יובל מנדלסון כותב שירים חתרניים לילדים
ביום הוא מורה לאזרחות ובלילה מופיע במועדונים. הוא כתב אלבום לילדים, אבל הכניס אליו הומור שחור במיוחד. בגיל 34, הזמר והיוצר יובל מנדלסון ("שייגעצ", בשבילכם) מתעקש להמשיך להיות ילד רע, אבל מודה שהוא גם נכנע לבורגנות: "אני לא יכול לחשוב על שום דבר נחמד יותר מלחזור הביתה, לאכול מקרוני ולראות טלוויזיה"
הפזמון הזה כבר מוכר: כשרוקר הופך לאבא, משהו בו מתרכך. לרוב זה יתבטא גם בשירים שיכתוב. שלום חנוך כתב את "מאיה" עם המילים "כלום לא נשמע יפה כמו לקרוא לך - ילדתי". מוקי כתב את "ילד של אבא" ושר לבנו: "הֱיֵה לאילן, תפוס ירח, שוט על ענן". אצל הזמר יובל מנדלסון, הולדת בתו בלה גרמה לריאקציה צפויה מעט פחות. "ילדתי, גם אביך יתפגר באחד הימים, הוא שותה כמו ברווז ומכור למשככי כאבים", הוא שר, ובהמשך הוא מספר על משחקי קלפים והשמנה "אבל לא מנחת".
"מאז שאני אבא, אני מוצא את עצמי מרגיש הרבה יותר בנוח לכתוב טקסטים חתרניים", הוא מסביר, "טקסטים על מחלות, על חיות שטורפות חיות אחרות ועל זה שאנשים בעולם הזה רעים, גזענים ובורים. בשירי ילדים אחרים בדרך כלל מציירים עולם אוטופי שבו פרחים פורחים, החיות ישנות ביער ואבא ואמא תמיד מסתדרים. אני בוחר להתעכב על המכה בברך, איפה שפוצע, וזו נקודת מבט קשה על העולם. כך החלו להצטבר אצלי שירים חתרניים לילדים".
כיום בלה כבר בת שנה, והשבוע מנדלסון (34) משיק עבורה אלבום ילדים בן תשעה שירים תחת השם "יובל המנוול - שירים לבלה". בין השאר תוכלו למצוא שם שיר העונה לשם "רצח רבין" שבו הוא שר:
"בכיכר הגדולה מאות אלפים / מפוצץ גם בסניף דאנקן דונאטס / וסטודנט תימני מכוון ויורה / ומאז אין יותר דאנקן דונאטס /ילדתי זהו שיר משונה ועצוב / אבל הנה מוסר ההשכל: לעולם לא ללכת לגן בלי שכפ"ץ / בשכפ"ץ טמון כל ההבדל".
מנדלסון: "בשירים לבלה יש ילד כזה, שאני קצת מתחבר אליו, שאומר: 'הי, המלך הוא עירום, תראו, אין לו בגדים'. זה כדי להצחיק, אבל זה תופס משהו מעבר לזה: הבאתי לעולם ילדה, ומה אני אגיד לה? אני מסתכל על מה שקורה ואני לא מרוצה, אבל שום דבר לא בשליטתי. כשאני שומע את 'דיג דיג דוג' ו'יובל המבולבל' התחושה שלי היא שיש איזה זיוף אחד ענק, ובא לי להגיד להם: 'הי, תגידו את זה כמו שזה', וזה בעצם מה שהשירים של 'יובל המנוול' מנסים לעשות".
אז הטקסטים שלך הם מעין "יהושע הפרוע" של ימינו?
"כן, 'יהושע הפרוע' על קראק. ואני אומר לבלה בשירים האלה שזה בסדר, שככה זה, אבל שאני אהיה פה לשמור עליה. באותה נשימה אני גם אומר לה שזה לא יהיה לנצח כי יכול להיות שאני אמות בטרם עת מכולסטרול גבוה, מזה שאני לא עושה ספורט, מזה שאני מעשן ושותה. התוצאה היא אלבום פאנק לילדים, אבל לא במובן של דיסטורשן אלא במהות: לקחת את הסיפור שנקרא ילדים ולתקוע סיכה בבלון הזה".
האלבום "שירים לבלה" הוא רק חלק מהחיים החדשים של מנדלסון. הרוקר הצעיר שהנהיג בפתחו של המילניום החדש את הלהקה הרועשת "שייגעצ", ושיחק בסרט "מישהו לרוץ איתו", הוא כיום איש משפחה. הוא מתגורר בתל־אביב, נשוי לשיר, אב לבלה ומגדל כלבה. הוא אפילו עובד כבר שנה שנייה כמורה לאזרחות בתיכון "בליך" הידוע ברמת־חן, רמת־גן, שבו גם למד בעצמו כנער.
מנדלסון צועד לריאיון מיד בתום יום לימודים. בחולצת טריקו של "מכסחי השדים", נעלי אולסטאר ותיק ג'אנספורט ששמוט על כתפו הוא נראה תלמיד בעצמו. "אני לא חבר של התלמידים שלי", הוא מבהיר, "אבל את יכולה לדמיין לעצמך שכשאני נכנס לכיתה, התלמידים רואים מורה שהוא לא המורה הממוצע. חלקם ראו אותי בטלוויזיה, חלק שמעו שירים ביוטיוב, ואם לא הם אז האחים הגדולים שלהם, והם נותנים לי נקודות על זה. ובכל זאת, השיעור הוא לא 'יובל מנדלסון, קווים לדמותו', אלא אזרחות. וגם התחלתי ללמד קצת קולנוע ממש לאחרונה".
מנדלסון ואני גדלנו באותה שכונה, קריית־�קריניצי שברמת־גן, וגם למדנו באותו תיכון, אבל אין בינינו היכרות קודמת. במהלך הריאיון תלמידיו חולפים על פניו ומנופפים לו לשלום, ואת כולם הוא מברך חזרה בשמחה מבודחת. "תצייני שהתלמידים והתלמידות עוברים בקפה וכולם מסבירי פנים ומחייכים למורה יובל", הוא מבקש.
כשלמד מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה קיבל הזדמנות גם לצאת עם תעודת הוראה ביד, וכך עשה. חוץ מזה, גם אמו הייתה מורה. וכן, אביו היה עורך דין באמת, בדיוק כמו בשירו "אבא עורך דין", מימי "שייגעצ".
"עשר שנים חייתי כמו בוהמיין", הוא מתאר, "לשתות בלילות ולקום בצהריים. הרגשתי שאני רוצה לקום בבוקר וללכת לאיזשהו מקום. ובתוך זה הוראות אזרחות הייתה אפשרות שנראתה לי למידותיי - לבוא ולדבר על דברים שמעניינים אותי ואני מבין בהם".
וזו לא פשרה על האמנות שלך?
"בשבילי מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע או כתיבה הם השלמת הכנסה. יש לי עבודה שלא תלויה בגחמות היצירתיות שלי, וזה הרבה יותר בריא לי. בעבר הייתי צריך לעבוד בלהיות יובל מנדלסון השנון, הדעתן והמצחיק, ובאיזשהו שלב הגעתי לתחושת מיצוי. מאז שהתחלתי ללמד אני הרבה יותר פרודוקטיבי גם באמנות שלי. זה אומר שבאופיי אני שמרן יותר ממה שהייתי מוכן להודות, למרות שרוקנרול ושמרנות לא תמיד הולכים ביחד".
פשוט התברגנת?
"אני מודה בזה בפה מלא. אני שמח שהתברגנתי ואני לא זוכר איך זה היה לפני כן. אני לא יכול לחשוב על שום דבר נחמד יותר מלחזור הביתה, משעמם ככל שזה יישמע, לאכול מקרוני עם בלה ושיר ולראות טלוויזיה".
איזה אבא אתה - קולי או חרדתי?
"מצד אחד, שיר ואני הורים די נוירוטיים וסופר ערניים, דרוכים וחרדתיים, ומצד שני יש משהו מאוד היפי בהתנהלות שלנו: בלה ישנה איתנו באותה מיטה, אין אצלנו עגלה כי היא תמיד במנשא, היא עוד יונקת ואין מוצץ".
בלה הוא שם ייחודי לילדה, גם האב נאלץ להודות. הוא מספר שאשתו בחרה את השם: "זה לא רק בלה. זה בלה מנדלסון, שם של ניצולת שואה. היא רק נולדה וכבר יש עליה כזה מטען". השירים החתרניים לבלה החלו לצוץ בזה אחר זה בפינה שלו בתוכנית של בוגר "בליך" נוסף, גורי אלפי.
מנדלסון: "כשגורי התחיל לעבוד על התוכנית שלו, ישבנו יחד וחשבנו מה אפשר לעשות, ואז נזכרתי שיש לי ילדה, שבדיוק הייתה בת חודש, וגורי אמר: 'אז בוא נשתמש בזה'. אחרי שהיו לי כבר שישה שירים, אסף תלמודי, שאני עובד איתו הרבה, הציע לי להוציא את זה כדיסק. אפשר להגיד שהאלבום לבלה יצא על הדרך. אני לא יודע אם זו פרודיה על אלבומי ילדים או שזה אלבום ילדים פר־סה, אבל המנגינות מתוקות, קליטות ועליזות, והטקסטים הם מין מראה הפוכה של זה".
בשיר "עמים וארצות" מנסה מנדלסון ללמד את בתו גיאוגרפיה: "העולם כמו עוגה מחולק חתיכות חתיכות / וכל חתיכה מדינה / ובכל מדינה אנשים / לבנים ושחורים, צהובים, אדומים / וכולם את כולם שוחטים".
כדי לראות איך ילדים מגיבים, מנדלסון אסף כשלושים ילדים בגילים מגוונים בבית אמו בקריית־קריניצי וצילם לשירים קליפים שיימכרו יחד עם הדיסק כקלטת ילדים לכל דבר ועניין בהפצת חברת "הליקון". הקליפים אף עולים בימים אלה בערוץ נפרד ביוטיוב: "כשצילמנו את הקלטת, הילדים הסתכלו עליי במבט כזה של 'מאיפה לעזאזל נפלת עלינו, בנאדם?' וזה היה יוצא דופן. המבטים המשתאים שלהם הצטלמו מאוד יפה".
בינתיים, בלה הקטנה יושבת עם אביה, שמנגן לה את השירים שכתב לה בגיטרה, אך לא רק אותם: "בלה לא רואה טלוויזיה. אני משמיע לה הרבה מוזיקה קלאסית ביוטיוב וגם שירי אייטיז וניינטיז ולהקות שאני אוהב כמו להקת 'פייבמנט'. היא מקשיבה ונראית לי מרוצה".
בלה גם מככבת על עטיפת האלבום ואף מצולמת על ברכי אביה שמעיין בספר עב הכרס "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" או משחקת בחלקי פלסטיק בגינה, והכיתוב הוא "מה שקורה כאן זה שבלה מתעסקת עם מקלות דינמיט בזמן שאני טרוד בצרות היומיום, כלומר, מנסה לשבור את השיא שלי ב'פאקמן'".
מנדלסון: "שואלים אותי לפעמים: 'באיזו זכות אתה שם תמונה של בלה על העטיפה של האלבום? היא לא בחרה את זה'. אני חושב שההחלטה להוציא דיסק עם שירים שמיועדים לה זו החלטה כנראה פחותת משקל לעומת החלטות אחרות שאני מחליט על הילדה הזו. זה חלק מהעניין של להביא ילדים – אתה תופס פיקוד לאיזה עשרים שנה".
ילדותו ונערותו של מנדלסון עברו עליו כאמור בקריית־קריניצי, שכונת שמנת רמת־גנית שקטה וטובלת בירק. כשהגיע ל"בליך" כתלמיד תיכון, חווה הלם תרבותי: "בבית הספר בקריית־קריניצי היינו שלושים ילדים בשכבה, ואני הייתי השליט האבסולוטי, שגם בבית גדל בתוך צמר גפן. ואז באתי למפעל הנקניקיות הזה המכונה 'בליך', ל־14 כיתות בשכבה, והיה לי ממש קשה".
ואיך היה לחזור לשם כמורה?
"אמרתי: 'וואו, מעניין איך חדר המורים נראה מבפנים' ואני יכול להגיד לך שזה לא איזה שוס גדול. מאז אני בודק מבחנים, יש לי עט אדום, ואני לא מוותר על כוס תה בין השעה השנייה לשלישית. אני מרגיש קצת כמו פקיד, אבל מצד שני יש לא מעט רגעים שאני מרגיש שאני באמת עומד במזלג הדרכים של המסלול של החבר'ה הצעירים האלה".
כבר בתיכון הקים את להקתו הראשונה, "טיטי מחפשת בית", עם חברים בוגרים יותר מ"בליך". "כשהם הלכו לצבא התפרקה הלהקה. באחת ההופעות האחרונות שלנו, ראה אותנו בחור ששמו אלון יהודה והציע לי להקים להקה חדשה, וכך 'שייגעצ' באה לעולם".
"שייגעצ" החלה לפעול ב־1999 והפסיקה את פעילותה בשנת 2011. חברי הלהקה הוציאו שלושה אלבומים מלאים ועוד מיני־אלבום. שיריהם מושמעים עד היום בתחנות הרדיו - להיטים כמו "מרלין מונרו", "ניו־�יורק רפיח", "דיילת באל על" ו"המילים הכי יפות".
"הייתי ילד בן עשרים, וזה לא קרה משום מקום, אבל זה קרה מהר מאוד, בלי תוכנית ריאליטי כי זה היה לפני עידן 'כוכב נולד' או 'מחוברים'", הוא נזכר, "זה קרה באופן לגמרי אותנטי בשטח, מהופעות. כילד הייתי גרופי של להקות כמו 'מוניקה סקס', 'זקני צפת' ו'איפה הילד', ופתאום בתוך חמש שנים הפכתי להיות קולגה שלהם. �היה בזה משהו מאוד מסחרר".
גם בצבא לא הפסיק מנדלסון להופיע וליצור. את השיר "מרלין מונרו", למשל, כתב בזמן שמירת לילה בלתי נגמרת: "גייסו אותי עם גב חלש, עקמת וקיפוזיס, והייתי פקיד דואר בקריה. מאוד נהניתי מזה, כי אני אוהב עבודות סיזיפיות. נתנו לי גם לשמור בלילות על נשקיות. כשאתה צריך לשמור משתיים עד שש בבוקר על נשקייה הגוף שלך נייח אבל המחשבות נודדות, וכך, פתאום נפלה עליי שורה עם מנגינה על מרלין מונרו.
את השיר "ניו־יורק רפיח" כתב כתלמיד תיכון בן 17, כשהמתין לאוטובוס שייקח אותו הביתה. הוא כתב שם בין השאר: "העולם הזה מסריח מניו־יורק ועד רפיח / איפה שלא תסתובב, תמיד תמצא לך אויב, אלו הם חבלי מולדת ואני רוצה לרדת / עם שחורים או לבנים, נמות כולנו גזענים".
"המצב בארץ רק החמיר מאז", הוא אומר בתסכול, "כשכתבתי שם ש'אני רוצה לרדת', לא התכוונתי לזה ברצינות, יכול להיות שסתם רציתי לרדת בתחנה כשהאוטובוס יגיע. אני עדיין שר את השיר הזה בהופעות ואני עדיין מחויב לו".
כיום, בשיר שכתב לבלה תחת השם הציני "חיות וחיוכים", הוא כותב: "היונה היא סימן לשלום / ובפועל חולדה עם כנפיים / דוב הגריזלי זה לא פו הדוב / הוא יטרוף לך את כל המעיים / (...) הקרנף הלבן כבר נכחד, חבל / לא נפגוש בו בשום חבל ארץ / וגם את, ילדתי, במיעוט רציני / כי הורייך הצביעו למרצ".
מנדלסון: "יש הרגשה בארץ שאין סבלנות ואין סובלנות, שאפשר להשמיע רק קול אחד וכשמשמיעים קולות אחרים משלמים על זה מחיר. זה מפחיד אותי ומדאיג אותי. למרות שאני לא חווה את זה על בשרי, אני מרגיש שהמילה 'שמאלני' הפכה לשם גנאי, ומי שהוא שמאלני הוא כמעט בוגד בהגדרה".
כשנשאל בפינתו אצל גורי אלפי מה הוא חושב על השינויים בספר האזרחות, ענה: "כל הדבר הזה עכשיו, המהומה הזו - זה דבר שיחלוף", וכשגורי שאל על איזו מהומה הוא מדבר, מנדלסון ענה: "הדמוקרטיה". הקהל וגורי געו בצחוק, אבל מנדלסון מודאג באמת: "בכיתה ט' אני מלמד על דמוקרטיה וזכויות אדם, כי זה הבסיס, אבל ברגע שמה שאתה מלמד משהו בכיתה והכותרות בעיתונים מספרות סיפור אחר אז יש פער, וצריך לדבר על הדברים".
למשל?
"כשרואים את חוק ההסדרה או חוק המואזין, כשהיו שריפות בחיפה וברגע אחד הפנו אצבע מאשימה לציבור שלם, איך זה מתיישב עם זכויות אדם? איך זה מתיישב עם דמוקרטיה, עם זכויות למיעוטים, עם שוויון?
"בכיתה אני משתדל להקפיד שהשיח לא יהיה פרסונלי וגם לא יהיה מפלגתי וגם המשפט הראשון שאני אומר להם הוא שמה שאני אומר מחייב רק אותי, וגם זה בקושי. חשוב לי מאוד שיהיה טווח רחב של דעות ומותר יהיה להגיד הכול. הרבה פעמים הדברים עולים מהתלמידים וזה מאוד יפה לראות, אני שואב מכך עידוד גדול".
שר החינוך אסר על "שוברים שתיקה" להיכנס לבית ספר, מה אתה חושב על כך כמורה?
"אני חושב שיש מקום ש'שוברים שתיקה' יבואו לדבר עם התלמידים, לפחות עם השמיניסטים שהולכים להתגייס לצבא, אבל באותה מידה צריך גם לתת לארגונים כמו 'אם תרצו' להגיע. שוב, בקשת רחבה של דעות, ממה יש לפחד? ולמה אנחנו חושבים שהתלמידים האלה לא מספיק אינטליגנטים בשביל לשפוט בעצמם? איך הם יגבשו דעה אם לא ניתן להם את כל הפלטה של הצבעים?".
אתה מלמד את דור המסכים. זה דור מושמץ במיוחד.
"כן, המבוגרים משמיצים את הצעירים, ככה זה היה וככה זה יהיה תמיד, אבל התלמידים שלי מתעניינים בנושאים רבים. היה ממש מוקדם להספיד את עולם הערכים של הנוער או להגיד שכל מה שמעניין אותו זה רק ווטסאפ ואייפון. הרושם שלי הוא אחר".
מאז התפרקות להקת "שייגעצ" בשנת 2011 הוציא מנדלסון אלבום סולו וגם אלבומים שהם פרי עבודתו עם יוצרים שונים. בשנת 2013 הוציא אלבום עם להקתו "הלובסטרים" תחת השם "הצורה הגיאומטרית" וזכה לאהדת המבקרים. בשנת 2014 הקים עם דן תורן, אחד מאלילי נעוריו, את להקת "לואי מרשל" והוציא עמו את האלבום "כל הסימנים מראים" שזכה למימון המונים של הדסטארט. בשנת 2015 השתתף בסדרה "החדש של עומרי גורדון" לצד עידו רוזנבלום, והשנה אף עלתה לאוויר סדרת ילדים שלו בשם "גרעינים" שאותה יצר עם דנה פרידר ויונתן בר־אילן. במקביל, הוא גם עובד בימים אלה על אלבום סולו של שירי מבוגרים ותופר את כל הארץ בהופעות סולו.
מנדלסון גם למד תסריטאות בבית הספר "סם שפיגל" ואז יצר עם שניים מחבריו את הסרט "חתולים על סירת פדאלים", סרט אימה עצמאי בכיכובם של מיכאל מושונוב, דנה פרידר ושמואל וילוז'ני. הסרט יצא בשנת 2012, ועל הסט שלו הכיר את שיר ויינברג, שהפכה לאשתו. "היא היתה מלבישה בסרט, היה לנו חיבור אבל זה לקח כמה זמן. צילמנו בפברואר ובהשלמות של הסרט באוקטובר זה נדלק. מזל שהיו השלמות, מזל שהיינו לא מספיק פרודוקטיביים בחלק הארי של הצילומים".
אחרי שנה ביחד הציע לשיר נישואין. אביו חלה באותה תקופה בסרטן, והוא רצה לוודא שיספיק להיות בחתונה שלהם. בשיר "המנדלסונים הקדומים" הוא כותב לבלה על אביו, סבא מיקי: "סבא מיקי מאוד אהב גלידה / והיו לו עיניים כחולות / כשצילמו את ראשו / התגלו שני כתמים / וזה לא היה קרם עוגיות".
"אמא שלי ואחי, שעבד עם אבי במשרד, הרגישו שהוא קצת מבולבל ולא לגמרי צלול. הם הלכו למיון, שם צילמו את הראש שלו וכמו בשיר: 'התגלו שני כתמים'. הוא התחיל טיפול כימותרפי והתאושש די מהר, אבל אחרי קצת פחות משנה הוא התלונן שהוא רואה כפול והבנו שזה חזר הרבה יותר אגרסיבי. בתוך חודשיים הוא נפטר. לצערי, בלה לא זכתה להכיר אותו".
למה אתה הכי מתגעגע באבא שלך?
"החודשים האחרונים בחייו של אבא שלי דווקא היו לי הזדמנות להתקרב אליו, פתאום היה בו משהו פגיע יותר, שאפשר קרבה. תמיד הייתי יותר ילד של אמא וממנו הייתה לי איזו תמיכה שקטה כזו, אבל הוא לא היה כזה שמדבר יותר מדי או מביע את הרגשות שלו.
"היינו יושבים במועדון של בית החולים עם הלפ־טופ וצופים יחד בסרטים של סטיב מקווין או המפרי בוגרט וזו הייתה הדרך להגיד דברים שאבא שלי לא יודע להגיד. אני כן יודע להגיד את הדברים האלה אבל לא רציתי להביך אותו, רציתי לכבד את הקוד שלו, של אהבה קשוחה כזו. של צפייה במרדפים ובג'ון ויין. באלבום המבוגרים שעליו אני עובד יש לי שיר שקוראים לו 'ג'ון ויין'. עליו".
מנדלסון לא צופה בתוכניות ריאליטי כמו "דה וויס" וכשהוא נשאל מה דעתו על סטטיק ובן אל תבורי, הוא מודה שהוא לא מכיר אותם בכלל: "כשאני נוהג לבית הספר, אני מקשיב לרשת ב' ולקול המוזיקה, ועכשיו זה שמונים שנה לפילהרמונית. אני מאזין שוב ושוב לדיסקים של להקות שגדלתי עליהן כמו 'פייבמנט' ו'סוניק יות' כי כל הדברים האחרים מעצבנים אותי, ואני לא רוצה להתעצבן".
לאחרונה השיק מנדלסון את האלבום לבלה בהופעה מיוחדת של "יובל המנוול" ב"קפה ביאליק" בתל־אביב, שבו הוא מופיע בשנה האחרונה לא מעט. מופע החימום היה "תיאטרון בובות ללא בובות", כפי שהוא מתאר. את מנדלסון ליוו אסף תלמודי באקורדיון ומיקי ורשאי על קונטרבס. באחד השירים, שעסק בסיפור החנוכה, הוא שר: "ילדתי, בואי נדליק הנרות / ניזהר לא לשרוף את הבניין / ותיתני חתיכה מהלטקעס / לאביך שנראה כבר כמו אסי דיין".
מנדלסון: "אני באמת לא יודע איך ילדים יאכלו את המופע ואת הדיסק הזה, אני לא בטוח גם שזה מיועד רק להם, יכול להיות שזה מיועד להורים שלהם באותה מידה. אני עושה את השירים האלה מול קהל מבוגר וזה אחד ה'פיקים' של ההופעה. אם יהיו מאה משפחות ששומעות את יובל המנוול באוטו בדרך לטיולים בחיק הטבע - הפרויקט הזה נחל הצלחה מסחררת. זה פרויקט בוטיק, לא לבעלי קיבה רגישה".
ואתה לא חרד מהרגע שבלה עצמה תתחיל להבין את המשמעויות הקשות שבשירים שכתבת לה?
"לא רק שאני לא חרד, אני מאוד מצפה לזה. נכון לכרגע, השירים שכתבתי לבלה הם בעיקר מנגינות עבורה ובקרוב אעשיר גם את עולמה התוכני. היא תגלה את טיבו של העולם מתישהו בלאו הכי, לא? אז עדיף שהיא תגלה את זה מאבא שלה וכדאי שזה יהיה מולחן ומחורז להפליא".
אקו"ם