המזרחים של 'הבימה' לא משאירים מקום לדמיון

יעקב כהן טוב כהרגלו, רוני פינקוביץ' ביים בעדינות והמוזיקה של רן בגנו מתכתבת יפה עם הנאמר, אך כל אלה לא מסתירים את העובדה שהמחזה של אמנון לוי ורמי דנון שטוח ומאכיל את הקהל בכפית. צריך להנכיח את הזהות המזרחית בזירה התרבותית, אבל לא זאת הדרך

אופיר הלל | 2/1/2017 15:23
תגיות: הצמה של אבא,אמנון לוי,רמי דנון,הבימה,יעקב כהן,רובי פורת שובל,מיקי פלג-רוטשטיין,קובי מאור,תום גרציאני,רותם קינן,גאיה שליטא כץ

''הצמה של אבא'', הבימה

החל משנות התשעים כותבים מחזות במשותף העיתונאי אמנון לוי והשחקן והבמאי רמי דנון. "הצמה של אבא" בתיאטרון הלאומי, יצירה שנייה שלהם שזוכה להעלאה חוזרת, הוצגה לראשונה בקאמרי ב-2004. זהו חומר שהיום אפשר לחבר בקלות לטובת המאבק להנכחת הזהות המזרחית בזירה התרבותית, אחרי הכל, השניים יוצאים מנקודת מוצא ששואבת השראה באופן ישיר מהמציאות הישראלית, ולא רק משום שלוי עצמו עוסק בסוגיות הקשורות אליה בעבודתו העיתונאית.
 
צילום: ז'ראר אלון
אוהבים ושונאים בלי לייפות את המציאות. ''הצמה של אבא'' צילום: ז'ראר אלון

חומרי הגלם להצגה שביים רוני פינקוביץ' נעים על הציר שבין מזרח למערב, תמה נצחית ומוכרת לעייפה. אמיר, הבן הצעיר של משפחת ספיר (לשעבר ספדייה), נחשב למורד במסורת, נציג הקדמה: הוא בחר להתנתק במודע ממה שהמשפחה המזרחית הזו מייצגת (כל אחד מחבריה מתכחש למרכיב מסוים בזהות שלו, מה שמתסבך את העניינים) ברח הרחק אל הרפואה האלטרנטיבית והעיר הגדולה ובחר ללכת לפסיכולוג ולנתח בשכלתנות את החיים בבית שבו גדל בעוד אביו גוסס, מחרחר ומחכה לגאולה.

הדרמה הזו נכתבה בניצול מקסימלי של חומריה. ה-DNA של הדמויות מורכב מהאפיונים הכי פשוטים שאמורים ליצור את הפיצוץ המלודרמטי הצפוי מראש. הפוטנציאל לקונפליקטים שעלולים להתרחש נפיץ במיוחד: אמיר מלכתחילה נועד להתריס כנגד המוסכמות, להוכיח להוריו שהוא יכול להתנהל גם מבעד לעין החודרת שלהם; ויקטור, הבכור, נאמן לערכי הבית אך מנהל חיי נישואים "מושלמים"; דווקא פרידה, הבת שנולדה עם מום, התעלתה מעל הציפיות הנמוכות ממילא שיועדו לה.
 
צילום: ז'ראר אלון
פוטנציאל לקונפליקטים נפיץ במיוחד. מיקי פלג, קוב מאור, יעקב כהן ורובי פורת שובל ב''הצמה של אבא'' צילום: ז'ראר אלון

עד כאן הכל טוב ויפה. פינקוביץ' טיפל בטקסט בעדינות וגם למוזיקאי רן בגנו יש אמירה שמתכתבת עם שאלות של זהות ושכחה שנמצאות על הבמה. עכשיו תורו של ה"אבל" להופיע: לא מדובר במחזה של ממש. "האכלה בכפית" תהיה הגדרה הולמת יותר. אין טיפת סאבטקסט, הכל נאמר בפנים, בהטחה של העובדות, כאילו הצופה קורא ספר ולא נוכח לדברים שקורים מול עיניו. הדמויות מתארות את המצב תוך כדי שהן חיות אותו באופן מוגזם לגמרי. איפה הסימבוליות? למה ללכת כל כך רחוק עם הריאליזם ולא להשאיר מקום לדמיון?

בהחלטה לשים את הקלפים על השולחן יש נשמה - מתגלה בהם הדאגה והשנאה של בני המשפחה זה כלפי זה מבלי לייפות את המציאות ולעתים זה בהחלט עוצמתי. ככותבים, אין רגע שלוי ודנון נמנעים מגילויי אמפתיה לגיבורי "הצמה של אבא". הם מתארים באריכות ובמלוא הרגש קשיים חברתיים ובינאישיים ולכן ההצגה אפקטיבית. בכל זאת, לא תמיד חייבים להעמיק כל כך בתיאור סיטואציה. לפעמים כשעושים תיאטרון במין זהירות, בלי העמדה בומבסטית וללא יומרות מיותרות, האפקט שמושג הרבה יותר גדול.
 
צילום: ז'ראר אלון
משחק מוצלח. יעקב כהן ב''הצמה של אבא'' צילום: ז'ראר אלון

המשחק של יעקב כהן כאב המתענה בהחלט מוצלח. תענוג לראות אותו מתפלפל, מפגין כח בלתי נלאה ובסוף מתפרק מרוב כאב. תום גרציאני (אמיר) מבטא בכישרון נפש מורכבת שרוצה ולא רוצה בו בזמן להרגיש שייכת. רובי פורת שובל היא האם החומלת, מיקי פלג-רוטשטיין בהופעה גמלונית וצובטת לב כאחות הדואגת, קובי מאור (ויקטור) מצוין, רותם קינן חד כד"ר לוין וגאיה שליטא-כץ מבליחה בתפקיד חמוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק