תיאטרונטו 2017: ביקור במחלקה לבריאות הנפש
חלק גדול מההצגות בפסטיבל הצגות היחיד ה-27 עסק בעימות שבין שפיות לשיגעון. חלקן עשו זאת בהצלחה רבה ואף מופלגת, אחרות דשדשו. רפי ויינשטוק זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ציון לשבח קיבלה עירית סופרן והם ממש לא היחידים שהצטיינו
שמונה הצגות יחיד הוצגו בבכורה בסוף השבוע האחרון בעיר העתיקה ביפו ובעכו. חצי מהן היו מצוינות, ממש בית ספר למונודרמה. השאר, על אף שהמשתתפים הפגינו תועפות של כישרון, קצת דשדשו.בשנת ה-27 לפסטיבל, השופטים אילן אלדד, רביד דברה ודליה שימקו בחרו להעניק את פרס השחקן הטוב ביותר על שם נסים עזיקרי לרפי ויינשטוק ("האור הגדול של לאונרד פלקי"). ציון לשבח ניתן לעירית סופרן ("סוף על הקטינו").
שבע מההפקות גוללו סיפור אישי המתנהל בתוך תא משפחתי בעייתי. לצד העיסוק בהורים וילדים, בלט העימות בין השפיות לשיגעון. אלה שנכנסו לנעליים של אדם פגוע נפש ביקשו הכרה במצוקה שרוחשת בתוכם. העולם שמחכה להם בחוץ לא ריחם עליהם. ההפך הוא הנכון. ההתמודדות מול הקושי וההתגברות עליו הוצגו בצורה מאלפת.
על שלושה דברים עומד התיאטרונטו: תקציב דחוק, אולמות צפופים וז'אנר קשה לפיצוח. אך אפילו בתנאים הללו אפשר למצוא פנינים.
"האור הגדול של לאונרד פלקי" ניחנה בסגנון מקסים. זהו מחזה מתורגם מאת ג'יימס לסין, שבמרכזו בלש שנדרש לחקור תעלומת היעלמות של נער הומוסקסואל. אט-אט מתבררת חשיבות הפרשייה ומגיחים אליה שלל תושבי העיירה הניו ג'רזית הקטנה, שמשמשת תפאורה פיזית ואנושית לעלילה.
מצד אחד, תיאטרון צבעוני עם המון דמויות, מבטאים וקולות. מצד שני, סבך עדויות וראיות שהופך למסמך מטלטל על הומופוביה אז והיום. ויינשטוק מלהטט בין שני הקטבים במלאכת משחק יפהפייה, נע מגילום שוטר כריזמטי לקוסמטיקאית, נערה מרדנית, שען, בריון, זקנה ומורה לדרמה, ובעיקר מדבר את האמת המוחלטת - הן הקומית והן הטרגית - ש"האור הגדול" טומנת בחובה.
הבמאי אבי ברכר מקלף את השכבות הנסתרות בתוך המונודרמה: הופך סיפור לוקלי לאוניברסלי, שם זרקור על גלריית הטיפוסים הביזארית, עושה מעבר חכם מהשעשוע שטמון בחילופי הדמויות המהירים למסר החברתי האקטואלי שמרחף ממעל. זו עבודה מוצלחת ומרתקת, מעוטרת בצלילים חדים שסינתז אלדד לידור, שהלוואי ותסמל את חזרתו הרשמית של מבצעה למרכז הבמה העברית.
יוצרת הפרינג' חנה ואזנה גרינולד ("פאפעג'ינה", "פרחה שם יפה") פועלת בצומת המחבר זהות מזרחית ומגדרית. במובן הזה (לידיעת שרת התרבות שכותבת בתכניית הפסטיבל שהוא מבטא את תפיסתה "לתת במה למגוון הקולות בחברה הישראלית") "סוף על הקטינו" היא הכי פריפריאלית שיש: מה יותר מעצים את השוליים מלהציג בת מהגרים מאיראן שמתגוררת בבת ים ונלחמת במשטר הדיכוי שמטיל אביה על אמה?
שירז, תלמידת בית ספר רגישה, פורשת עולם מזרחי מפואר ובתוכו גרעין אנושי מקולקל. היא מיטיבה לאפיין את הנפשות הפועלות באבחנה דקה. לעתים היא מפליגה בדמיונה, לרוב שוקעת לתהומות הריאליזם. כשגילויי האלימות של האב מתגלים כדיווח אמיתי ולא כשמועה, המציאות השלווה מתקלקלת. הדמות חווה את הטרור מקרוב, בין הכתלים. הכל קורה במלחמת המפרץ, כשעקב הטילים של סדאם כולם נדרשים לעטות מסכות מגן.
המחזה שכתבה סופרן (שמכיל, מסתבר, יסודות אוטוביוגרפיים) לופת. עבודת הדרמטורגיה והבימוי של וזאנה גרינולד מעניקים ל"סוף על הקטינו" ממד סוחף. סופרן כשחקנית רבגונית להדהים, יכולה להרצין, להצחיק ולרתק. הכנות שלה כמספרת נדירה. הפקה עשויה לעילא עם כותבת-פרפורמרית מוכשרת, שראוי גם שתרחיק מגבולות הפסטיבל.
שתי הצגות שהיו ראויות לזכייה המכובדת בדיוק כמו ההצגות שהשופטים העדיפו בסופו של דבר נכרכו סביב תמה משותפת. "האם דגים ישנים?" ו"להוציא את הילדה" נוגעות ללב כי מיתרגם בהן הפחד הקמאי מפטירת יקירינו למונודרמה שצובטת את הנשמה.
תהליך הפרידה מבן משפחה שעוברת הילדה ב"האם דגים ישנים?" דומה לכאב שחווים רבים הנאלצים להתמודד עם המצב המטלטל. מה שיוצא דופן במונודרמה הגרמנית שכתב ינס רשקה ותרגמו לוקאס צ'ך וטל בילו הוא הפיכחון שבו משלימה אנה בת ה-10 עם מות אחיה ממחלת הסרטן. בהתבוננות שלה כלפי אירוע זה מגולמת קשת רגשות שלמה. הטון חמוץ-מתוק, מהול בהומור ובתובנות ילדותיות, אך הטלטלה הרגשית מועברת בעוצמה לא מבוטלת.
אין בהצגה ולו רגע של נפילה לקלישאות. הדברים שאנה מספרת מאירים פינות במערכת היחסים עם אחיה ובמרקם המשפחתי. "האם דגים ישנים?" היא מעבר להצגה טובה כי הבמאית נועה שכטר מטפלת בנושא בתבונה, נוגעת בידיים חשופות בחיים ובמוות. שחקנית הקאמרי טל בלנקשטיין פשוט פנטסטית. הגילום החם והתמים שלה הביא לא מעט צופים לסף דמעות.
זו הפקה שכולה חסד. חוויה קשה, ישירה, עמוקה ועמוקה. בהשתחוויה הקהל הרעיד את האולם העליון בתיאטרון הסמטה במחיאות כפיים מרוב התרגשות.
תיאטרון שנוגע באנשים הוא בדרך כלל כזה שעוסק בבעיות שמטרידות אותם. "להוציא את הילדה" מטפלת בשאלה שקשה להעלות על פני השטח: מה נשאיר אצל היקרים לנו לאחר לכתנו?
ניר שטראוס (שחקן בית ליסין, כוכב נוער ויוצר) משתמש בתחבולה המוכרת של מונודרמה המתנהלת כהרצאה על מנת לחדור לנפש המרצה, הפעם זו נעמי, שמדברת על "לנצח את הזמן". שלא כמו תמיד, איכשהו ההרצאה יורדת לפסים אישיים והאם החולה מתלבטת איך תספר לבתה שזמנה קצוב. זו הזדמנות עבורה לגלות עד כמה חייה מלאכותיים. היא מתמלאת בתסכול שחלקו ייסורים אמיתיים וחלקו הלקאה עצמית.
הקריסה המוחלטת מביאה את השחקנית עדי גילת ל-100% חשיפה. אין חיץ בין פרפורמר לצופה. הכתיבה מבקשת להעביר את מסירות הנפש בקשר בין אם לבתה דרך אנלוגיה למגילת רות, כשהמנטרה החוזרת "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין... המוות יפריד ביני ובינך", מבטאת שותפות גורל אינסופית.
גילת, הנהנית מהדרכה מעולה של הבמאית שרה פון שוורצה (מילה טובה למעצב הווידאו-ארט איתמר לוריא, המוזיקאי שגיא צורף והתאורן אורי מורג), עושה כאן תפקיד מושלם. הופעה ניואנסית שנוגעת בעצב רוטט. בזכות המעורבים בדבר "להוציא את הילדה" מהפנטת.
"שפויה" תואמת לקצב שמכתיבה הגיבורה שלה. כמוה, היא רצה מנקודה לנקודה, כורעת תחת העומס, כל כך משתדלת לעשות את הכי טוב שאפשר. האמוק הזה מדהיר קדימה, גורם לך לנסות להבין מה הוציא את חייה משליטה. המחזה (אותו כתבו ארנון ורוני ממן, אב ובתו) כתוב כרצף אסוציאטיבי מפי זהר, צעירה שאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בשל ניסיון התאבדות, המגוללת בפני הוועדה הרפואית מה הוביל אותה לשם. זהר כל כך נחושה להוכיח את מסוגלותה כדי להשיב לידיה את יותם, בנה בן הארבע, אותו גידלה כהורה יחידה.
הבמאי ליאור סורוקה האיץ את הקצב הסיפורי על מנת להמחיש עד כמה המציאות שלה דיסהרמונית, דבר שאמור היה לאפשר הזדהות מוחלטת עם הדמות, אבל האפקט מנוגד: מרוב תזזיתיות משהו באנרגיה נפגם. המצוקה מועברת בקדחתנות יתר ולא מניחה לצופה לנשום. אלכסה לרנר (מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה על "פליישר") נהדרת. המונולוג נמסר בעוצמה בלתי מתפשרת, מתוך סערת נפש אמיתית, בטור דה פורס אדיר.
שרק'ה לוין הייתה בת 4.5 כשהצבא הגרמני צעד ברחובות הולנד. הוריה מעבירים אותה בזהות חדשה לבית אחר עד יעבור זעם. מתוך תמימות ילדית נפלט מפיה סוד מוצאה ואז היא נקלטת בעוד משפחה, הרבה פחות נחמדה, וגם בה מתגלה יהדותה. בסוף המלחמה נגמרת. את אמה לא זיהתה כשהתאחדה עמה. קל להשתכנע שלפנינו האישה הלא נכונה במקום הלא נכון.
"חבילה עוברת" כשמה כן היא: סדרת התרחשויות שהתגלגלה מדור לדור המתארת מעברים תכופים של ילדה מיד ליד, מהורה להורה, כאילו מדובר במשחק עליז.
מיקי רדר עלתה לארץ, הולידה ילדים והעלתה על הכתב חוויות לא פשוטות. שי שבתאי עיבד לתיאטרון ודניאל רז ביימה בעדינות הנדרשת. שירה בליץ מפיחה חיים בקורותיה של סבתה ומפליאה לגלם דמות רכה בשנים. החוצפה שלה מקלה מהיסוד הבלתי ייאמן שקיים בהשתלשלות העניינים.
האווירה המתוקה שעומדת בסתירה לכאב הנסתר נשמרת תמיד. הרי "חבילה עוברת" מוותרת מראש על התעסקות בחומרים השואתיים המוכרים. שפע אמצעי המבע שבהם בליץ נעזרת – ראפ, שימוש בהקלטות, תנועה על שולחן משופע שעיצבה שרון דגן – מעצימה את הייחוד שבמונודרמה.
אפשר היה להרחיב על שאר ההתמודדויות שניצבו בפני רדר בבגרותה. כשעלתה לבמה והודתה ליוצרים, אמרה שלא יכלה לחשוב על מתנה טובה יותר לגיל 80. אם יעבירו את החבילה שלה הלאה כהוכחה ששואה לא מסתכמת רק בגטאות ומחנות השמדה הרווח יהיה כולו שלנו.
חלק נכבד מ"אובססיה" מתרחש על סולם צהוב, אביזר שמבטא חשש לרדת לקרקע המלאה בחיידקים כפי שרואה זאת הגיבור, הלוקה בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הוא מדגים את הרפטטיביות של פעולותיו שבאה לידי ביטוי בפרטים הכי קטנים, כמו לוודא שנעלת את הבית עשרות פעמים.
אפשר לטעות ולחשוב מפאת החן הבלתי נדלה שמקרין השחקן סובחי חוסרי (שכתב את המחזה עם במאית ההצגה פנינה רינצלר) שלפנינו סטנד-אפ אקזיסטנציאליסטי. "אובססיה" באמת שואפת לבדר, בין היתר באמצעות שבירת הקיר הרביעי, אך הסוגיה שעל הפרק כואבת: סעיד, הדמות שמגלם חוסרי, יוצאת במחאה נגד המערך הפסיכיאטרי שטוען שאינו לוקה בדבר (וגם מפגין כלפיו יחס גזעני). האשפוז שהוא מבקש לעצמו נדחה פעם אחרי פעם, לכן סעיד מאיים בהתאבדות.
חוסרי מזכיר את האקט המחאתי המזעזע של משה סילמן בארץ ומוחמד בועזיזי בתוניס, אבל האמת היא שעם התקדמותה ההצגה הולכת ומאבדת מהזעם הממסדי לטובת הדגשת התיאטרליות. הופעתו המרשימה מתבזבזת על מחזה מרושל ונטול התפתחויות דרמטיות.
דניאל גרטמן מסתערת על "בק ריבר" כחיה פצועה. לא ברור איך הצליחה להגיע לעוצמה משחקית כזאת. הטראומה שעברה דפי מוציאה ממנה קיתונות של זעם. התפקוד הרעוע של משפחתה מעמיק עוד יותר את השנאה שבה.
רחל שליטא כתבה כתב אשמה שמפנה נערה שמגיעה לאשפוז פסיכיאטרי. אלירן כספי ביים בחוכמה. אך למרות האנרגיה המשתוללת על הבמה, הטקסט מתפזר, המשפטים הסתומים שמתפענחים בהדרגה מבלבלים ו"בק ריבר" מאבדת גובה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם