מאריק עד סטטיק: ראיון עם הגיטריסט הלאומי
אחרי שליווה את מיטב זמרי ישראל, עבר אבי סינגולדה לקדמת הבמה. לרגל עליית העונה החדשה של "אני גיטרה" בחינוכית הוא מספר על הכיף הגדול בנגינה עם ילדים, העבודה עם הפרטנר המוזיקלי הנצחי שלמה ארצי ועל הבן המולטי–מיליונר שלא הלך בדרכו
כמו כלב בולדוג שעם השנים הופך דומה לבעליו החוקיים, כך דירתו של אבי סינגולדה, שעוצבה באופן הולם לדמותו התזזיתית. פסלים, תמונות, הדומים ואמנות מודרנית מרחבי העולם מפארים כל פינה בבית, זועקים את סקרנות יושביו מתוך הקירות.סינגולדה האנרגטי מתרוצץ במטבח כמי שאינו מכירו עד הסוף. "קפה את רוצה? וואלק, לא יודע איפה הקפה, נלך על תה? תה זה אחלה, נכון?".
הוא עורך לנו סיור מקוצר במשכן, דירה נאה באחד ממגדלי צפון תל־אביב, מנסה לחפש את הלוקיישן המושלם לצילומי הסטילס. כשהצלם מבקש ממנו להצטלם בתוך מיטתו הוא מעווה את פרצופו במבוכה וצולח אך בקושי את סשן הצילומים. רק באחד החדרים הצדדיים בבית, זה שבו הוצבו עשרות גיטרות נדירות שאסף במהלך השנים, רכונות זו על זו בכיסוייהן השחורים כמו מומיות קטנות במוזיאון, סינגולדה מרגיש בבית. לידן הוא מוכן לדפוק פוזות, לחייך ואף להודות שהוא "מעניק להן שמות".
בהפוגה בין צילום לצילום ידיו מגששות לעבר המיתרים ומתחילות לאלתר נעימות משירים עלומים. אין ספק, מדובר בגבר שהולך לאיבוד דרך גיטרה, וכל מה שקורה מסביבו הוא ככל הנראה רק נוף קוסמטי, מעין תפאורה ססגונית לדייט מתמשך עם אהבת נעוריו.
איך התאהבת במיתרים?
"זה לא ממש היה תלוי בי. יש תמונה שלי כילד בן חמש בוכה עם מנדולינה. ההורים שלי ראו שהילד נולד עם בעיה, מאוהב בכלי הזה ולא מפסיק לנגן. ילד בעייתי, נו".
והם זרמו עם התחביב?
"היינו משפחה ממוצעת, על גבול הענייה אפילו, ולא היו לנו ממש אמצעים. היום כל ילד שרק עושה קולות של נגינה, אבא שלו ישר קונה לו גיטרה באלפי שקלים. אני קיבלתי לבר מצווה גיטרה שהייתה חיקוי של גיבסון, אין יותר פארש מזה, אבל הגיטרה הזו הייתה כל עולמי".
הוא נולד בירוחם לפני 57 שנים, לאב ממוצא רומני ולאם ממוצא תוניסאי. "גדלתי בעיירת פיתוח, ולילד שגדל במקום כזה יש חלומות. מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי להיות על במה. הייתי מסתכל בטלוויזיה ורואה גיטריסטים בהופעות, קונה עיתונים מחו"ל וקורא על להקות רוק", הוא נזכר. החשיפה הראשונה למוזיקה החלה דרך אביו, שהופיע באותן שנים כנגן בחתונות. "אז זה לא היה מסודר כמו היום", נזכר סינגולדה, "החבר'ה היו נפגשים בבית קפה בצהריים, שואלים אחד את השני 'מה אתה יודע לנגן?' והולכים לנגן באולמי בונבון או משהו כזה. את כלי הנגינה מהחתונות היו שומרים אצלנו בבית, הייתי עובר לידם והם הגניבו אותי".
רוב משפחתו נשארה לגור בירוחם ובערי הדרום, ואילו סינגולדה חלם מאז ומתמיד על המעבר לעיר הגדולה. "אפשר לומר שדי חיכיתי לזה", הוא נזכר, "עוד כילד, כשהייתי נוסע בחופשות לדודה שלי בבת־ים. את יודעת איך זה לגדול בירוחם, אתה קם בבוקר לא שומע כלום, הולך לישון בלילה ולא שומע כלום. ואתה מוזיקאי, רוצה לשמוע רעש. בשבילי לבוא לבת־ים היה כמו לנסוע לניו־יורק. לשמוע את האוטובוסים ולראות את הקיוסקים פתוחים. אמרתי לעצמי 'וואו, איזה עולם, אנשים חיים פה כמו מלכים'. ואז הייתי חוזר לירוחם - ושקט". בסוף החלום התגשם, וכשהתקבל ללהקה צבאית עקר לאזור המרכז ולא חזר יותר לדרום. את אשתו זוהר הכיר כשהיה צעיר מאוד, ובגיל 24 כבר חבק בן ראשון.
אין הרבה נגנים שהם סלבים ברמה שכל אחד מכיר את שמם, איך זה קרה לך?
"קודם כול, אני אדם מאוד חברותי ואוהב להיות עם אנשים, אחד כזה שישר יוצר קשרים. גם שם קליט מועיל לא מעט, וכמובן שלנגן 25 שנה לצד שלמה ארצי זה דבר שאי אפשר לזלזל בו".
על הרומן עם שלמה ארצי, כמו גם על יתר התחנות המוזיקליות בחייו, מספר סינגולדה כמי שהכול קרה לו על דרך המקרה, חצי בטעות. הפריצה הראשונה הגיעה בזכות מלחמת לבנון הראשונה. "יצאנו להופיע בלבנון, עשינו חזרות והמנהל המוזיקלי היה אלדד שרים. הוא שאל אותי איפה אני מנגן ואמרתי לו 'סתם, פה ושם'. והוא עונה לי במפתיע - לפי איך שאתה מנגן, אתה צריך להיות בכלל בבית ליסין. תפגוש אותי שם עוד שלושה חודשים, אתה עומד לנגן בהצגה. לא האמנתי שאוכל להתפרנס בכלל מנגינה. ואז אני מגיע לבית ליסין, ומוזיקאים מתחילים לספר על איזה חייזר אחד מירוחם, סינגולדה אחד, ופתאום טלפון מאושיק לוי 'אני צריך אותך דחוף להופעה כי נגן שלי דפק ברז', והדברים מתגלגלים".
ומתי חברת לשלמה ארצי?
"גם זה קרה באופן הכי לא מתוכנן. יש לי מנהג להגיע להופעה תמיד לפני הזמן, לסדר ציוד ולהתאמן. הייתה הצגה בסינרמה וישבתי מתחת לבמה, איפה שהתזמורת ממוקמת. לא ידעתי שההגברה פתוחה וששומעים אותי בחוץ. שלמה בדיוק הגיע לבחון את מערכת ההגברה ושאל מי זה האיש שמנגן שם למטה. אמרו לו אחד, סינגולדה. למחרת קיבלתי טלפון שהוא רוצה שאבוא לנגן איתו".
השאר, כמובן, היסטוריה. סינגולדה הפך לצלע השנייה של ארצי, שמצדו הפך אותו לאושיית מוזיקה בפני עצמה.
"לנגן עם שלמה זה בית הספר הכי טוב לאמנות הבמה שיכול להיות. אתה בפרונט, רואים אותך עשרות אלפי אנשים בשנה, 16 הופעות בקיסריה כפול 4,000 איש".
ולא נמאס לך לנגן את אותם שירים 25 שנה?
"לא, אבל תשמעי, הוא גם כל הזמן מחדש. ואגיד לך משהו, בכל העולם זה ככה. כשאת הולכת לראות את ברוס ספרינגסטין, מה את מחכה לשמוע? את השירים הישנים שלו. אותו דבר לגבי רוד סטיוארט. הם עדיין מייצרים חומרים חדשים, אבל הקהל תמיד יאהב את הקלאסיקות. אז מחפשים עיבוד אחר. משחקים עם העיבוד אבל לא עם השיר. אף פעם לא הייתה לנו הופעה שחזרה על עצמה".
אנחנו נפגשים לרגל עליית העונה השלישית של התוכנית "אני גיטרה" בהנחייתו, המשודרת מדי יום לפנות ערב בחינוכית 23 ובצהריים בחינוכית 2. בכל פרק מארח סינגולדה ילד בתחילת דרכו המוזיקלית, ומפגיש אותו עם אמן מהשורה הראשונה. יחד הם לומדים לבצע את אחד משיריו על גיטרה חשמלית בשם "גולדה" ("חברה קוריאנית יצרה אותה במיוחד עבורנו לאחר שנתקלה בווידאו של התוכנית, ודגמים שלה נמכרים היום בחנויות"), ועל הדרך גם נחשפים לסיפורים מאחורי השירים והרקע ההיסטורי שבצלו נכתבו. הפרקים קצרים, ואורכם נע בין 10ל־15 דקות. אבל מרשים יותר הוא האופן הספונטני שבו מצליח סינגולדה להוציא מהבית את כל השמות הגדולים בתעשיית המוזיקה ובהם שרית חדד, קרן פלס, הראל סקעת ואפילו שלום חנוך, שפותח את העונה השלישית.
"זה בעצם שיעור בהיסטוריה מוזיקלית לילדים", אומר סינגולדה, "לראות את שלום יושב מול ילד ומספר לו את קורות חייו, זו ממש פנינה טלוויזיונית. אחר כך הם מנגנים יחד את אגדת דשא ואת קולטת שהילד בכלל לא הכיר את השיר הזה קודם. יש שירים שילדים בגיל הזה לא ייחשפו אליהם בחיים דרך הרדיו, כי לא משמיעים אותם יותר".
וכולם מסכימים לבוא?
"זה מדהים, אבל רובם המוחלט אומר כן ובשמחה".
אולי משהו בילדים ממיס אותם.
"כנראה. את צריכה לראות מה אלון אולארצ'יק כתב בפייסבוק יום אחרי הצילומים. אמנים שולחים לי הודעות, אומרים לי תודה שהוזמנו. ישבתי פעם במסעדה וראיתי קבוצה של מבוגרים מבית גיל הזהב. הם ניגשים אליי ומספרים שהם צופים בתוכנית כל יום, הייתי בהלם, ואז אחד מהם שואל אותי 'למה התוכנית רק 11 דקות?' אפשר שיהיה יותר ארוך? לא חשבתי שנגיע לעונה שלישית, ואנחנו כבר בדרך לעונה רביעית, אבל אין סוף להיסטוריה".
הדרך לקדמת הבמה לא הייתה טריוויאלית עבור סינגולדה, שבמשך רוב ימי חייו התרגל לשבת ולפרוט לצד הזמר המבצע, מקסימום להוסיף קולות שניים. עד שיום אחד החליט במפתיע לשנות פוזיציה, והשיק מופע בשם "סינגולדה וחברים" שרץ עד היום. ההופעה המתוכננת ב־16.1 בזאפה הרצליה, תהיה עבורו סוג של סגירת מעגל.
"לפני שש שנים התקשר אליי דב מורן (איש עסקים ישראלי וממציא הדיסק און־קי, רמ"ב), ואמר לי 'אני עוקב אחריך שנים, תעשה משהו בשביל עצמך. קח כמה כסף שאתה צריך ותופיע מול 500 איש באמפי שוני'. לקחתי חברים שאני מכיר מהמקצוע ודף נייר עם כל השירים שגדלתי עליהם. אליהם חיברתי סיפורים מצחיקים מהחיים וככה נולד המופע".
על מה אתה מספר שם?
"אני מספר למשל על איך שהגיטרה עזרה לי בחיים, הוציאה אותי ממצבים. היא למשל הייתה טריגר לפנות לבנות שרצו שאנגן להן, כי לא ידעתי איך מתחילים איתן. גם את אשתי הכרתי ככה, השווצתי לה עם הגיטרה. בכלל, בנות לא ממש עניינו אותי בילדות. כשהייתי בן 16 הייתה לי חברה במשך שנתיים וכל מה שרציתי היה רק לצאת מירוחם לעולם הגדול. פחדתי שכל מערכת יחסים עם בחורה מירוחם תתפוס אותי ואני אשאר שם. אז לא נתתי לאף מערכת יחסים להתפתח לכלום. ידעתי תמיד מה אני רוצה לעשות ולאן אני רוצה להגיע".
המופע הלך והשתכלל, והכיוון שתפס היווה השראה לתוכנית. "אחרי ההופעה בשוני הקהל מחא כפיים ואנשים התחילו לשאול מתי ההופעה הבאה. אמרתי 'אין עוד הופעה', ואז אמרתי לעצמי, למה לא בעצם? פתחנו עוד הופעה בזאפה ונמכרו כל הכרטיסים. מאז הכול השתפר וההופעה מאוד השתדרגה. התחלתי לארח בה אמנים, שלמה הגיע, יצחק קלפטר גם, ומהמפגשים האלה פתאום קלטתי שאני אוהב לארח. עם הזמן התחלנו גם לארח ילדים, וזה הפך לסוג של מסורת. בכל הופעה שלנו עולה ילד לבמה ומבצע קטע אינסטרומנטלי".
דרכו של סינגולדה לטייטל "מר גיטרה" רצופה במפגשים עם שמות גדולים מתעשיית המוזיקה. יגאל בשן, ארקדי דוכין, נורית גלרון ואריק איינשטיין הם רק חלק מהשמות הגדולים שבחרו בו לעבוד איתם באולפנים. אחד המשמעותיים שבהם היה אריאל זילבר, שפגש בתחילת שנות התשעים.
איך הרגשת כשחזר בתשובה?
"את יודעת מה מצחיק? אני מכיר אותו לפני כן, עוד מהתקופה התל אביבית שלו. הוא היה תמיד משוגע, אבל משוגע כיפי כזה. מוזיקאי ענק עם שירים מדהימים שחוויה לנגן איתו. חזרה בתשובה? זה קורה כמעט לכל אדם רביעי או חמישי כאן באיזושהי דרך. אז זילבר הלך עם זה עד הסוף, אז מה?".
הלכת להופעה שלו לאחרונה?
"כן. הוא קצת שינה את המילים הגסות בחלק מהשירים, אתה רואה שהדת נכנסה למוזיקה אבל זה באמת לא מפריע. השירים שלו הם מהקלאסיקות הכי טובות שיש. אי אפשר להתעלם מהם".
והדעות הימניות?
"תראי, מה אתה יכול לעשות? אתה לא יכול להגיד לו אתה כן טועה, לא טועה. זו בעיה שלו. מה שהוא חושב זה מה שהוא חושב, אני לא נכנס לזה. אני אפילו לא רוצה להגיב על זה. את יודעת מה זה מזכיר לי? ביקשו שאנגן את התקווה במשחק של מכבי ביד אליהו. עליתי על הבמה וניגנתי, זה מופיע ביוטיוב. שבועיים אחר כך פנו אליי מהפועל תל־אביב שאנגן שיר לכבוד אריק איינשטיין במלאת חודש למותו. באתי עם הלהקה שלי והופענו. אז אני, אין לי צד. אני לא ימין ולא שמאל. משהו באמצע כזה, בסך הכול רוצה שיהיה טוב".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"ליאיר לפיד".
הכי אמצע שיש.
"כן. אני לא נאמן פוליטית. היו גם תקופות שהצבעתי ליכוד והיו תקופות שבחרתי במערך".
אילו חוויות אתה זוכר מהעבודה עם אריק איינשטיין?
"עשיתי איתו שני אלבומים וזו הייתה זכות גדולה. הוא איש מדהים. פגשתי אותו באולפן הקלטות ועבדנו על 'יש בי אהבה' ואחר כך על 'מוסקט' עם שלום חנוך ונשארנו בקשר. כל ראש השנה הייתי מתקשר לאחל לו שנה טובה והוא תמיד היה עונה לי בצחוק - 'אתה צריך הלוואה?' יענו, למה התקשרת?".
אתה זוכר את השיחה האחרונה ביניכם?
"כן. באתי לנגן ג'ינגל של פרסומת והוא היה המדבב שם, אחרי הנגינה אמרו לי שאריק בקומה למעלה אז עליתי לומר לו שלום. דיברנו ונזכרנו בדברים, ואחרי חודש הוא נפטר. הייתי בחו"ל ולא הצלחתי להגיע להלוויה. זה היה שוק רציני".
גם 2016 גבתה מעולם המוזיקה הרבה שמות גדולים.
"נכון, הם הולכים כל דקה. והכול השתנה, העולם השתנה. פעם הכרת אמנים בלהקות צבאיות. שמעת את הזמר הראשון בלהקה הצבאית וידעת שיהיה כוכב. ככה הכרנו את יגאל בשן עם 'מתוק', את שלמה ארצי. הם עשו דרך, עשו אלבומים. היום זה גם קיים, אבל נכנס גם הקטע של תוכניות הריאליטי. מתמודד יכול להשתתף בדה וויס או כוכב נולד ולצאת משם וכבר להרגיש שהוא סטאר".
וזה טוב או רע?
"אם מהדרך הזאת ייצאו אמנים אז למה לא. אני אומר שבסופו של דבר זכות ההוכחה היא עליך. תביא חומרים טובים, תשיר, תעשה דברים איכותיים אז יאהבו אותך. אבל כשאתה רואה אמנים כמו שלמה, שלום או אריק, זה לקחת את העגלה ולזוז".
למרות שלאורך השנים הציעו לסינגולדה להשתתף בכל תוכנית ריאליטי אפשרית, הוא מקפיד לסרב בתוקף. "זה לא בשבילי. אני לא נגד הז'אנר, אבל לא מתאים לי שיראו אותי בווליום כזה".
עבדת בזמנו גם עם אייל גולן.
"באולפנים, לא בהופעות".
היום היית עובד איתו?
"כשאני בא לנגן עם אנשים אני לא שואל שאלות. את צריכה גם להבין שאני גם לא תמיד נפגש עם האמן עצמו, לעתים הוא כמעט לא נמצא, אלא רק הנגנים ואנשי המקצוע. אני לא נכנס לבעיות אישיות עם אנשים, אני פשוט בא לנגן. לא תשמעי אותי מדבר הרבה על פוליטיקה, אני לא נכנס לקישקעס ולקטנות האלה. בן אדם קם בבוקר ומנגן מוזיקה לאנשים ורוצה לעשות להם טוב. זה עיתון דתי, לא? אז נדבר בשפה שלכם - אלוהים נותן לילד מתנה, כישרון, והוא צריך להשתמש בו. מה שחשוב הוא אם זה עושה טוב ליהודים. אז יש יהודים כאלה ויש יהודים כאלה. אתה בא ועושה מוזיקה. הבן אדם מחייך? עשית את שלך".
תעבוד גם עם סטטיק ובן-אל?
"אני מנגן להם".
ומה אתה חושב על המוזיקה שלהם?
"מה שיפה במדינת ישראל זה שהיא מדינה מאוד ממודרת. את יודעת שהמוזיקה הקלאסית מאוד מצליחה בארץ? ידעת את זה? גם מוזיקת הג'אז די מצליחה כאן. יש זרמים מוזיקליים שאף אחד לא יודע עליהם וחיים ונושמים פה. את יודעת שאין להשיג היום כרטיסים לקאמרי? אז תראי, יש אופנות. פעם הלכו עם פלאדיום וזה היה אופנתי. סטטיק ובן-אל וכל הרגאטון הזה הם תוצרת של מעבר מהמוזיקה הים תיכונית לפופ, ותמיד מחפשים זרמים חדשים שירקידו אנשים. ילדים אוהבים את זה, וזה עושה להם טוב. אני לא יודע אם זה יכול לשרוד כמו שלום או אריק אבל זה כיף. אני לא חושב שיכולה להיות היום מסיבת ריקודים אחת בלי שישימו איזה ים תיכוני, כי צריך את זה. זה כמו שאתה חייב לשים מלח באוכל".
נראה לך שהמוזיקה הזאת תעמוד במבחן הזמן?
"אי אפשר לדעת. אפשר לדעת מה קורה פה? כל דקה צץ פה משהו. כשהייתי ילד המוזיקה ששלטה בארץ הייתה של טריפונס. זמר יווני, נגן בוזוקי, שחי עד היום. אותו דבר לגבי להקת העוד. מה זה סטטיק ובן-אל לידם? הם היו להיט היסטרי פה, שרפו את המדינה, והיום את בקושי מזהה את השם. מה שטוב בישראל הוא שכל פעם צצים דברים חדשים. תראי למשל איזו דרך עשה עידן רייכל. אני מכיר אותו שנים. הקלטתי איתו את 'אם תלך' במרתף שלו, ותראי איפה הוא היום. הוא אמן מבריק ולא במקרה הוא מצליח, גם בעולם. והוא בכלל התחיל כפסנתרן של עברי לידר".
קשה לשרוד בתעשייה?
"כן".
אתה לא נראה כמו אחד שקשה לו.
"מה קשור? זאת המדינה היחידה שבה צריך לעבוד קשה. באמריקה כתבת להיט אחד טוב וזהו, אתה לא צריך לעבוד יותר. אפשר לחיות על תמלוגים. פה זה לא יספיק לך. אתה יכול לכתוב להיט מטורף, ושנה אחר כך לא יזכרו אותך".
סינגולדה הוא מסוג האנשים שמדברים באופן אסוציאטיבי. מספר סיפור, ואז נזכר בעוד אחד ועוד אחד. לזכותו ייאמר שסגנון הדיבור התזזיתי לא גורע מהזהירות שלו, והוא מקפיד לצאת באלגנטיות משאלות נפיצות, כמו למשל מה דעתו על שרת התרבות הנוכחית.
"היא אישה שרוצה לעשות דברים, יש לה הרבה אמביציה והיא יורה לכל הכיוונים. לפעמים זה קולע. מתוך ארבע יריות אחת נכנסת. והיא מנסה. יורה־יורה־יורה. היא אחת כזו שרוצה לאכול הכול ולדבר הכול בדקה, ויש פה מערכות שעובדות לאט, אי אפשר הכול ברגע".
יצא לך לעבוד גם עם זמרים דתיים?
"פה ושם".
הם פחות מעניינים אותך?
"לא, זה לא קשור. הקלטתי עכשיו עם חנן בן ארי, והוא מהיוצרים הכי מוכשרים שפגשתי. אתה מסתכל עליו - איש עם כיפה וציציות, אבל שר מאוד מודרני, מאוד יפה ומאוד יצירתי. גם האחים רזאל נכנסו למיינסטרים הישראלי".
אבל אין הרבה כאלה.
"אני חושב שצריכים לפצח את הנוסחה, זה צריך להיות ישראלי, שיאהבו את זה. כשאתה שומע את 'החיים שלנו תותים' אתה לא יודע שמאחורי השיר עומד בכלל זמר דתי".
למרות שחיו ונשמו מוזיקה מיום היוולדם, בניו של סינגולדה, רועי ואדם, בחרו לפנות לדרכים קצת אחרות. רועי למד רפואה בהונגריה, ואדם הפך לסטארטאפיסט מפורסם כאשר ייסד את חברת המלצות התוכן "טאבולה", שהונה מוערך בכ־1.5 מיליארד דולר.
איזה אבא אתה לבנים?
"חופר".
מה, היסטרי כזה?
"כשרועי למד רפואה בהונגריה הייתי מחייג אליו כל יום לשאול מה נשמע. בכל זאת, ילד לבד בארץ זרה, היה לי חשוב לוודא שהוא בסדר. בשלב מסוים המשיבון שלו התחיל במילים 'שלום, הגעתם לרועי, אבא אני בסדר אין לך מה לדאוג'".
מבאס אותך שהבנים לא הלכו בעקבותיך לעולם המוזיקה?
"לא. שני הבנים שלי מנגנים, בבית תמיד היו לנו כלים ואני אומר גם לכל ההורים - אל תדחפו. שכלי הנגינה יהיו בבית לידם, הילד צריך להתחבר לכלי שמתאים לו. נכון שיש ילדים שהצליחו בגלל שההורים דחפו אותם, למשל האחיות ונוס וסרינה ויליאמס. אבא שלהן מספר שהן נולדו עם תוכנית עבודה כתובה שבנתה אותן להיות שחקניות טניס מצליחות. אז גם במוזיקה יש כאלה, ואני פוגש הרבה הורים שבאים להתארח אצלי בתוכנית ומבין שהאבא ניגן פעם ורואה את הילד כממשיך דרכו ודוחף. וכשאני שואל את הילד, 'מה אתה רוצה לנגן?' האבא עונה במקומו. אז לילדים צריך לתת את הכלים, אפשר לדחוף, אבל אפשר גם לשים את הכלי לידו ולתת לו להתאהב בו לבד".
תגיד, יש איזה יעד שלא כבשת?
"במוזיקה אני מוכן לעשות הכול. אני רוצה ש'אני גיטרה' תמשיך עוד עשרים שנה. יצא שאני נותן במה לילדים גיטריסטים וזכיתי. זכיתי בזה. כי אתה רואה בעיניים שלהם את האושר. כשילד עולה לזאפה להופיע ו־350 איש מוחאים לו כפיים, אין לכך שום תחליף. זה מביא להם חשק לחיים".
מה הפנטזיה שלך? עם מי היית רוצה לנגן בעתיד?
"זה היופי במוזיקה, אתה אף פעם לא יכול לדעת. הקלטתי לפני שנה בניו־יורק עם חבר, ופתאום אני מוצא את עצמי יושב באולפן עם סטיב ג'ורדן, אחד המתופפים הגדולים בעולם. אתה לא יודע את מי תראה מחר במוזיקה, מי יבוא אליך פתאום ויאמר יאללה, בוא ננגן יחד. זה מה שכיף בתחום הזה".
ואם היית צריך לבחור את נקודת השיא בקריירה?
"אין נקודת שיא. אסור לדבר ככה כי תמיד יש עוד שיאים לכבוש. אני לא קם בבוקר ואומר 'עשיתי ככה וככה' ומתגאה. כי בסוף בסוף, אחרי הכול, אני עדיין אותו הילד מירוחם, שקם בבוקר, עם הלפיד ביד, ונלחם כדי לנגן".
אקו"ם