עד ההתבהמות הסופית: סיכום עשר עונות של האח הגדול
עונת הבכורה שינתה את פני המסך, שתי עונות ה-VIP הגרועות לא השאירו חותם. אלירז שדה הוכתר כגיבור פריפריאלי מול הפריבילגים, נסיונות ההפקה לבנות סכסוכים דומים בעונות הבאות כשלו. אסי עזר הטיל צל גדול ומעצבן, אבל קורין גדעון תגיע רחוק. בין אכזבה לגעגוע, שיר זיו מסכמת עשר עונות של "האח הגדול"
"כאלה אמוציות לא היו פה כבר הרבה עונות", הודה ארז טל בעונות הנפל האחרונות, והמתח היה גדול. הגמר, שבו (לשם שינוי) לא היה מנצח ידוע מראש, ניקז אליו ארבעה מתמודדים ששרדו יותר מ־100 יום - ואת שרון גל בשליחות לאומית כושלת - באולפן רחב מחופה מצלמות ומיקרופונים. בסוף נותרו שניים: יקירת ההפקה שני, שרצתה להיות מלכת הכיתה, ואביחי אוחנה, הדייר בעל המוגבלות. בפעם הראשונה בתולדות הפורמט, מתמודד שהגיע לאייש את משבצת ה"מוגבל" לקח את כל הקופה ושעט כל הדרך עד לדירה עם פוקר פייס, אהבה גדולה, אמונה בבורא ומזל של חמור. כשהקונפטי נפל על כתפיו, והדמעות של מעין זלגו מעצמן, אביחי כבר הבין שהלך לו קלף משוגע.
פוקר פייס, אהבה גדולה, אמונה בבורא ומזל של חמור. אביחי אוחנה
צילום: אורטל דהן
"האח הגדול" היתה ריאליטי ישראלית חשובה, מבדרת ופורצת דרך. העונה הראשונה שלה, אי אז ב־2008, שינתה את פני המסך. השיח על בובלילים למול פרידמנים מתים, מילות קוד למזרחים ולאשכנזים, הבהיר שלאקווריום האנושי הטלוויזיוני הזה הושלכו ארכיטיפים של החברה הישראלית. בעונה השנייה היה זה אלירז, גיבור פריפריאלי שנלחם על הכרה וכבוד בדרך שיצירות מתוסרטות טרם פיצחו. המלחמה של אלירז ושל "המקופחים" לעומת "הפריבילגים" היתה מלחמת מעמדות של ממש. ומשם, בכל עונה, ניסה האח לקחת שסע מהחברה הישראלית ולבנות סכסוך מרכזי סביבו: השסע הדתי, זכויות הפרט מול זכויות הכלל, זכויות מיעוטים בבית (טבעונים, דתיים, ערבים). לא בכל עונה העסק התרומם. עונות ה־VIP היו הגרועות והאומללות ביותר ולא השאירו חותם, אולי חוץ ממשהו זמני בעו"ש של משתתפיהן. אבל כשזה עבד, זה עבד. וזה היה נפלא, נורא, איום, מצחיק, מרגש ועצוב.
"האח הגדול" היתה מראה לחברה הישראלית. התהליך שעברה החברה השתקף במה שקרה ל"אח הגדול", למשתתפיו ולקהל הצופים. מאז חוסר המודעות המקסים והנאיבי של דיירי העונה הראשונה, שלא באמת הבינו לאן נקלעו כמו גם הקהל שסימס עבורם, הפכו דיירי "האח" לוואנביז ערמומיים בעלי סוכן ומנהל אישי, השואפים לוויראליות, מתוכננים עד לרמת הקאץ' פרייז (ג'קי התחת שלי במים, דודו כהן מעפולה). "האח הגדול" הפך מאיש טלוויזיה ליצור מיתי שהדיירים מחויבים לסגוד לו, להלל ולשבח בריטואל חשוד וקריפי למדי, שהסתיים במונולוג פרידה מייגע של האח בעל האגו הגדול. הקהל הפך מאסופת מעריצים לעדר ואחר כך לצבא. האקט שסימל את ההתבהמות הסופית, המכאיבה, היה הריסתו של הבית, שיאה של דרמה שהובטחה לצופים מראש. מדוע צריך לחתום ריאליטי במעשה אלים, כוחני ומיותר כזה? בסוף, אפילו הרס מאסיבי לא היה. סתם אנטי־קליימקס.
והיו גם המנחים. דמותה של קורין גדעון כמנחה נבנתה באיטיות, כשהצל הגדול (והמעצבן) של אסי עזר מרחף מעליה. קשה לומר שגדעון הותירה חותם משמעותי ומחתה את זכרו של עזר, אבל העניין הזה יעמוד רק לזכותה. גדעון היא מגישה צעירה, אנרגטית ואינטליגנטית. אפשר לקוות שעבורה "האח הגדול" תיזכר רק כמקפצה לדבר הגדול הבא בקריירה (מינוס הדמעות בבקשה). ארז טל לא מינף את עצמו הודות ל"אח הגדול". הוא הינחה אותה. הוא לא חי אותה, לא בעונה הראשונה ולא בעונת הסיום. בקריירה שלו, "האח" היא כמעט כתם. מכאן שלאורך השנים הוא היה האיש הנכון במקום הלא נכון. מסיבת הפרידה של "האח הגדול" היתה אירוע טלוויזיוני יפה, מושקע, גרנדיוזי וממלכתי, כמו שהיה נראה טקס יום העצמאות אילו "קשת" היתה מפיקה אותו. הלחץ על בלוטת הדמעות היה אפקטיבי. העסק תקתק. תכלס, נתגעגע.
האח הגדול 8, ערוץ 2, 21:00
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם