ראשי » תרבות » במה

צחוק הגורל: תכלת גינס לא תיתן לחירשות לעצור אותה

הבוסית שזרקה עליה חפצים, החבר ששלח אותה לבדיקות גנטיות ומכשיר השמיעה שהתקלקל בדיוק באמצע הטיול הגדול בהודו. בריאיון מעורר השראה מספרת הסטנדאפיסטית תכלת גינס על כוחה של הבמה ועל עוצמתן של מחיאות הכפיים, גם כשאין להן קול

אני חולה על חירשים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, ולמעשה אני בכלל לא בטוחה אם מבחינת כללי הפוליטיקלי קורקט מותר להגיד חירשים בימינו, אולי כבדי שמיעה. אמא שלי מורה לחירשים כל חייה, היא מלמדת בבית הספר ניב שבתל־אביב. בימי המחלה המרובים שלי או במסיבות סיום ואירועים מיוחדים, לפעמים היא הייתה לוקחת אותי לעבודה, וכך זכיתי להיכנס למקום המופלא והנהדר הזה.

שפת הסימנים היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהילדות שלי. הכתבה הראשונה שעשיתי בחיי, בעיתון בית הספר היסודי, הייתה על לימוד המוזיקה לחירשים שהובילו אמי וחברתה האהובה צירה ורדי ז"ל. לאחר שבנו לתלמידים רצפת עץ חלולה הן הקימו תזמורת, התלמידים הרגישו את הקצב דרך הרגליים וכך הצטרפו בכלי הקשה שונים. התזמורת אפילו הופיעה בתוכנית המיתולוגית "בין הכיסאות", אירוע שמשול מבחינת רייטינג היום להופעה ב"דה וויס", אם לא יותר.

ולכן כשהציעו לי לראיין את תכלת גינס, סטנדאפיסטית תל־אביבית חילונית ומדליקה בתחילת דרכה, שחוץ מכל זה היא גם חירשת, הסכמתי בשמחה רבה. נפגשנו יום לפני הופעה שלה בפלורנטין, במשרד שבו היא עובדת. בוקר שמשי בעיר ללא הפסקה, ואני לא מבינה לאן צריך להגיע. אי אפשר לדבר עם תכלת בטלפון, אבל היא זמינה כל הזמן בווטסאפ, וכך קרה שהיא יצאה אל הרחוב והחלה לצעוד לקראתי. יפה ומגניבה, עם שיער אדום למחצה, לק שונה בכל אצבע ולבוש שיקי, היא פותחת שער אדום ומובילה אותי למטה למשרד. הדבר הבולט ביותר בשולחן העבודה שלה הוא מראה אחורית של אופנוע שצמודה לקיר. "אני חייבת לראות מה קורה מאחוריי", היא מיד קולטת את מבטי ומסבירה, "המון שנים פשוט הפתיעו אותי. זה עוזר לי להתכונן". אנו מתיישבות זו לצד זו, קרוב יחסית. היא צריכה לקרוא את השפתיים שלי ואני רוצה לקלוט כל מילה שלה. יש לה מבטא עדין של כבדי שמיעה, אבל היא מדברת שוטף. "זה בזכות העובדה שגילו את הלקות בגיל שלוש ואז הרכיבו לי מכשירי שמיעה. עד גיל ארבע זה הגיל הקריטי".

גינס (35) נולדה בקריות ובהמשך  עברה עם המשפחה להתגורר בחיפה. יש לה עוד שלוש אחיות "אבל אני היחידה שלא שומעת. אמא שלי גידלה אותי להיות כמו כולם, היא די נבהלה כשהיא גילתה שהבת שלה לא שומעת ולא נתנה לי שום יחס מיוחד. אבא שלי היה זה שלוקח אותי לבדיקות שמיעה ולענייני מכשירים, עד היום אני קשורה אליו מאוד. גדלתי כמו כולם, גם בארוחות משפחתיות כשכולם דיברו ביחד אף אחד לא עצר לבדוק - רגע, תכלת הבינה? כשבגרתי שאלתי את האחיות שלי אם לדעתן נתנו לי יחס מועדף, הרי לא יכול להיות שלא התייחסו אליי אחרת, והן ענו שבדיוק כמו לכולם".

