ראשי » תרבות » טלוויזיה

מ"בטיפול" ועד "זגורי אימפריה": שיח הטראומה הישראלי בראי הטלוויזיה

"פרשת השבוע", "בטיפול" ו"נבלות" הן שלוש הסדרות עליהן ביסס ד"ר איתי חרל"פ את מחקרו העוסק במערכת היחסית בין סדרות דרמה ובין החברה הישראלית. לצד זיהוי מגמות חדשות ומעניינות, דוקטור טלוויזיה, אם תרצו, מסביר מה הופך לא מעט סדרות מקומיות לסדרות מופת, ולמה "רמזור" המצליחה היא לא חלק מהן

"'פרשת השבוע' היא פספוס – זו יצירת אמנות, בעיניי, שכמעט אף אחד לא ראה. את יודעת מה? אם בעקבות הספר שלי, היא תשודר שוב או תעלה ל- VOD, אני את שלי עשיתי, ומבחינתי הספר הצליח", אומר בחיוך ד"ר איתי חרל"פ, מרצה לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללה האקדמית ספיר, שספרו 'הטלוויזיה שאחרי – דרמה ישראלית חדשה', מציג באופן מעניין וקולח את מחקרו, העוסק בשלוש סדרות דרמה שתכניהן נעוצים בתרבות ובחברה הישראלית ומשקפים את שיח הטראומה ואת השיח הפוסט-ציוני – 'פרשת השבוע', 'בטיפול' ו'נבלות'.

אתה טוען ששלוש הסדרות האלו, לצד דרמות ישראליות אחרות, לא רק עוסקות בטראומה, כי אם גם יוצרות את הטראומה ומזינות אותה. כיצד הן עושות זאת?

"תראי, הדרמה התרבותית לא נוצרת יש מאין. כדי שלתרבות תהיה דרמה, היא זקוקה לתקשורת. היה פעם מחקר שדיבר על כך שצופים שראו בטלוויזיה שידורים שעוסקים באירועי האחד עשר בספטמבר, קיבלו טראומה – אפילו שלא היו שם בזמן שזה קרה ולא חוו את זה בעצמם. כך גם לגבי גל הפיגועים בישראל, אם נחשוב על זה, והשידור שלהם בטלוויזיה. אין טראומה תרבותית בלי התקשורת".
 
אבל אתה מנתח את הטראומה באמצעות סדרות טלוויזיה, לא מהדורות חדשות.

"ההבדל המרכזי בין טראומה הנוצרת באמצעות משדר חדשות ואקטואליה ובין סדרת דרמה, הוא פרק הזמן שעובר עד שהסדרה מופקת ומשודרת. יוצריהן של סדרות הדרמה חיים באותה תרבות שבה חיים הצופים של אותן סדרות, מושפעים ממנה וכותבים מתוך מודעות למתרחש בה".

באילו נושאים נוספים הדרמה הישראלית מרבה לעסוק?

"בשנים האחרונות, יש עיסוק מעניין במזרחיות, הרבה מעבר לעניין של תפיסה דיכוטומית של מזרחים ואשכנזים, וכאן אין ספק ש'זגורי' היא גולת הכותרת", משיב חרל"פ. "ניכרת השפעתו של השיח של 'הקשת המזרחית', שהיום מאוד חזק – בין אם זו השירה של 'ערספואטיקה', ובין אם זו סדרת הרשת 'הנביאים', שעוסקת בכך.

"עוד נושא שמדובר הרבה בדרמות, מתקשר למה שבשנות השבעים בארה"ב כינו בשם 'סרטי פרנויה' והיה רווח לאחר פרשת ווטרגייט – יש הרבה דרמות ישראליות עכשוויות, או חדשות יחסית, שמבטאות תחושה של חוסר אמון בממשל - 'תמרות עשן', 'תא גורדין' ונוספות, שבהן מתגלה כי יש אדם מתוך המערכת הפועל נגד המערכת עצמה. יצירתם של תכנים טלוויזיוניים כאלה מאפיינת חברה שאיבדה אמון במי שאמור לשמור עליה. גם ב'אופוריה', שהיא סדרה מופתית בעיניי, שמותגה שלא בצדק כסדרת נעורים, יש הצגה של אובדן דמות הורה – אין בסדרה הורים, ויש תחושה של הפקרה טוטאלית, שאפשר, כמובן, לקחת למקום הפוליטי.
 
"חוץ מזה", הוא מוסיף, "יש יצירה מבורכת של דרמות נשיות, שנכתבו על ידי נשים ועוסקות בנשים, כמו 'האחיות המוצלחות שלי' המעולה, שכתובה מצוין, וההומור בה כייפי ולא מטומטם, כפי שיש לעיתים בסדרות".

אתה חושב שמדרמה מצופה להיות בעלת אחיזה חזקה במציאות, בעוד שמקומדיה מצופה לספק חוויה אסקפיסטית?

"בגדול, כן", משיב חרל"פ לאחר רגע של מחשבה. "אני לא אוהב את ההגדרות של 'גבוה' ו'נמוך' ביצירות תרבותיות, אבל דרמה, וגם יצירה דוקומנטרית, נחשבות לסוגה עילית, לעומת קומדיה – אנחנו מצפים שהדרמה תטריד אותנו ושהקומדיה תבדר אותנו. זה לא באמת עובד ככה תמיד, והחלוקה הזו לא תמיד נכונה. קחי, למשל, שוב, את 'זגורי', שהיא דרמה שגם מצליחה מאוד להצחיק.

"אגב, התפיסה הזו של 'גבוה' או 'נמוך' קיימת גם בנוגע לטלוויזיה בכלל - יש ראייה של הטלוויזיה כפחות מוערכת לעומת קולנוע, למרות שיש מגמה של שינוי תפיסתי. ברור שיש גם תכנים טלוויזיוניים שבעיניי הם לא טובים, או בעיתיים, או פוגעניים, או שוביניסטיים – לגמרי יש, ולא מעט, אבל בגדול, טלוויזיה יכולה גם להיות פופולארית וגם להביא דברים שקצת חורגים מהשיח המקובל, ואלו הם המקומות שבהם התרבות הפופולרית חוגגת".

במחקרו, מציין חרל"פ את שנת 2005 כנקודת מפנה באופן בו תכנים טלוויזיוניים משודרים, נצרכים ונצפים, משלל בחינות – חדירת תחומי שיח חדשים אל התכנים הטלוויזיוניים, ריבוי אלטרנטיבות, יכולתם של הצופים לשלוט במועד ובאופן הצפייה וצריכת תכנים טלוויזיוניים שלא במסגרת משבצת שידור קבועה.

"בארצות הברית, נהוג לציין את שנת 1995 כשנה שבה חל שינוי משמעותי באופן צריכת התכנים בטלוויזיה, משום שאז נכנס לשימוש ה'טיבו', שאפשר הקלטה בממיר של התכנים המשודרים וצפייה בהם. זה שינה את אופן הצפייה בטלוויזיה, והביא, למשל, לצפיית בינג' – צפייה מרתונית בעונות הסדרה. פתאום, אנשים התחילו לשלוט באופן הצפייה שלהם.
 

"בישראל, דבר דומה קרה ב- 2005, כשב'יס' הייתה אפשרות להקליט תכנים, וב'הוט' הייתה ספריית VOD. 'בטיפול', למשל, היא סדרה קלאסית ל- VOD, מפני שאני יכול לבחור אם לצפות דמות-דמות, או שבוע-שבוע. זו גם הייתה תקופה שבה אנשים התחילו לקנות או לשאול מארזי DVD עם עונות שלמות של סדרות טלוויזיה, כדי לצפות בהן ברצף. לצופים הייתה פתאום אפשרות לשלוט בצפייה, דבר ששינה את הרגלי הצפייה עד היום. אני יכול לספר לך שמבין הסטודנטים שלי, כמעט אף אחד אינו צופה בסדרה המשודרת פעם בשבוע בזמן השידור שלה בטלוויזיה. יותר מכך – רובם ממש שונאים את אופן הצפייה הזה".

לאור השינויים האלו, והאפשרות של כל צופה לשלוט בתכנים, במועד ובאופן הצפייה, אתה סבור שהצופה הישראלי של 2017 הוא ביקורתי יותר, תובעני יותר?

"אומרים שהצופים תמיד היו ביקורתיים, ואף פעם לא היו באמת פאסיביים מול המסך, אבל היום, אפשר גם לראות את התוצרים של הביקורת הזו – בפורומים, בבלוגים. היום, אגב, בניגוד לפעם, כבר לא כל כך נחשב איכותי לומר 'אני לא רואה טלוויזיה', ואמירות מהסוג הזה כבר לא ממצבות את מי שמאחוריהן כבעל טעם תרבותי משובח. היום, לומר 'אני לא רואה טלוויזיה', כבר נתפס כמו לומר בגאווה 'אני לא רואה קולנוע' – אפשר להגיד את זה, אבל זה כבר לא נחשב לתו איכות.

"מצד שני, עם כל הביקורתיות של הצופה, עדיין יש רייטינג גבוה מאוד לתכניות בסגנון 'האח הגדול', שגם לזה יש מקום וצורך אצל הרבה מאוד אנשים – לא תמיד הם מעוניינים לאכול ארוחת גורמה, לפעמים הם מרגישים שמה שהם זקוקים לו באותו רגע זה דווקא ג'אנק פוד", הוא מציין בחיוך. "אין לי בעיה עם ריאליטי – גם אני נהנה לפעמים מריאליטי. הבעיה שלי מתחילה כשעושים רק את זה, אם מייצרים רק תכנים כאלה. בשנים האחרונות, אני מודה, אני לא מגיע לזה, ויש הרבה סדרות דרמה שאני מתכנן לצפות בהן ועדיין לא הצלחתי להגיע אליהן".

"יש סדרות שאני צופה בהן לשם ההנאה והעניין, מכבה במידה מסוימת את הכפתור של החוקר, ופשוט מתאהב בהן, אבל אני לא יכול להגיד שאין רגעים שבהם אני צופה בסדרה, אומר 'וואלה, אני חייב לדבר על זה בשיעור', והולך להביא דף ועט – זה קורה", אומר חרל"פ וצוחק.

"יש דברים שכבר לא מלהיבים אותי או לא מצחיקים אותי - אני כבר לא יכול, למשל, לצחוק מ'רמזור', ואני לא יודע אם זה בגלל לימודי הטלוויזיה או בגלל סדרות אחרות שאני מתחבר יותר להומור שלהן. יש סדרות שיש בהן הומור שהוא גזעני, הומופובי, שוביניסטי, ואני כבר לא יכול ליהנות מהצפייה בהן. יותר מכך – אחת המטרות שלי היא שגם הסטודנטים שלי יפסיקו ליהנות מטקסטים בעיתיים ויסתכלו עליהם אחרת, מפני שכשאתה נהנה מטקסט פוגעני, אתה למעשה מפנים את המסר שלו".
 

עד לפני כשנה, כיהנת כיושב ראש דירקטוריון 'חושן'. מה אתה חושב על ייצוגי להט"ב בדרמות הישראליות?

"זהו ללא ספק נושא מורכב, שיש להתייחס אליו באופן מעמיק. בגדול, אם רוצים להתייחס לייצוגי להט"ב בדרמות הישראליות, אז יש לתת את הדעת על כך שניתן לראות בעיקר ייצוגי הומואים. אמנם ניתן לראות לא מעט הומואים בסדרות, אבל כאן מתחילה השאלה איזה מן הומואים מראים על המסך, מפני שיש מן גישה כזו של 'בואו נציג הומו, אבל שבהרבה מובנים ייראה סטרייט'. יש את העניין הזה שמציגים אבות הומואים באופן מאוד חיובי, אבל חלק מזה שזה מוצג כחיובי, זה מפני שהם מביאים את הילדים ה'נכונים' על פי התפיסה האידיאולוגית – יהודים ובהירים, ולכן אלו דמויות שמתקבלות היטב ושמחבבים אותן.

"בגלל הגישה הזו, כשיש התייחסות אחרת לדמות של הומו, זה מעניין ויכול להיות מאוד משמעותי. למשל, ב'אמא ואבא'ז', כשהדמות נשלחת לקבל מציצה בגן העצמאות, אני חשבתי שזה מהלך מבריק, מפני שאין כאן ניסיון להוכיח שהדמות הזו יותר טובה מכולם. אני לא מתגעגע, מן הסתם, לימים שבהם הומואים זכו לתפיסה שלילית וליחס גרוע, ואני זוכר את עצמי כנער שלא היה לו שום ייצוג על המסך וזוכר כמה זה היה קשה, אבל גם ההתייחסות שיש היום לדמות ההומו הנתפסת כחיובית היא בעייתית– לא כולם עונים על הדמות הזו, שחוזרת שוב ושוב, ויש לזה מחיר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg