בנושאים שכמעט לא רואים בפריים־טיים של הטלוויזיה האמריקנית, כמו גזענות או מגפת ההשמנה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדמות ראשית ששוקלת קרוב ל־200 ק"ג?
כמו כל מושא אהבה טוב, גם החיים עצמם תגרום לך לרצות להיות בן אדם טוב יותר, הורה טוב יותר. ובעיקר, היא תלמד אותך על המשפחה שלך יותר מכל פרק של "קשר משפחתי". אביטל אינדיג
כשהביטלס הכריזו שכסף לא יכול לקנות אהבה, הם לא תיארו לעצמם שכעבור שישים שנה ההצהרה הזאת תישמע נאיבית במקרה הטוב, וטיפשית במקרה הטוב פחות. בתרבות הפופולרית של 2016, לא רק שהכסף יכול לקנות הכול - הכסף הוא הכול. מרע הכרחי שמבליח פה ושם בעלילה רק כשבאמת חייבים, הפך הכסף לגיבור הראשי הבלתי מעורער. "מכונת הכסף" ו"מפלצת הכסף" ליהקו את השטרות הירוקים לתפקידי מפתח על המסך הגדול, ו"מיליארדים" הלכה בעקבותיה על המסך הקטן - עם סדרה שהופכת את עולם הברוקרים המשמים לדבר הכי יצרי שאפשר לדמיין.
הכסף הוא שמניע את קרב הענקים בין בובי אקסלרוד (דמיאן לואיס), גאון הפיננסים הכריזמטי שעומד בראשה של קרן גידור ניו־יורקית מצליחה, לבין צ'אק רודס (פול ג'ימטי), התובע הכללי השאפתן שנחוש לחשוף את אקסלרוד במערומיו. הצלע השלישית והמעניינת ביותר היא זו של וונדי, אשתו של רודס שגם עובדת בחברה של אקסלרוד. נוכחותה האינטליגנטית והמסתורית מעלה את המתח בין שני הגברים לרמות יוצאות דופן, והתוצאה היא סדרה קצבית, חכמה וסוערת במיוחד. העונה הראשונה הסתיימה ללא הכרעה בין איש החוק לאיש הכספים, ואפשר רק לנחש שהעונה הבאה תביא את המאבק ביניהם לשיאים חדשים. שירה קדרי–עובדיה
אקו"ם