גם היום אמא שלי מתמקדת בעבודתה עם התלמידים בשילוב בקהילה, בתרומה ובעשייה. היא חושבת שהעובדה שיש לך לקות או נכות אינה אומרת שאתה לא יכול להיות פעיל ועסוק בעשייה ואפילו לתרום. אני שואלת את תכלת אם היא חושבת שהבחירה הזאת של אמא שלה הייתה בחירה נכונה. "מצד אחד הרבה אומרים לי שזה שאמא שלי התייחסה אליי כמו לכל אחת מהבנות שלה ושלחה אותי למסגרות רגילות ולא נתנה לי שום הקלות, בגלל זה אני מה שאני היום. אבל מצד שני, בטח בתור ילדה, היה יכול להיות לי הרבה יותר קל והרבה יותר ביטחון ורוגע אם הייתי פשוט יכולה להגיד 'פה קשה לי', 'פה אני לא שומעת'. שרגע, אני בעצם לא כמו כולם. תראי, הייתה לי ילדות מופלאה, קיבלו אותי כמו שאני ולא היו שאלות על השמיעה. אבל אז עברתי ללמוד בכרמל וזו הייתה ממש טראומה".

למה?

"מלזרוק שקיות מים וביצים מהחלון, עברתי לענייני גיל ההתבגרות ולידי בנות שמשוויצות בחמישה זוגות נעליים של מותגים נחשבים. בגיל ההתבגרות התביישתי בשמיעה, הסתרתי כל הזמן את המכשירים. למזלי הייתי שחקנית טובה, ובגלל שאז עוד שמעתי קצת, יכולתי להבין הרבה ולדבר מעולה. זה היה תיכון רגיל לחלוטין והייתי היחידה שלא שומעת.

"היו לי הרבה התמודדויות. אני זוכרת שישבתי מקדימה והייתי מנסה להעתיק מאלו שישבו לידי, כי לא הייתי מספיקה לכתוב את מה שהמורה מכתיבה. היה ילד שלא נתן לי להעתיק, כאילו בכוונה. היה מסמן לי קו על השולחן. אני זוכרת מורה אחת שאחרי שעניתי לה: 'אין לי מה להוסיף המורה, תלמיד אחר כבר ענה על הכול' פשוט צחקה עליי, ענתה לי משהו בסגנון 'איך זה יכול להיות? הרי את לא שומעת והוא יושב לפנייך ולא יכולת לקרוא את השפתיים שלו'. כל התלמידים התחילו לחמם, שלחו לי פתקים בסגנון 'וואי וואי, איך המורה הכניסה לך'. כשאני חושבת על זה היום אני מבינה כמה שהייתי בוגרת לגילי כי אני זוכרת את עצמי מעירה לה אחר כך ושואלת אותה למה היא צחקה עליי. המורה ענתה שהיא 'מצטערת אבל אני רק בן אדם, גם לי מותר לצחוק'.

"הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי 'אבל למה לצחוק ככה, על נכות של בן אדם?' אחרי זה חתכתי מבית הספר. התחלתי להבריז ולהסתובב עם חברה, בחורה דתייה שגם אהבה להבריז מהאולפנה, והייתי המון איתה ועם החבר'ה שלה. מאז יש לי פינה חמה לדתיים ולחינוך הדתי. היום בסטנד־אפ אני צוחקת על זה. זה מצחיק אותי איך תלמידים מהתיכון, שהיו מעבירים אותי בדיקות שמיעה מאוד יצירתיות, היום מתחנפים אליי בפייסבוק. מילא".

נראה שאת מפוצצת בביטחון עצמי. איפה הייתה מבחינתך נקודת המפנה?

"בצבא. לא הייתה בכלל שאלה אם אני הולכת לצבא או לא. התנדבתי והגעתי לבסיס חיל האוויר בחצרים, התקופה הכי יפה בחיי. זה לא רק האנשים המקסימים, שכנראה האינטליגנציה הגבוהה שלהם הופכת אותם לטובים יותר כלפי אנשים עם מוגבלות, כנראה גם המרחק מהבית ומההורים עשו את שלהם. או יותר נכון, זה שאת צריכה להוכיח את עצמך לבד. הייתה לי הזדמנות להשתנות, שם הפסקתי להתבייש במכשירים והייתי אני, פשוט. אחרי הצבא הגעתי לעולם חדש ואהוב עליי עד היום - מלצרות. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, מלצרית חירשת, וזה באמת מזמן המון סיטואציות משעשעות למדי. אני מדברת על זה המון בסטנד־אפ שלי.

"עוד תהליך חשוב עברתי בטיול הגדול של אחרי הצבא. נסעתי להודו, לשלושה חודשים שהפכו לשנה. שם היה ממש אתגר. המכשירים שלי התקלקלו ממונסון ונקעתי את הרגל. אבא שלי אמר לי לארוז איתי את המכשירים הישנים ליתר ביטחון, אבל עניתי לו 'עזוב אותך, כולם שם מסטולים. מקסימום אם יתקלקל אני אעשה את עצמי מסטולית וכאילו בגלל זה לא אני לא מבינה כלום'".

אבל המציאות הייתה קשה יותר ממה שחשבה גינס, וכשהתקלקלו המכשירים היא נאלצה להמתין שבועיים באותו מקום עד שיגיעו המכשירים הישנים שאבא שלח לה בדואר, וכל זה בדממה מלאה. בזמן שחבריה היו עסוקים בקורסים, מסיבות וחוגים, היא בילתה המון עם עצמה.

"תביני", היא אומרת, "אז עוד שמעתי, קצת אבל שמעתי. עדיין הייתי מאפיינת אנשים לפי הקול שלהם. תחשבי כמה משמעותי גון הקול של מי שעומד מולך, או האופן שבו הוא צוחק, בשביל לקבוע דעה עליו. אבל מעז גם יצא מתוק. בחיפושים אחר עזרה לתיקון המכשירים הכרתי אנשים מקסימים, ישראלים והודים. היה גם העניין של הסוללות, בכלל זה נושא מטריף לחירשים. כשהסוללה נחלשת היא מתחילה להשמיע צפצופים. יש לי קטע בסטנד־אפ על זה שבתקופת המלחמה הייתי בדייט ופתאום התחילו צפצופים מהמכשיר, וזה שיצאתי איתו פשוט קם וחיפש מרחב מוגן".

אחרי הטיול התחילה ללמוד עיצוב גרפי והוראה, אבל לא מצאה עבודה בחיפה. "מאוד קשה לי לשמוע בטלפון, לכן בקורות החיים נתתי את מספר הטלפון של אחותי, מה שאומר שכבר מהשיחה הראשונה, עוד לפני שזימנו אותך לריאיון, 'עלו על זה' שאת חירשת וזה הכשיל המון הצעות עבודה. בשלב מסוים התחלתי לשלוח קורות חיים למקומות עבודה בתל־אביב ומהר מאוד התקבלתי. אחרי תקופה קצרה של רכבות, עברתי לעיר הגדולה. הרגשתי שזה החלום, משרד פרסום תל־אביבי מגניב. אבל היה לי שם נורא. החבר'ה שם היו פשוט צוחקים עליי.

"היה לוח שבועי של יציאות השבוע, וכל פעם היו ציטוטים של דברים מצחיקים שאמרתי. עכשיו, זה לא דברים מצחיקים שאמרתי בכוונה וצחקנו יחד. אין לי בעיה שיצחקו, אבל תגידו לי באותו הרגע. כל שבוע לגלות בדיעבד שצחקו עלייך מאחורי הגב, זה היה פשוט נורא. הייתה לי מנהלת סטודיו איומה שישבה מאחורי, מטר ממני. אם היא רצתה לקרוא לי, היא לא הייתה מסמנת לי בצורה מכבדת או שולחת מייל או משהו. היא הייתה זורקת עליי דברים, או מאירה עליי בלייזר, או שורקת לי. הייתי מבקשת ממישהו שיעזור לי לשמוע אם יש סאונד על באנר, אז הוא היה עונה: מיטב המומחים לא עזרו לך לשמוע, אז אני יכול? כי הם כל כך שנונים וציניים. הייתי אומללה.

"את נמצאת בקבוצה שכולם בה צוחקים עלייך, ואז עוד לא הייתי במקום כמו היום, שאני צוחקת על עצמי. לשמחתי פיטרו אותי אבל זה היה מאוד מלחיץ, הייתה לי דירה להחזיק, שני חתולים שבאו איתי מחיפה ואת עצמי. עבדתי בעבודות הזויות, חילקתי עיתונים, הוצאתי כלבים לטיול, בקושי אכלתי. ערב אחד ישבתי עם חבר טוב שלי מהצבא וממש בכיתי, ופתאום שחר חסון עבר. אנחנו בוכים והוא מחייך לעצמו, ואולי זה היה הרגע שהכניס לי לראש את הרעיון של הסטנד־אפ".

אחרי עוד כמה מקומות עבודה החליטה לעזוב את עולם הפרסום, הסטרס, התחרות. התחושה שאין משמעות למי שהיא, אלא רק לעבודה שתבצע, עשתה לה רע. ואז היא גילתה את פייסבוק, וחייה השתנו. "תמיד גלשתי הרבה באינטרנט, בע יקר בצ'אטים ובאייסיקיו. הייתי חזקה שם, היה לי ביטחון, היה לי קל להבין, לדעת מה קורה.

"למדתי כתיבה והחלטתי שאני מנסה להתפרנס מזה. פתחתי בלוג, בכוונה בישראבלוג, על לקויי שמיעה, כדי שנערים שלא שומעים טוב יפסיקו להתבייש. כתבתי ב־ynet. זה היה מאתגר והייתי צריכה להשלים הכנסה כמלצרית אבל הייתי נחושה שלא לחזור לעולם הקודם שלי. לאט־לאט מיצבתי את עצמי כאחת שיודעת לקחת פוסטים שיווקיים ואינפורמטיביים הכי משעממים בעולם, ולהגיש אותם בגובה העיניים. פייסבוק נתנה לי במה לכתיבה וגם פתחה בפניי אפשרויות חדשות של עבודה. שם לא צריך לשמוע, רק לקרוא ולכתוב. זו סביבה חברתית שמאוד מתאימה לי, סוג של אהבה שאינה תלויה בפגם שלי או במראה".

מה כל כך מיוחד בפייסבוק?

"שם נחשפתי לקהל הרחב. הייתי כותבת מלא סיפורים והכרתי כך אנשים נפלאים. כשיום אחד לא הרגשתי טוב, חברה וירטואלית שלא הכרתי באה איתי למיון. התקשורת שם נוחה, לא צריך לזייף חיוכים או צחוק, וקל לעדכן ולהישאר מעודכנים. כיום אני גם משתמשת בפלטפורמה הזו כדי לקדם את המופעים שלי".

המשבר הגדול שלה התחיל בגיל שלושים, כשהתבשרה שבשנים הקרובות היא תאבד את שמיעתה לחלוטין. "עשיתי לעצמי קעקוע של מפתח סול על האצבע, כדי לא לשכוח את הצליל של המוזיקה. יש דבר כזה זיכרון חושי, הרי אם את שולחת יד ללטף חתול את כבר יודעת איך אמורים להרגיש, אותו דבר בשמיעה. היום כשאני בים, שואלים אותי אם אני שומעת את הים ואני שואלת את עצמי אם אני זוכרת איך הוא אמור להישמע. האיבוד המוחלט של השמיעה לצד גילוי פייסבוק התחילו אצלי תהליך. ארז דה דרזנר, המתמודד לקוי השמיעה שהשתתף ב'אח הגדול', התארח בתוכנית 'צחוק מעבודה' וכשראיתי מה כתבו לו, אמרתי לעצמי 'היי, גם אני יכולה לכתוב ככה מצחיק על חירשים, אפילו יותר'. התחלתי לכתוב חומרים ובמקביל באותה תקופה ממש הפסקתי לשמוע. כתבתי פוסט שבו ביקשתי המלצות על דברים שחייבים לשמוע לפני שמתחרשים, והוא תפס.

"הגיע חנוכה, ואני מאמינה גדולה בנסים, והיה מופע מונגש של דובדבני וקובץ'. פניתי אליהם והם אמרו שאדבר עם דניאל כהן המקסים שישב איתי ועזר לי ולימד אותי. אחרי עוד כמה חודשים של עבודה לבד, עליתי להופיע בקאמל קומדי קלאב. והיה לי טוב. היה לי פשוט כיף".

איך התגובות למופע?

"כמעט כולן חיוביות. כולם מפרגנים, גם שאר האמנים. לפעמים אנשים ניגשים אליי בסוף הופעה, מבקשים להצטלם איתי או לוחצים לי את היד, אומרים לי שהם לא שומעים טוב או שהילדים כבדי שמיעה או שמכר אחר, וכל הכבוד לי על האומץ ועל אופן ההתמודדות. אחרי ההופעות אני מקבלת גם פניות בפייסבוק של לא מעט בני נוער ואמהות של ילדים כבדי שמיעה, שמשתפים בתחושות שלהם ושואלים שאלות".

את מרגישה סוג של שליחות?

"לא מזמן חבר פייסבוק מוכר מאוד פנה אליי וסיפר לי שגילה שיש לו ירידה בשמיעה ורצה להתייעץ איך מתמודדים. הוא אמר שפנה אליי כי היה בהופעה שלי. זה הסיפוק הכי גדול, שככה דרך הצחוק הם מרשים לעצמם להיחשף, לבקש עזרה.

מלצרית אחת אמרה לי בצחוק שהיא כל הזמן חוששת לדבר אליי מוגזם, כי היא ראתה שאני עושה על זה פאנץ'. ככה שגם השומעים מבינים פתאום איך הם נראים מהצד של כבדי השמיעה ולומדים איך לתקשר להבא".

איך את משווקת את עצמך בלי סוכן?

"השיווק נעשה מפה לאוזן ובפייסבוק. רמי ורד אירח אותי אצלו בהופעה וזה היה מדהים, עפתי. אני עכשיו בונה מופע שלם ואני רוצה נורא שזה יצליח, רוצה לתת לזה פוש. אני מחפשת כותבים טובים וכבר בא לי, בא לי כל כך".

היא נמצאת בזוגיות ("החבר שלי עובד בבניית גיטרות, עבודה שכולה שמיעה") ומספרת כי אף פעם לא הייתה לה בעיה בתחום, להפך. אבל היו רגעים לא נעימים, למשל כשיצאה תקופה עם בחור, והוא רצה שתבדוק אם החירשות שלה גנטית ועלולה לעבור הלאה לילדים.

"זה פגע בי, הרגשתי פגומה", היא נזכרת, "האחיות שלי לא עשו בדיקות גנטיות כאלו. גם עכשיו, הלכתי לבדוק אם יש לי גן של סרטן מסוים שגילו במשפחה, וכשהגעתי לרופאה, היא רק חפרה לי על הגן של החירשות, עודדה אותי לבצע בדיקות בחו"ל כדי לבדוק אם יכול להיות לי תינוק חירש. בסוף המפגש היא שלחה אותי עם מכתב שכתוב 'תכלת אמרה בפירוש שאם יהיה לה תינוק חירש היא לא תפיל'. כאילו וואו, באתי לאבחן גן שקשור לסרטן קשה, משהו שאפשר למות ממנו, ואת מתעקשת להסיט את הנושא לחירשות".

בעקבות החוויה פרסמה בפייסבוק פוסט שהפך לוויראלי ושותף גם ב"צינור לילה":

"היום הייתי בבית חולים. בדקתי אם יש לי את הגנים של אנג׳לינה ג׳ולי, לא אלה שאחראים לגוף הורס (לצערי), אלא אלה שאחראים לסרטן קשוח, מסתבר שיש לי אותם במשפחה. כשנכנסתי לייעוץ הגנטי הדוקטור פתאום התחילה לדבר איתי על החירשות. אמרתי לה שבדקתי ולא מצאו ת׳גנים והכל בסדר, היא הדגישה שהיום יש כבר דרכים משוכללות לדעת מאיפה זה הגיע ובכך למצוא את הגן ובמידה ויהיה עובר אז אוכל להפיל אותו אם ארצה. מזועזעת אמרתי לה שזה לא מעניין אותי ויש לי חברים חירשים יותר מאושרים משומעים...".

חוץ ממיפוי גנטי את מרגישה עוד לחצים מהסביבה "לטפל במצב שלך"?

"כל הזמן שואלים אותי למה אני לא עוברת את הניתוח של השבלול. זה ניתוח שעוזר משמעותית לילדים, אבל אצל מבוגרים ממה שאני שומעת ורואה סביבי, זה לא תמיד טוב. לחלק זה עושה כאבי ראש, לחלק זה לא עוזר ולחלק זה שינה את החיים. אבל למה שאני, בחורה בריאה ומתפקדת עם חיים מלאים לחלוטין, אקדח חור בגולגולת, אכנס לניתוח מוח מסוכן, רק כדי שלחברה יהיה נוח לתקשר איתי? זה נראה לי הזוי".

יום אחרי הפגישה איתה אני מגיעה לבית "נא לגעת", המרכז המפורסם ביפו שמוכר בעיקר בזכות המופעים והמסעדה שלו, שמופעלים על ידי עיוורים. הם פתחו ליין חדש שנקרא "סימן על הבר" במסגרתו נערכות הרצאות מונגשות. עוד רגע גינס תעלה על הבמה, ומיד אחריה יוצרת הקולנוע רמה בורשטין. כל המלצרים חירשים ואת ההרצאות תלווה מתורגמנית של שפת הסימנים. גינס מתרגשת ממש, אני כל כך מבינה אותה. היא רגילה להעביר את ההופעה שלה מול קהל של שומעים ולהכניס אותם לעולם שלה. עכשיו היא מול קהל של חירשים ומפחדת מביקורת על הסיפורים שלה. אני מנסה לעודד ולחזק. סביבי שקט יחסית, למרות שאין כיסאות פנויים, אולי כי כולם מדברים זה עם זה בשפת הסימנים.

גינס עולה לבמה ואני לא בטוחה מי מתרגשת יותר, היא או אני. הקהל מפרגן. חלק מוחאים כפיים בקול, חלק מוחאים כפיים בשפת הסימנים, והיא שם. דוהרת אל הפאנצ'ים שלה, מרפאת את עצמה בהומור נשי ופיקנטי.

כששוחחנו קודם לכן, אמרתי לה שמה שאותי ממלא בהופעה זה הצחוק של הקהל וקול מחיאות הכפיים. באותם רגעים, כשתכלת על הבמה סוחפת אחריה את הבאים, אני מבינה משהו גם על עצמי. צחוק לא שומעים, צחוק מרגישים. יש לו הדף מיוחד כזה, שיוצא מהבטן והלב והפה של הקהל שלך וממלא אותך מכף רגל ועד מכשיר שמיעה, בשמחה.

תכלת גינס תתארח לצד אמנים נוספים במופע ההתרמה המסורתי לדיסאוטונומיה משפחתית של שיר גולדמן 'החולה השמח' במוצ"ש, 18.2.17, תיאטרון תמונע, תל אביב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg