ראשי » תרבות » מוזיקה

תרגיל בהתחזקות: שלומי שבן שר תהלים

עשרים דקות עבודה - זה כל מה שנדרש לשלומי שבן כדי להלחין מקבץ מזמורי תהלים שנגעו ללבו. לרגל פסטיבל "יוצרים תהלים" בירושלים הוא מספר על הקשר המיוחד עם דניאל זמיר ועל הנגיעה האישית לספר הספרים, וחושף את חולשתו הגדולה ביותר כמוזיקאי

חיבור בין מוזיקה עכשווית לטקסטים מהמקורות הוא כבר חדשות ישנות. עבור חובבי הז'אנר מדובר כמובן במגמה משמחת, אבל גם מאתגרת; יצירת פרויקטים חדשים ומרעננים בתחום הופכת למשימה קשה יותר ויותר, והקהל כבר לא מגיע רק כדי להתפעם מעצם החייאת הפסוקים על ידי האמנים אלא מצפה גם לאמירה ולפרשנות אישית.

פריחת היצירה מבוססת המקורות משאירה את הבמה המרכזית בתחום הפיוטים לאמנים שמוכנים להביא לבמה גם את האני הפרטי שלהם, לצד המילים העתיקות. נדמה שיוצרים מהזן של שלומי שבן מתאימים לכך בדיוק. ממש כמו אביתר בנאי, נעם רותם או אסף אמדורסקי, שבן הוא אמן עם אמירה אישית - מהרגע הראשון של הקריירה שלו ועד האלבום האחרון והנהדר "תרגיל בהתעוררות", דרך כל פרויקט שנגע בו בשנים האחרונות.
 
השילוב בין החומרים האישיים של שבן לבין מזמורי התהלים ישמש בוודאי תפאורה הולמת לגן הלאומי עיר דוד, שם יתקיים בשבוע הבא (18 עד 20 במאי) פסטיבל "יוצרים תהלים" בהשתתפות שבן ואמנים נוספים דוגמת שלמה גרוניך ודניאל זמיר.

זו לא הפעם הראשונה ששבן נוגע ביצירתו במקורות בכלל ובתהלים בפרט. הרומן המוזיקלי עם המקורות החל עוד אי שם במופע המיתולוגי "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", שבישר על תחילתו של גל הפיוטים הגדול.

"אני קורא תהלים, יש לי בתיק תמיד. גם השרשרת שעל הצוואר שלי היא עם תהלים על מיקרופילם", הוא מספר בריאיון המתקיים עמו לקראת המופע. "לא רק שהעולם הזה לא זר לי - הוא חלק מחיי. אני מגיע מבית מסורתי ואני אדם מאמין לגמרי. קריאת תהלים אמנם מגיעה מהבית אבל הפכה אצלי למשהו מדיטטיבי פרטי וחלק מהחיים שלי. איכשהו זה גורם לי להרגיש יותר מחובר ויותר רגוע".

כמו במוזיקה שלו, גם במפגש אחד על אחד בסטודיו, כשהפסנתר ניצב כמשקיף בלבד, ניכר ששבן הוא קודם כול איש של מילים. זוהי שעת לילה, אך הדיבור קולח, החיבורים מעניינים ולא מעט שמות עולים בשיחה. כשמוזכר שמו של דניאל זמיר, שיופיע יחד עם שבן על הבמה, הוא מתחיל להתנדנד על הכיסא באופן אינסטינקטיבי, קצת כמו בתפילה. משהו בו הופך פתאום למהורהר - אך לא מתוך רצון להסתיר דבר מה אלא יותר מתוך רצון להציג תמונה מלאה וחפה מקלישאות של החיבור המפתיע בין השניים.

"יש לי רומן ארוך עם דניאל זמיר", אומר שבן. "עשינו כבר ביחד מופע תהלים והתעסקנו בפיוטים, אבל ביצענו גם שירים שלי שדניאל רוצה ומוכן לעשות. בהופעה הראשונה שלנו ביחד ביצענו קטע ארוך של אלחריזי, עשיתי שם סוג של היפ הופ יהודי, ומאז נפגשנו המון על הבמה ויצרנו לנו משהו משותף. אנחנו קצת מוגבלים בתוכן עם דניאל בכל מה שנוגע לשירים של בינו לבינה, אבל יש לנו רפרטואר גדול גם ככה. הוא איש מאתגר, מיוחד. יש לו טמפו שונה משלי; הוא מאוד מהיר ושוצף ומאלתר בלי הפסקה. זאת הקנאה הכי גדולה שלי בג'אזיסטים - הדברים פורצים מהם ללא גבול, ואני לא כזה. אני יודע לאלתר, אבל אין לי את היכולת הזאת פשוט לשצוף צלילים בלי הכרה".

ברצינות? כששומעים אותך מנגן, נדמה שאין לך בעיה של ביטחון עצמי.

"החינוך שלי הוא קלאסי. אין לי באמת יכולת לשבת עם הכלי, בטח כשיש קהל, ופשוט לתת לאצבעות לרוץ. יש רגעים מסוימים בתוך שיר שבהם אני יכול להשתולל, אבל זה מוגבל לרגע".
 

את ההצעה להשתתף בפסטיבל התהלים קיבל שבן דרך דניאל זמיר לפני כחצי שנה, אז השתתפו השניים בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים. שבן הסכים בשמחה, אבל ככל שנקף הזמן הוא גילה שעצם העבודה לקראת מופע התהלים קשה לו. "מתוך חרדת קודש דחיתי ודחיתי את העבודה לקראת המופע, עד שהודיעו לי שאני צריך להתראיין בגל"צ כדי לקדם את המופע, כשאני לא באמת יודע עדיין מה הלחנתי בכלל. בהיותי אדם מנוסה, ידעתי שישאלו איזה משפט או פרק מתהלים שבו את לבי. זה היה ריאיון מוקדם בבוקר אצל ניב רסקין, אז שעה קודם לכן, בשבע, התחלתי לעלעל במרץ בין פרקים עד שמצאתי משפט אחד שנראָה לי מעניין להיתקע עליו: 'שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט'. משהו בשקר הסוס הזה עשה לי משהו. אחרי הריאיון, מתוך אי נעימות כלפי גלי צה"ל, דניאל זמיר ובורא עולם, לאו דווקא בסדר הזה, אמרתי שאני חייב לשבת להלחין".

במה שונה הלחנת תהלים מהלחנה של טקסטים שאתה כתבת?

"ההלחנה של תהלים הייתה מהירה מאוד, משהו כמו עשרים דקות עבודה. אני חס וחלילה לא מספר את זה מתוך התפארות. אני אדם מאוד־מאוד איטי, מהירות בעבודה לא מאפיינת אותי בכלל. אבל מול המזמורים היה משהו שהגיע מתוך שילוב של מבוכה מול הטקסט מצד אחד והשראה מצד שני, שפשוט גרמו לי לשטוף הכול החוצה נורא מהר. תהלים זה טקסט מאוד מוזיקלי, המזמורים כאילו מלחינים את עצמם. הלחנים שיצאו לי התפזרו על תקופות שונות, לא הרגשתי צורך להביא את המזמורים דווקא למקום העדכני ביותר. אחד נשמע כמו שיר בוקרים, השני הוא בלדת רוק עדינה והשלישי חזר למקום מאוד שבטי בעיניי, אפילו כמעט טראנסי".

אין תחושה מגבילה בהופעה שהמקורות נוכחים בה כל כך?

"אספר לך סיפור על מגבלות ומוזיקה: דניאל אירח אותי פעם בהופעה שלו בירושלים בזאפה, והצעתי שנעשה את 'מותק את אצלי בראש' של דילן שתרגמתי. הוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה, ולקח את השיר הביתה להרהר בנושא. לא הרבה לפני ההופעה הוא אומר לי: 'תשמע, יש לי קצת בעיה עם הסיפור של ה'מותק' בשיר אבל מצאתי לזה פתרון: נשיר 'משה את אצלי בראש'.
 

"הסתכלתי על דניאל עם חיוך ואמרתי לו שהתשובה היא לא, אבל בסופו של דבר מצאנו פתרון: המילה מותק לא הופיעה בערב ההוא, מצאתי דרך לדלג עליה ולהגיע ישר ל'את אצלי בראש'. זה היה מעניין מבחינתי, כי כשתרגמתי את השיר לא באמת אהבתי את המילה מותק, זאת הייתה פשרה מתוך אילוץ. דווקא דרך הרעיון ההזוי של דניאל, הצלחתי למצוא פתרון שגרם לי להרגיש טוב יותר עם השיר".

למה בעצם להיכנס מראש לעולם שדורש ממך להגמיש את המוזיקה שלך?

"זה מעניין אותי. מפגשים עם יוצרים דתיים לא מעניינים מעצם זה שהם דתיים, אלא כי זה עוד מפגש עם מוזיקאים. פרויקט תהלים הוא צומת מרתק ומגרה מוזיקלית, אני מסתכל על הערב הזה קודם כול כתירוץ מצוין לעשות מוזיקה חדשה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg